לאחד את השמאל, עכשיו

הכול תלוי בשאלה מתי השמאל יצליח להפסיק להתקוטט, להתחיל לחשוב אסטרטגית, ולהקים מחנה אחד. מפלגה אחת. הימין כולו יצרח בוגדים בוגדים, ואנחנו נתחיל לעשות אופוזיציה ראויה לשמה ולבנות אלטרנטיבה אמיתית לשלטון

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: דניאל דור

אין לי מושג איך לסווג את הטקסט הזה שאני כותב כאן: ייתכן שיש כאן רעיון מסודר, אולי אפילו תכנית פעולה פוליטית, וייתכן שיש כאן פנטזיה, סוג של בדיחה עצובה, קריאת ייאוש או תחינה חסרת סיכוי. כך או כך, העניין הזה ברור לי כבר הרבה זמן: יש כאן בארץ ציבור גדול, של יהודים וערבים, שמסתכל בעיניים כלות על כל מה שקורה לנו, ובמקום להתאחד ולהילחם ביחד, הוא מבזבז את זמנו, ואת ההזדמנות ההיסטורית שהימים הרעים האלה מציעים לו, על מריבות של גני-ילדים.

גבולות הגזרה של הציבור הזה ברורים לגמרי: בקצה הימני שלו, נמצאים כל מצביעי המחנה הציוני שאינם מוכנים לזחול עם האיש המוזר הזה שקורא לעצמו היו"ר אל ממשלתו של נתניהו; בקצה השמאלי שלו, נמצאים כל מצביעי הרשימה המשותפת שאינם מוכנים להיגרר אל הלאומנות הערבית והפונדמנטליזם הדתי. לציבור הגדול הזה אקרא מעכשיו אנחנו: אנחנו השמאל.

אז הנה מה שקורה: הימין המשיחי משתלט על כל מוקדי הכוח; הכיבוש מעמיק; ההתבדלות הלאומנית-גזענית מרקיעה שחקים; הדמוקרטיה נעלמת; המקפים שבין ההון, השלטון והעיתון הולכים ומתעבים; כל השאר רואים בנו עיסה אחת דביקה של יהודים תבוסתנים וערבים רצחניים – ואילו אנחנו מכלים את כוחותינו בוויכוחים על דמותו של שמעון עליו-השלום (כאילו לא ברור מאליו שהיה בו גם וגם); על זה שהחרים וזה שלא (כאילו לא ברור ששני הצדדים צודקים); על 48' או 67', נכבה או עצמאות (כאילו שנבין מה צריך לעשות עכשיו רק אם נדע היכן למקם את החטא הקדמון); על שתי מדינות או דו-לאומית (כשהמציאות כולה מבהירה שאם לא נתעשת יהיה לא זה ולא זה); על כל אזרחיה או יהודית-דמוקרטית (כשהמציאות כולה מבהירה שאם לא נתעשת יהיה לא זה ולא זה.)

כל זה, כמובן, לא חדש. אבל עכשיו הגענו לדקה התשעים. יש מי שמאמין בגאולה דרך הביבים, ויש מי שכבר לא יכול לחכות עד שיראה את ישראל נעלמת מהמפה. שיבושֹם לשניהם. אבל מי שמבין (לשמחתו או לצערו) שישראל לא תיעלם, וגם מעדיף להימנע מהביבים, חייב להבין שאף אחד לא יעשה את העבודה בשבילנו. כשנמצאים במאבק בתנאים של נחיתות הולכת וגוברת, מאחדים כוחות ומניחים בצד כל מה שלא רלוונטי. הכול תלוי בשאלה מתי נצליח סוף סוף להפסיק להתקוטט, להתחיל לחשוב אסטרטגית, ולהקים מחנה אחד: לא שמאל כזה או שמאל אחר . פשוט שמאל.

> "ההיסטוריה מלאה ב'בוגדים' שהוכרו על ידי הדורות הבאים כמקור לגאווה"

ציפי ליבני ויצחק הרצוג, "המחנה הציוני" (אורן זיו/אקטיבסטילס)

יש כאן הזדמנות היסטורית: המחנה הציוני הזה, שממילא מקשר באופן רופף בלבד בין שמאלנים וזוחלים, מתפרק. ציפי ליבני ויצחק הרצוג (אורן זיו/אקטיבסטילס)

ציפורי הנפש

תסבירו לי, באמת: מה זה משנה למה חייבים לסיים את הכיבוש? חלקנו רוצים לסיים את הכיבוש מסיבות עקרוניות, חלקנו מסיבות פרגמטיות. חלקנו רוצים להשאיר כאן רוב יהודי, חלקנו להקים את מדינת כל אזרחיה, חלקנו להקים מדינה דו-לאומית. אנחנו מתרחקים מהגשר, ולא מפסיקים להתווכח על מה שיקרה אחרי שנעבור אותו. מה זה משנה לשם מה אנחנו רוצים להקים כאן חברה שוויונית, דמוקרטית ופתוחה? מה זה משנה, למען השם, אם אנחנו שמאלנים מהסוג הציוני, הפוסט-ציוני או האנטי-ציוני? מישהו שואל אותנו בכלל?

אנחנו רבים על כל מה שלא קיים, לכודים בתוך פוליטיקת זהויות שרק מרחיקה אותנו אלה מאלה, מתקוטטים על העבר שכבר עבר, על מה שנרצה לעשות אחרי שננצח. אנחנו נלחמים בינינו על ציפורי הנפש, אבל זו בדיוק הנקודה – כי הגענו לרגע האמת: את ציפורי הנפש צריך עכשיו להכניס לכלובים שלהן. שיישבו קצת בשקט. כולנו רוצים שלום וסוף לכיבוש, שוויון אזרחי וצדק חברתי, דמוקרטיה כמו שצריך. אם יש איזשהו סיכוי לממש משהו מזה בתקופת חיינו, הוא תלוי בכך שניאחז ברצונות המשותפים האלה. איך אפשר לצפות להסדר בין הציבור הישראלי-יהודי כולו והציבור הפלסטיני כולו אם אנחנו לא מנסים אפילו לעשות את זה אצלנו?

להכחיד את התיעוב בין שמאל לשמאל

יש כאן הזדמנות היסטורית: המחנה הציוני הזה, שממילא מקשר באופן רופף בלבד בין שמאלנים וזוחלים, מתפרק. הרשימה המשותפת הזו, שממילא מקשרת באופן רופף בין שמאלנים ולאומנים, מתפרקת. השמאלנים משני הצדדים, יחד עם מרצ, מקימים מפלגת שמאל אחת.

המפלגה הזו, יש בתוכה חילוקי דעות קשים. ממש כמו בליכוד. אבל היא אינה מוגדרת על ידי חילוקי הדעות האלה, אלא על ידי מה שמשותף. היא לא מפלגה ציונית והיא לא מפלגה לא ציונית. יש בה כאלה וכאלה. אלה גאים בציונות שלהם ואלה גאים באנטי-ציונות שלהם, ועובדים ביחד. אם זה נראה לכם בלתי אפשרי, תחשבו רק לרגע על הימין: חובשי כיפה ואוכלי טרפות מניחים בצד את ציפור הנפש העמוקה מכולן, כי יש מטרות: ארץ ישראל לעם ישראל, וקפיטליזם כמו באמריקה הגדולה. יותר מזה לא צריך.

המפלגה הזו היא לא מפלגה ערבית והיא לא מפלגה יהודית. היא אינה מנסה להכריח ערבים לחשוב ולהרגיש כמו יהודים, והיא אינה מנסה להכריח יהודים לחשוב ולהרגיש כמו ערבים. בצד החברתי-כלכלי, היא אינה מפלגה סוציאל-דמוקרטית, או סוציאליסטית, או קומוניסטית. היא מתמקדת במה שמשותף לשלוש העמדות האלה, ויש הרבה. היא מכילה בתוכה את כל הפערים, ולא מנסה לשנות אף אחד. היא מפתחת בתוך עצמה שיח מסוג חדש, שעיקר תכליתו, בשלב הראשון, הכחדת התיעוב ההדדי הזה שמאפיין כל כך את היחסים שבין השמאל הציוני והאנטי-ציוני, השמאל הסוציאל-דמוקרטי והשמאל הקומוניסטי, השמאל הפרגמטי והשמאל העקרוני.

> תסתכלו על הנשים האלה ותראו תקווה לשלום

הפגנת שמאל בכיכר רבין נגד ההתקפה על עזה, בדרישה לממשלת ישראל להתחיל במשא ומתן עם חמאס, תל אביב. 16 באוגוסט 2014. פעילים ישראלים הפגינו מדי שבוע לאורך כל המבצע הצבאי, והותקפו באלימות על ידי פעילי ימין. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

בשלב הראשון צריך להכחיד את התיעוב ההדדי שמאפיין כל כך את היחסים שבין השמאל הציוני והאנטי-ציוני, השמאל הסוציאל-דמוקרטי והשמאל הקומוניסטי, השמאל הפרגמטי והשמאל העקרוני. הפגנת שמאל בכיכר רבין נגד ההתקפה על עזה (אורן זיו/אקטיבסטילס)

בלי להתחנף ימינה ושמאלה

יש היום לשלוש המפלגות הרלוונטיות 42 חברי-כנסת. לפחות 30 מתוכם שייכים באופן טבעי למפלגת השמאל המאוחדת. לפני שמתחילים לעבוד, מדובר במפלגה זהה בגודלה למפלגת השלטון. בלי הזוחלים ובלי הלאומנים, תוכל המפלגה הזו להפסיק סוף סוף להתחנף ימינה ושמאלה, ולבנות את עצמה כיצור פוליטי מהפכני שמשיל מעצמו את משא העבר ומגבש את עצמו בהווה, לקראת העתיד. הימין כולו יצרח בוגדים בוגדים, ואנחנו, בקול ברור שאיננו רועד, נתחיל לעשות אופוזיציה ראויה לשמה. אלטרנטיבה אמיתית לשלטון הימין תתחיל לסמן את עצמה לקראת הבחירות הבאות.

מה יקרה בבחירות האלה? אחת משתיים.

על-פי התסריט הראשון, עצם העובדה שהשמאל התאחד תמשוך אליו יותר ויותר מאלה שנמצאים בשוליו. יתכן שגם כמה מאלה הנוהים אחרי לפיד ישמעו את הקול הברור ויבינו פתאום שהאיש הוא בדיה. כך או כך, נניח שייצאו מכל זה 35 מנדטים. או שזה יספיק להקמת קואליציה, או שלא. אם זה לא יספיק, וזה יותר סביר, אז זה יקרה בבחירות הבאות, עם 40 מנדטים או יותר. בשנים שיחלפו עד אז, כשנתרגל לעבוד ביחד והתיעוב ייעלם, נמצא גם דרכים חדשות לשחרר בהדרגה את ציפורי הנפש מהכלובים שלהן, ולמצוא פתרונות נכונים, מנומקים, מציאותיים, שאפשר יהיה להתחיל ליישם כשנגיע לגשר.

על-פי התסריט השני, כמובן, לא יעזור שום דבר. הימין יתחזק. לפיד יתחזק. המקום הזה ימשיך להתקדם בעקביות לעבר התחנה הסופית. בתסריט הזה, אם נישאר מפולגים, נאבד גם את הסיכוי שעוד יישאר לנו לבצר לעצמנו חלקה כלשהי בתוך המציאות. כלומר, איחוד השמאל עשוי להביא לנו את הניצחון, אבל הוא חשוב באותה המידה, ואולי אפילו יותר, אם נפסיד.

יש כאן הזדמנות היסטורית, אבל רק עוד רגע אנחנו חולמים ומיד חוזרות וצפות אלף סיבות למה זה לא יקרה. פערי התודעה בין אזרחי ישראל הערבים ואנשי השמאל הציוני הם סיבה עמוקה, אבל אם לא נוכל להם, אין לנו מה להמשיך לדבר כל היום על שלום בין יהודים וערבים באשר הם. ההתמקדות של דוברי שני הפלגים של השמאל בחלוקת ציונים על בסיס אידאולוגי היא בעיה עמוקה, אבל אם לא נתמודד אתה, נמשיך ונשקע עד שנשכח איך זה מרגיש כשעושים.

העובדה שאין מנהיגות היא בעיה עמוקה, אבל לא כשלעצמה: אין מנהיגות כי אין מה להנהיג. כשיהיה שמאל, תקום מנהיגות. מאבקי האגו הקטנוניים בין שלוש המפלגות, העוינות ההיסטורית, החישובים הפוליטיים קצרי-הראות, ההיצמדות לניסוחים שאבד עליהם הכלח לפני חצי מאה ויותר – לכל אלה אין אפילו תירוץ. להמשיך ככה זה פשוט חוסר אחריות מהסוג הגרוע ביותר.

* * *

אז איך לסווג את הטקסט הזה? אולי כקריאה נואשת למהפכה בתוך הבית. אין לנו כרגע שום כוח להשפיע על המציאות הכוללת, אבל שלוש המפלגות האלה הן שלנו. זכותנו המלאה, וגם חובתנו, לעצב אותן כרצוננו. אם יתברר שכמוני, גם רבים אחרים בקרב מצביעי השמאל משוועים למהלך מהסוג הזה, לקפיצה הזו מעל התהום שהיא התהום היחידה שעדיין נמצאת בידינו, אפשר יהיה להתחיל לעבוד. די בעצומה שחתומים עליה 50 אלף אנשי שמאל, משלוש המפלגות, כדי לדחוק את נציגי הציבור שלנו אל שולחן המשא-ומתן, שולחן שסביבו ידברו אנשים בלשון הווה ועתיד, לא יכבדו זה את זה במילות גנאי, ולא יזכירו ולו פעם אחת את שמעון עליו-השלום, שהוא הוא, בכל מורכבותו, התגלמות העבר שעומד בינינו לבין עתיד טוב יותר.

ד"ר דניאל דור הוא בלשן וחוקר תקשורת, ממייסדי "המשמר החברתי", יו"ר לשעבר של עמותת "קשב".

> ההכרעה האסטרטגית הניצבת בפני הפלסטינים בישראל

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

כשנוקטים במדיניות של "אפלייה סטטיסטית" גם אנשים שהמדיניות לא מכוונת אליהם יתפסו לפעמים ברשת, כמו זוג ההומואים שביקשו לאכול סושי או מוקפץ במסעדת פרנג'ליקו בנצרת עלית. אילוסטרציה. (צילום: לירון אלמוג / פלאש 90)

פרנג'ליקו. סיפור על תרבות, מעמד ומגדר לא על הומופוביה

עסקים לא רוצים שגברים ערבים או מזרחים ממעמד נמוך ישבו אצלם. בגלל שאי אפשר להגיד: "ערסים החוצה", הם מוצאים דרכים מתוחכמות. במועדונים בת"א ובקיבוצים יש סלקטור. במסעדות בעולם הערבי קובעים ש"הכניסה לזוגות ומשפחות". הומופוביה זה לא

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf