איפה הייתי כשרבין נרצח? בארה"ב, בוכה עם פלסטיני

עבדתי אצל פלסטינים בסן פרנסיסקו. הייתי עדיין ימני, ומאוהב ב"שמאלני לבן". כשרבין נרצח, מצאתי את עצמי מואשם על ידי השמאל ונאלץ להתגונן. היום, מהצד השמאלי של המפה, אני עדיין מואשם ונאלץ שוב להתגונן

מאת:
השאירו תגובה
א א א

לפני 23 שנים גרתי בסן פרנסיסקו. זה היה קצת אחרי שהשתחררתי מהצבא. הייתי מאוד צעיר, מאוד ציוני, מאוד ימני, ובעיקר מאוד מאוהב.

זה שהייתי מאוהב בו היה מבוגר ממני בכמה שנים, ישראלי במקור שחי בארה״ב הרבה זמן. בחור משכיל, מקסים, חכם, גבוה ושמאלני. מכיון שהייתי חסר כל מודעות חברתית ופוליטית, לא ידעתי אז להגיד לעצמי שאהוב ליבי הוא מה שנקרא ״שמאל לבן״. לא שמעתי בכלל את המושג הזה אז.

ואז רבין נרצח. רגע, עוד לפני הרצח. ברגע שהחלטתי שהביקור הזה שלי בסן פרנסיסקו הוא לא רק ביקור, ושאני רוצה להישאר ולנסות לחיות שם (אלוהים יודעת מה חשבתי לעצמי) כמובן שהיה עלי למצוא עבודה. ומצאתי. עבדתי בחנות גבינות וקפה (ככה, בשילוב הזה!) ברחוב קסטרו, שהייתה בבעלות משפחה פלסטינית (יחד עם עוד כמה חנויות באותו רחוב, שגם בהן עבדתי). כל העובדים בחנויות של המשפחה, חוץ ממני, היו פלסטינים. כולם מאזור רמאללה וביר-זית. לא עבדתי שם למרות שהייתי ימני וציוני, ובטח לא בזכות. אם כבר, אולי בזכות הערבית.

"טוב, זה בטח אתם"

ואולי גם בזכות איזו אנקדוטה קטנה: כשבאתי לחנות בפעם הראשונה שמעתי את העובדים מדברים ערבית וזיהיתי שהם מהאזור בין הנהר לים. לא זיהיתי מאיפה בדיוק, אבל היה לי ברור שהם מ"הבלד" (כלומר, מפה). שאלתי מי הבוס, והם שלחו מישהו שיקרא ל"קן" מהחנות ליד. קן? חשבתי לעצמי, בטח בוס אמריקאי. אבל כשקן הגיע הסתבר שהוא בעצם ח׳ליל. ככה? אמרתי לעצמי, סבבה. אני אראה לו מה זה לבלבל זהויות! בערבית מצרית צחה שאלתי אותו אם הם מחפשים עובדים ואם אני יכול לעבוד אצלו באחת החנויות. הבלבול עבד.

כל הלבנבנות הזאת שלי, עם הגופיה והמכנסיים הקצרים, השיער הארוך והבלונד, לא הסתדרו כל כך לח'ליל עם הערבית המצרית שלי. ח׳ליל שאל מאיפה הקוקיצה, וכשאמרתי שאני מישראל, הוא ענה לי שהוא לא צריך עובדים. אז אמרתי לו ש״חבל, כי חשבתי שהגיע הזמן שישראלי יעבוד אצל פלסטינים, ולא רק להיפך״. כן, כן. הייתי אולי ציוני וימני, קצת גס רוח ולא ממש מודע לעצמי ולעוד הרבה מאוד דברים, אבל עיניים לראות היו לי. ח׳ליל צחק, לקח את מספר הטלפון שלי, והתקשר יום למחרת להגיד לי שאתחיל לעבוד כבר בשבוע שאחרי. במשך קצת יותר משנה עבדתי שם, והקשרים בין חלק מאיתנו הפכו כמובן להיות הרבה מעבר לקשרי עבודה בלבד.

ולמה אני מספר לכם את כל הסיפור קורע הלב הזה? כי היו עוד דברים שהעיניים שלי ראו. שהמוח אז אולי לא ידע לתת להם מילים, והפה לא יכול היה לנסח, אבל העיניים ראו. הן ראו למשל את מידת ההתנשאות מצד מי שהיה אז בן זוגי, שהיה כאמור מאוד שמאלני ומשכיל, ובאמת שהיה אדם נפלא. ובכל זאת, היה שם משהו בסגנון ״זה נורא חמוד שאתה עובד איתם״, או איזה מין סוג של מישהו שאומר את הדבר הנכון, ובכל זאת נותן תחושה לא נוחה. היה לו מבט מרוחק כזה, קצת מגחך לפעמים, נע בין האקזוטי לסולד ממש. ואולי בכלל דמיינתי. יש לנו את זה במזרח, את הקטע של הדמיון המפותח מדי.

אסור היה לנו בשום אופן לדבר על מה שנקרא ״פוליטיקה״. לא לי ולפלסטינים בעבודה, דווקא הסתדרנו שם ביחד רוב הזמן. לי ולאקס אסור היה. היינו חוטפים התקפי עצבים מחשיכי עיניים, שהיו אחר כך מרחפים בבית לפחות שבוע, ולכו תזמינו אחר כך מישהו שינקה לכם את הצ׳ימני מכל השחור הזה.

עלי להודות, במבט לאחור הרי שטיעוניי הימניים נראים לי היום מביכים מאין כמותם. בעיקר בגלל חוסר הידע, ההו כה מביך. ידע שהיום נראה לי בסיסי ומהותי כל כך, שאני לא מבין איך אפשר לגבש איזושהי דעה פוליטית (בין אם ימנית ובין אם שמאלית) מבלי שיהיה אותו. זיהיתי כבר אז את החורים בידע שלי. יתכן מאוד שגם דעותיי כבר החלו לנוע לכיוון השמאל בעקבות ההיכרות והחברות עם הפלסטינים מהעבודה. יכול להיות. ועדיין, באופן שלא היה ברור לי בכלל, ואולי גם באופן ילדותי משהו, התעקשתי להישאר אותו ימני נצי מול בן זוגי.

היום לפני 23 שנה, אבראהים ואני פתחנו את החנות בבוקר מוקדם. אחרינו הגיע ריאד, טוני ואיהאב שרק באו לשתות קפה, ואנחנו התחלנו לחתוך לנו פרוסות מהגבינות החדשות שהגיעו. באחת עשרה ומשהו, או שאולי זה היה כבר לקראת 12, הגיע ח׳ליל. הוא החנה את הרכב שלו ממש מול החנות, וכבר מבחוץ נראה היה שהוא נסער. כשנכנס לחנות ראיתי שהעיניים שלו נפוחות ואדומות. הוא חיבק אותי, ואמר שהוא מאוד מאוד מצטער. אני, שלא שמעתי חדשות ולא כלום, לא הבנתי בכלל מה קרה ולגמרי הייתי המום. הוא אמר שירו ברבין, ושהוא לא לגמרי בטוח אבל הוא חושב שרבין מת. כשהדלקנו את הרדיו זו כבר הייתה ידיעה ודאית. "איזראלי פריים מיניסטר יצהק רבין ווז גאנד דאון"!

נכנסתי לבכות בשירותים. צעירים מדליקים נרות בכיכר לאחר רצח רבין, 1995 (לע"מ)

ח׳ליל הרגיש בנוח לבכות לידי. גם אבראהים. לא יודע למה, אם זו הייתה מבוכה או בושה או מה בדיוק, אני נכנסתי לבכות בשירותים. כשיצאתי, התקשרתי אליו, לבן הזוג, לשאול אם הוא יודע. אפילו לראות אם צריך לעשות משהו. אני יודע שזה נשמע הכי מטומטם בעולם, אבל  הרגשתי שצריך לחשוב על לעשות משהו כשרבין נרצח. הוא לא שמע חדשות והנשימה נעתקה מפיו כשאמרתי לו שרבין נרצח. נעתקה ממש, ועם כמה שהיה מזועזע, דבר לא מנע ממנו להוציא את המשפט הבא: ״טוב, זה בטח אתם״.

או אולי זה היה: ״טוב, זה בטח מישהו מאצלכם״. לא זוכר בדיוק את הניסוח. רק זוכר שניתקתי לו את הטלפון (הייתי נורא דרמטי אז). הוא התקשר אחר כך להתנצל, ואני גם חזרתי הביתה מוקדם יותר וישבנו לדבר וכל זה. אבל זה היה רגע מכונן. עבורי לפחות. בבוקר התעוררתי לצלילי הפקס, שהיה אז להיט, שצרח שנגמרו לו הדפים. מלא חברים, ימנים כאלה מבת-ים, כמוני, הרגישו שהם חייבים לכתוב את הרגשות שלהם. את ההלם והעצב הבלתי נתפסים. רציתי שהוא יראה, שהנה. זה לא רק אני.

אחרי כמה חודשים, כשחזרתי כבר לארץ, מצאתי חצי מדינה מאשימה חצי מדינה. להורים שלי, למשל, לא הייתה זכות להתאבל. על אף הכאב הגדול. הם השתייכו למחנה המואשם. וכך, החצי המאשים משוכנע שהשלום הוא המצאה שלו, שהנאורות והרציונל הם הנכס הפרטי של אמא שלו, שהגזענות היא נחלתו הבלעדית של החלק המואשם, ושלו עצמו אין שום חלק ואחריות ביצירת ״הגולם״ שכל כך מאיים עליו (ועל כולנו) היום. ככה. פתאום הוא הופיע. משום מקום.

והחלק המואשם, נו, החלק המואשם חושב שאין לו שום אשמה. לא רק בעניין רצח רבין. אלא בכלל. לא צריך להרגיש אשמה על כלום. ״מפסיקים להתנצל״, אם אני לא טועה, היה המוטו של הקמפיין של בנט הגבר גבר. כל לקיחת אחריות היא התקפלות, כל התנצלות היא התרפסות וכל חשבון נפש הוא שנאה עצמית. איזון. רוצים ״תמונה מאוזנת״. להציג גם את הצד השני.

הרי החיים לכאורה הם חמישים-חמישים והמציאות סופר מאוזנת. גם ״אצלכם״ יש אלימים, גם ״אצלכם״ יש גזענים. איזה כיף, מצאנו שמאלני לא-מוסרי. כך למשל, קריאות הבוז אמש הן ״מפגן פילוג של השמאל״. קמפיין השתולים הוא לא מפגן של פילוג, הקריאות ״בוגד״ ו״עוכר ישראל״ לכל שמאלני הם לא קריעה ושיסוע.

הפיכת כל השמאלנים להזויים, מנותקים, אוטואנטישמיים, או הפיכת המילה ״שמאלני״ לקללה, הם הם הפילוג. קריאות הבוז בזמן נאומו של הנגבי, זה מפגן הפילוג של השמאל. איזה יופי. חולה על האיזון שלכם.

שכל אחד יסתכל פנימה ויעשה חשבון נפש וישנה את מה שצריך וראוי וכדאי שישתנה אצלו (לא אצל האחר. אצלו. בתוכו), או שפשוט בואו כבר נשלוף את החרבות ונצא לחגוג באיזו מלחמת אזרחים טובה שכולנו כל כך חוששים מפניה כל הזמן עוד מאז רצח ארלוזרוב. לא ככה?

איל שגיא ביזאוי הוא חוקר ומרצה לקולנוע מצרי ותרבות פופולרית בעולם הערבי

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

"רוצים להצית? תציתו לבד". ארי שמאי מחלק עצות באולפן ערוץ 20, כשלידו יושב המצית (צילום מסך)

לא, הריאיון עם מצית הדו לשוני לא זעזע אותי

למה מזדעזעים מאייטמים מטורללים בערוץ 20? הרי ידוע מי ומה הם. הכעס האמיתי צריך להיות מופנה למערכת המשפט שלא באמת לוקחת ברצינות פשעי שנאה של יהודים, ולערוץ הראשון שהסית והביא להצתת בית הספר

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf