נולדתי עניה ואשאר עניה, אך על זכותי לבית לא אוותר

אנחנו לא פרזיטיות. רובנו עובדות, ואם לא, זה רק בגלל חולי. אין לנו בית כי העוני השתלט עלינו. הילדים שלנו הם האושר היחיד שיש לנו, וגם אותו הרווחה לפעמים רוצה לקחת. זה הסיפור שלי

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: מי-טל כהן

נולדתי עניה, וכנראה שכך גם אשאר.

נולדתי ב-1974 לאם חד-הורית. לא היתה לנו דירה, ובמשך שנים נדדנו בין בתים של קרובי משפחה ודירות שכורות, מעיר לעיר, מגן לגן, מכיתה לכיתה. היום אני בגיל 40 והספקתי כבר לעבור 56 דירות בחיי.

אחרי גירושים כואבים הפכתי גם אני לחד-הורית, ואז החלה המלחמה שלי על הבית. בשנת 2003 התגשם החלום: קיבלתי דירת עמידר. כשהתקשרה אליי פקידת האכלוס והודיעה לי שהתפנתה דירה עבורי בקומה 4 בשכונת התקווה ושאני אגיע לקחת מפתח ואלך לראות, ישר אמרתי לה "לא משנה לי מה ואיך, העיקר שיהיה לי בית".

אחרי שלושה חודשים של "שיפוץ הדירה" בידי החברה המאכלסת סוף סוף עברתי לבית. בגלל שגרתי בשכירות, לא היה לי ריהוט. בזמן ההמתנה למפתח הלכתי ורכשתי מקרר, מכונת כביסה, מייבש, מיטות, ועוד כמה פריטים. כל כך שמחתי. אמרתי לעצמי "אני עכשיו אבנה את הבית שכל כך חלמתי עליו". כל החיים עבדתי ולכן לא פחדתי להתחייב. זה דיור קבוע, כבר לא נודדים. זה בית חלומותיי. אחרי שנתיים של מגורים, בית חלומותיי הפך לסיוט חיי.

בימי גשם הייתה חדירה של מים מהקירות ומהתקרה. חלקי טיח היו נופלים. המשקופים והדלתות היו נרקבים, חלונות ותריסים היו עפים, הביוב היה עולה ומציף את כל הבית. הייתי מתקשרת לעמידר והתשובה תמיד הייתה "כשיגמר הגשם נוכל לתקן". כשנגמר הגשם הייתי צריכה לזרוק הכל: מזרנים, מיטות, מוצרי חשמל שחטפו רטיבות והתקלקלו. החולי החל לפקוד אותנו: קוצר נשימה, ברונכיטיס, כאבי גוף. כושר העבודה שלי החל לאט לאט לרדת. התחלתי להוציא ולא להכניס כסף לבית ומצאתי את עצמי מתדרדרת בתהום העוני ואין מי שיעזור.

> פעילות דיור ציבורי פוצצו כנס "הבית היהודי": שר השיכון זורק אותנו לרחוב

בימי גשם הייתה חדירה של מים מהקירות ומהתקרה (צילום: מי-טל כהן)

בימי גשם הייתה חדירה של מים מהקירות ומהתקרה (צילום: מי-טל כהן)

חייתי מתרומות: יום יש, יום אין. אין אין. ימים רבים ישנתי על הרצפה כי כבר לא השגתי כסף למזרונים ומיטות. היו ימים שהלכתי לישון עם בטן מקרקרת. ועמידר? כל קיץ היו שולחים שיפוצניק שמורח מייק אפ עד החורף הבא. הגשתי בקשה להחלפת דירה וזכיתי. כל שנתיים חידשתי את הזכאות. במשך 8 שנים לא מצאו לי דירה, והמשכתי לסבול, לחלות, להחליף ריהוט ולהסתבך עם ההוצאה לפועל. שקעתי בדיכאונות ובחרדות מפני האי יכולת לחיות כמו בן אדם.

יום אחד ישבתי מול המחשב והתחלתי ללמוד על זכויות הדיור הציבורי. זה היה תחילתו של המאבק שלי. צילמתי את כל הבית, אספתי מלא חומר רפואי, ניגשתי למהנדס העיר, שהחליט שהדירה שלי מסוכנת ולא ראויה למגורים. פניתי למבקר המדינה ולכל חברי הכנסת והשרים, כולל ראש הממשלה. הייתי לוקחת מעטפות, מכינה תיקייה של כל המצב שלי, ושולחת רשום לכולם, שלא יגידו שלא קיבלו. חייתי בבושה נוראית. כל מי שהיה שומע את הסיפור שלי היה אומר לי "תגידי תודה רבה יש לך בית"," מי אמר לך להביא כל-כך הרבה ילדים", "פרזיטית לכי תעבדי". ישר שפטו בלי לדעת ולהכיר את הנסיבות.

> פעילי דיור ציבורי בכנס של יאיר לפיד: לקחת כסף מחד הוריות ונתת לשרים

מי-טל כהן במטבח הדולף. כל הרהיטים הושחתו.

מי-טל כהן במטבח הדולף. כל הרהיטים הושחתו.

יום אחד הייתי על סף ייאוש. הרגשתי מחנק, הקירות של הבית החלו לסגור עליי והרגשתי שאין לי מוצא אלא רק לסבול ולסבול. אז החלטתי שאני מתחילה לפרסם את הסיפור שלי בכל מקום. בדיוק הייתה אז מחאת האוהלים, אף אחד לא רצה לכתוב ואף כתב לא מצא בסיפור שלי עניין. החלטתי שאני יותר לא מתביישת, את הזכות שלי אני דורשת. עשיתי לי אלבום בפייסבוק, תיעדתי הכל והתחלתי לפרסם בכל מקום, על כל קיר. התחברתי לכמה קבוצות כמו צוות דיור ציבורי, הלא נחמדים לא נחמדות, המעברה, צדק חברתי. הכרתי המון נשים עם מקרים דומים לשלי ואפילו יותר גרוע.

אחרי שנה החליפו לי את הבית, אבל הסיפור עם עמידר לא נגמר. אחרי שעזבתי, הם חייבו אותי ב-30 אלף שקל נזקי דירה.

היום אני פעילה חברתית בצוות דיור ציבורי. דיירת בדיור ציבורי, שנאבקת ומלמדת על זכויות הדיור הציבורי. אני וחברותיי למאבק מקימות קבוצות בכל עיר שיש בה היענות להיאבק. החלום שלי הוא לבנות איגוד כדי להיות כוח אל מול משרד השיכון, כדי לקבל את הזכויות המגיעות לנו.

אנחנו לא פרזיטיות. רובנו עובדות, ואם לא, זה רק בגלל חולי. אין לנו בית כי העוני השתלט עלינו. הילדים שלנו הם האושר היחיד שיש לנו, וגם אותו הרווחה לפעמים רוצה לקחת.

נולדנו עניים וככה, כנראה, גם נשאר. אבל על הזכות לבית לא נוותר.

מי-טל כהן היא פעילה בצוות דיור ציבורי וממובילות התאגדות דיירי דיור ציבורי ומחוסרי הדיור.

> בכירים באוצר: שילוב דיור ציבורי בפרויקטים להשכרה יוריד ערך הדירות

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
שותפות היא צו השעה. זה מה שהבוחרים הערבים רוצים". עיסאווי פריג' ומוסי רז (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

שותפות היא צו השעה. זה מה שהבוחרים הערבים רוצים". עיסאווי פריג' ומוסי רז (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

"זה רק עניין של זמן, למרצ יהיה יו"ר משותף, יהודי-ערבי"

הבוחרים הערבים מוכנים לקבל את הציונות של מרצ, לשמאל היהודי המאבק נגד הדרת האזרחים הערבים ונגד הכיבוש חשוב יותר מכפייה דתית, ומרצ יכולה להיות החוט "שמחבר בין אחמד למשה". ראיון עם עיסאווי פריג' ומוסי רז שמאמינים שהתוו דרך חדשה למרצ ולשמאל

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf