לאף אחד לא אכפת כשילד ערבי נעצר בשדרות רוטשילד

הישראלי המכוער הוא לא זה שצועק על דיילים. הוא זה שאוכל גלידה כשלנגד עיניו נעצר נער צעיר. הוא זה שלא באמת אכפת לו מה קורה "שם", רק שלא יביאו לו את ה"שם" לכאן, לאמצע השדרה היפה שלו, מול הילדים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: מי-טל נדלר

ביום חמישי שעבר בסביבות שש אחר הצהריים נעצר נער ערבי בשדרות רוטשילד בתל אביב. אין לי מושג מי הוא, מה עשה לפני שנעצר, מאיפה בא או היכן הוא עכשיו. יכול להיות שגנב משהו, אולי תכנן לגנוב או להזיק, נראה בן שלוש עשרה אולי ארבע עשרה, נער.

בסיפור הקטן הזה אני תושבת המקום, עוברת אורח שמטיילת עם הכלב ועל רקע עיניה מתחולל מחזה מוזר: ילד קטן מחובר באזיקים לשוטר על אזרחי ולידם שוטרת. "למה אתה בורח, אה? יא ברחן, חשבת שלא נתפוס אותך? אה?" שואלת השוטרת. הוא נראה מפוחד לגמרי. אני שואלת אותו בן כמה הוא, הוא שותק. אני שואלת אם הסבירו לו את הזכויות שלו, אם מישהו יודע שעצרו אותו. "הוא שב"חניק. את רוצה שב"חניק ברחוב שלך?" שואלת השוטרת. הוא רק נער, ואם נודה על האמת ממש לא אכפת לי שהוא ברחוב שלי.

שאלתי שוב אם הוא יודע את הזכויות שלו, אם מתכוונים להודיע למישהו מהקרובים לו שעצרו אותו. אני יודעת שהשנה עלה מספר הקטינים הפלסטיניים שנעצרו בלי שמודיעים להוריהם. ילדים נעצרים לשש שעות, עשר שעות, לפעמים לימים שלמים בלי שההורים יודעים. הלב בטח רועד, הזמן עובר, שואלים ושואלים ולאף אחד אין מושג איפה הילד. קראתי את זה בדו"ח שפרסמה לפני כמה חודשים האגודה לזכויות האזרח תחת הכותרת "שלטון אחד, שתי מערכות חוק". "אני לא חייבת לך דין וחשבון" אמרה השוטרת והם המשיכו ללכת כך בשדרה. מרחוק, במבט רוחבי ולא מעמיק, אפשר היה לטעות ולחשוב שמדובר בשני הורים בטיול ערבית שגרתי עם ילדם המתבגר. שתי ניידות משטרה חיכו באמצע השדרה.

ניגשתי לזוג צעיר שישב על הספסל עם שני קטנטנים שאכלו גלידה. "זה לא נראה לכם מוזר שעוצרים אותו ככה? הוא רק נער". האב התעצבן, "אני לא מבין למה הם צריכים לעשות את זה באמצע היום מול הילדים פה". הם המשיכו ללקק גלידה. את הערבי דחפו לזינזאנה ואני הלכתי. זמן קצר אחר כך צלצלתי למשטרה, ניסיתי לברר מה עלה בגורלו, ללא הועיל. אלה החיים עצמם, טרם הבחירות, ואלה שיהיו.

> לחשוב על הכל מחדש

קיוסק קפה בשדרות רוטשילד בתל אביב (ליאור גולגר, ויקימדיה, (CC BY-SA 3.0)

קיוסק קפה בשדרות רוטשילד בתל אביב (ליאור גולגר, ויקימדיה, CC BY-SA 3.0)

בשלושת החודשים האחרונים היה משהו מתמיה בסמיכות הזמנים בין מערכת הבחירות ממנה נעדרה המילה "שלום", ובין ה"קמפיין" העממי הספונטני של אזרחים ישראלים שמצלמים ומציגים לראווה את הישראלי המכוער. נראה שכמו כל שיח אחר גם לשיח על הישראלי המכוער יש גבולות ושלל הדחקות. עומד לו השבט ומצקצק בלשונו. אפילו עמוד פייסבוק נפתח לשם העניין. מסתבר שאוי-יו-יוי: הישראלי המכוער מתנהג נורא לדיילים, משתכר בחופשות, עושה בושות, חונה בחניית נכים, מאיים להרביץ לפקיד הקבלה במלון וצועק בגן המשחקים ליד ילדים כי לא נתנו לילד שלו סיבוב על הנדנדה. הישראלי היפה מזדעזע מול מחזות האימים האלה, מתגבש קולקטיבית וממהר למרק את מצפונו: נטהר כל אלימות מקרבנו. אנחנו הרי, בכללי, סובלניים ואדיבים.

אבל הפונקציה שממלא השיח הטהרני הזה (האלים בעצמו, כמו כל שיח טהרני) איננה להצביע "באמת" על הישראלי המכוער או על הישראלי היפה. מטרתו לאפשר את ההדחקה ההולכת ונמשכת של הישראלי המכוער האמיתי: זה שעושה מאמץ אדיר לשכוח את המנגנון המסועף של שליטה על עם אחר, דיכויו, והשפלתו על ידי המדינה שבה הוא חי, זה שמסכין עם הנתק הפסיכולוגי בין "השטחים" ובין "כאן", זה שלא מתרעם על נבחרי הציבור שלו שמזרימים סכומי עתק להמשך בנייה בהתנחלויות שקיומן מסכל כל ניסיון אמיתי למשא ומתן, וזה שלא באמת אכפת לו מה קורה "שם", רק שלא יביאו לו את ה"שם" לכאן, לאמצע השדרה היפה שלו, מול הילדים.

ההדחקה של השיח הזה וההגחה של שיח מוסרי-טהרני אחר במקומו ממלאת את הלקונה שנותרה בימי הבחירות בהיעדר שיח רציני על הכיבוש ועל הפגיעה המתמשכת בזכויות אדם. וממילא מובן כי מנגנון ההדחקה הזה הוא בה בעת גם התשובה השטחית ל"איך זה קרה לנו".

> המשטרה עומדת לפנות משפחה מביתה ברובע המוסלמי לטובת מתנחלים

חייל מנסה לעצור ילד פלסטיני במהלך הפגנה בנבי סלאח. ספטמבר 2012 (אורן זיו/אקטיבסטילס)

חייל מנסה לעצור ילד פלסטיני במהלך הפגנה בנבי סלאח. ספטמבר 2012 (אורן זיו/אקטיבסטילס)

רוב השוהים הבלתי חוקיים העובדים כיום בישראל מגיעים מיהודה ושומרון עקב המצב הכלכלי הקשה בשטחים. תמורת שכר זעום הם מוכנים להסתכן בכך שכוחות הביטחון יתפסו אותם, יפתחו נגדם בהליכים ולעיתים אף יפגעו בהם פיזית וירמסו את כבודם.

החודש הביאה עמירה הס את דבריו של סא"ל שמואל קידר שדחה את בקשת התביעה הצבאית לעצור עד תום ההליכים פועל שנתפס בלא אישור כניסה לישראל. קידר הציע כי יש להגדיל את מספר האישורים לעובדים פלסטינים בישראל וטען באשר לפועל שנתפס כי לא נראה שהנאשם מהווה סכנה. לדברי קידר "כל עוד מדינת ישראל לא תגיע להסדר מדיני, בעיית עבירות השב"ח לא תבוא על פתרונה באמצעות צעדי ענישה על ידי בית המשפט, אלא על ידי מתן אישורים לאנשים רבים יותר, באמצעות פתרון כזה ומתן פרנסה לאוכלוסייה הפלסטינית ניתן יהיה לגרום למוטיבציה יתרה לחיים בשלום ללא צורך לעבירה על החוק".

חשבתי שאכתוב את כל זה כדי שידעו על הנער המבוהל הזה, אחד מני רבים, שהגיע לפה ככל הנראה כדי לשטוף כלים או להעמיס שקי חול בשיפוץ של איזה בניין, מה שייתן לו קצת כסף שיוכל להביא הביתה. אבל כדי לכתוב את כל זה הייתי צריכה להוציא את ארגז החול של החתול שלי מחדר העבודה. הוא בדיוק עבר ניתוח אתמול והיה צריך מרחב של שקט. "לסגור בשבילך את הפח?" שאל מישהו שעמד בחוץ עם הכלב שלו ונעץ בי מבט. משהו בנימת קולו הכעיס כל כך, מן תמהיל כזה של דידקטיות פטרונית מעצבנת. "מה, אתה בולש עליי?" צעקתי עליו, "אל תדאג, אני יודעת לסגור את הפח. אני לא צריכה אותך לא בשביל האינפורמציה ולא בשביל הפרקטיקה". מסתבר שהוא שכן שלי. הוא גר ממול. ת'כלס הייתי יכולה חופשי לצאת עליו. עומד ככה עם הכלב שלו באמצע הלילה ועוקב אחריי כאילו אין דברים טובים יותר לעשות. ח'תכת מאנייק, זה הרחוב שלי ואני אחליט מתי לסגור את הפח ומתי לא לסגור את הפח.

וכבר המשכתי במחשבות על כל מה שמרגיז ורע ונורא, אלא שאז ראיתי אותו בוהה בי בהלם וחמיצות גדולה מילאה את הרחוב. "אתה יודע," אמרתי בשקט "היום אחר הצהריים עצרו כאן ילד ערבי ולאף אחד לא היה אכפת. אנשים אכלו גלידה בשדרה והוא עבר על פניהם, רועד כולו". המשכנו לעמוד ככה בשקט עוד כמה דקות שבמהלכן ניסיתי לזכור את פניו. בכל זאת אני גרה כאן כמעט שנה והוא שכן שלי. "ממש לא מעניין אותי הפח, את יודעת" הוא אמר. "אני יודעת" אמרתי.

> התקווה והפחד מממשלת נתניהו הרביעית

מי-טל נדלר היא משוררת, דוקטורנטית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון ועמיתת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

משרד (אילוסטרציה: Pixabay)

לעמותות יש חשיבות חברתית עליונה. הגיע הזמן לקחת אותן ברצינות

בישראל יש אלפי עמותות שפועלות לשינוי אמיתי וכנה של החברה, אך רבות מהן נקלעו לתרבות תאגידית בעייתית, פועלות מכוח האינרציה בלבד ופוגעות במטרות שלשמן הוקמו. המשאבים המוגבלים צריכים להיות ציווי להתמקצעות והתייעלות - ולא תירוץ מדוע זה לא קורה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf