לא, הפתרון איננו "שותפות יהודית-ערבית"

קריסת מחנה השמאל השיבה לשיח הפוליטי את המושג הזכור לרע "דו-קיום" בגרסתו העכשווית: שותפות יהודית-ערבית. מה שהיא מציעה זה בעיקר מצג שווא סימטרי בין המדכא למדוכא, המתבסס על הגמוניה יהודית שתמיד נשארת שקופה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

עוד בטרם פרסמה ועדת הבחירות את התוצאות הסופיות כבר הלך והתבהר מצבו העגום של "המחנה", וכולנו התפנינו לתחביב האהוב מכל – להכריז מה הבעיה של השמאל. וגם להציע לה פתרון, כמובן.

אחד הפתרונות הלוהטים ביותר המסתמנים לאותה בעיה פתולוגית הוא מושג הקסם "שותפות יהודית ערבית". זה נשמע כל כך נכון אידיאולוגית וחיוני פוליטית עד שכל ביקורת על הקריאה הזו עלולה להיתפס כנוקדנות מייגעת במקרה הטוב. ובכל זאת, כדאי להתעמק רגע במהותה של שותפות המדוברת.

"בעזה ושדרות ילדות רוצות לחיות": ההפגנה בתל אביב (אורן זיו / אקטיבסטילס)

סיסמה שחוקה שמניחה סימטריה שבמציאות פשוט לא קיימת (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

ההגמוניה היהודית השקופה

יותר משהוא מבטא שאיפה לשוויון, המושג שותפות מניח סימטריה. במובן הזה, מדובר בגלגול טיפה יותר מעודכן של המושג "דו-קיום", שהפך לכינוי הלעגני "דוקי" וכמעט נעלם מאוצר המילים של המחנה עם השנים, וטוב שכך; לא מפני שאנחנו מתנגדים לרעיון הדו-קיום, אלא משום שהבנו שדו-קיום לא משקף את טיב יחסי הכוחות המעוותים ומשמש מפלט נוח מדי עבור אלה שהדו-קיום היחידי שהם רואים לנגד עיניהם הוא הדו-קיום שבין הסוס לרוכבו.

אפשר להניח שאנשי ה"שותפות היהודית-ערבית" לא רוצים דו-קיום מהסוג הנואל הזה, אבל צריך להצביע על כך שגם הם חוטאים באותה סימטריות מדומיינת ומסוכנת. המובילים הדומיננטיים ביותר של הקריאה הזו ברשתות השמאל הם גברים יהודים אשכנזים. העובדה שהמילה "יהודית" כמעט תמיד תקדים את המילה "ערבית" משני צדי המקף היא לא רק עניין סמנטי; היא משקפת את ההגמוניה היהודית השקופה שעומדת בבסיס החיבור הזה. הדבר מתבטא גם בסיסמת הדגל של הזרם הזה, "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים". העובדה שהמדוכא מסרב להיות אויב של מדכאו ראויה לכל הערכה, אבל הדרישה מהמדכא היא אחרת לגמרי – הוא צריך לסרב להיות אדון. ואת זה לא עושים על ידי מצג שווא סימטרי שאין לו כל אחיזה במציאות שבה אמור המאבק המשותף הזה להתקיים.

זה הכרחי לא רק מסיבות אתיות, אלא משום שמאבק ששבוי במציאות אלטרנטיבית, ראויה ככל שתהיה, לעולם לא יהיה באמת אפקטיבי. הוא לא יהיה אפקטיבי בין היתר בגלל שכל עוד ההגמוניה היהודית נשארת שקופה, גם האופנים שבהם היא מכתיבה את השותפות הזו יישארו שקופים בחסות אותה שפה סימטרית מתעתעת. כך למשל, במניפסט שפרסמו "עומדים ביחד", תנועת הדגל של אותה "שותפות יהודית-ערבית", נאמר כי התנועה לא מאמינה בהנפת אף דגל לאום. אבל במציאות שבה אנחנו חיים, דגל הלאום הישראלי-יהודי הוא המובן מאליו, זה שבחסותו הדגל הפלסטיני והקיום הלאומי הפלסטיני נדחקים, נרמסים ונמחקים. לכן המחיקה ההדדית הזו של שני הדגלים לא תורמת דבר לקידום השוויון אלא למעשה מעמיקה את האי-שוויון העמוק ביניהם. בעולם האמיתי, דגל הכחול-לבן לא זקוק ללגיטימציה; הדגל הפלסטיני כן. לומר ששניהם יידחקו באותה המידה החוצה זה להתכחש למציאות שבה גורלות של אנשים במרחב הזה נגזרים מהשיוך הלאומי שלהם. זאת לא שותפות, אלא שיתוף פעולה אקטיבי עם הדיכוי.

אותה הגמוניה יהודית שקופה היא גם זו שמקדמת כעת רעיונות איחוד/מיזוג שונים בין מרצ/העבודה/חד"ש בהרכבים ומינונים משתנים, כלומר שוב יהודים בוחרים מי "הערבים הטובים" שאיתם אפשר "לעשות שותפות", ואגב כך מצטרפים לדה-לגיטימציה של "הערבים הרעים" שלא ראויים להיות חלק מ"השותפות" הזו.

הנכבה, זוכרים?

הסימטריה העילגת אותה מקדשי ״היהודים וערבים מסרבים להיות אויבים״ מבקשים לקדם בכל מה שקשור בביטול שני הלאומים – היא לא פחות ממסוכנת. ממסד שלם הנסמך על אידיאולוגיה גזענית בעליל, קרי הציונות, פועל כבר 71 שנים למען מחיקת הזהות ו/או הנרטיב הפלסטיניים. דורות שלמים של פלסטינים אזרחי ישראל גדלים פה מבלי לדעת שהם פלסטינים במקור ומבלי לדעת מה היו עוולות העבר נגד עמם. כיצד ייתכן שאותם ״רודפי צדק ושוויון״ מסייעים לכך?

ואם פלסטינים רבים מדי לא יודעים מהיכן באו, כיצד ידעו לאן עליהם ללכת?

ביטול הזהות הלאומית משרת גם את אחת הקלישאות החבוטות ביותר בהן הימין משתמש נגד פלסטינים. כל פלסטיני שמעז לדבר על הנכבה, העוול הגדול ביותר שאי פעם נעשה פה שהממסד הציוני מסרב להכיר בו, מיד יינזף בידי הפשיסט התורן שיגיד לו להתקדם הלאה ו״להפסיק להתבכיין״. אותם פשיסטים מסרבים להבין, או בוחרים להתעלם מכך, שהפצע של 1948 עדיין פתוח לגמרי ומדמם מאוד – והוא הבעיה הגדולה ביותר של העם הפלסטיני.

מצדדי "השותפות היהודית-ערבית", בוגרי בית הספר למדעי הדוקי, אוהבים להתרכז בשנת 1967 כמקור העוולה. היא לא. מדובר בעיוורון מוחלט במקרה הטוב, ולו בשל העובדה שרוב הפלסטינים (במיוחד בעזה ובגדה) מעט שלא מדברים בכלל על 1967, אלא רק על 1948. יש לכם חברים ערבים שמדברים רק על 67'? אין לכם מספיק חברים ערבים.

הנפת הדגל האדום-לבן-שחור-ירוק והתגאות בזהות הלאומית הפלסטינית היא לא פרובוקציה, היא עול וחובה על כל פלסטיני מודע פוליטית ומשוחרר מחשבתית, למען הדורות הבאים וכדי שהמאבק לא ייעלם מגבולות הארץ. מצדדי הדוקי המתנגדים לכך לא רק שאינם שותפים אמיתיים, אלא פועלים נגד טובתם של הפלסטינים עליהם הם מתיימרים להגן בפטרוניות מתנשאת.

נשאלת השאלה אם כן, מיהם אותם ערבים המצטרפים ל״שותפויות״ כאלה? חייבים לזכור כי נטייתם של בני לאום ילידי הנמצאים תחת דיכוי להושיט יד אל עבר המדכאים ובלבד שאלה יפסיקו להרוס את חייהם, היא נטייה טבעית ביותר. לכן, תחשבו כמה טבעי זה לפלסטינים להגיד ״כן״ ליהודים נאורים ופרוגרסיביים לכאורה, המציעים להם שיתוף פעולה. לא אחת אנו שומעים כי פלסטינים רבים בוחרים לצנזר את עצמם בנוכחות אותם שותפים כביכול, הכל כדי לא להכעיס את השותף בעל הפריבילגיה, הקשרים ולעתים קרובות מאוד – ממון. ממש שותפות בין שווים, נכון?

עוד נקודה חשובה הזוכה להתעלמות גדולה מדי בקרב אוהדי הדוקי, הוא המקום של הפלסטינים באדמות 67'. אין זה מופרך להניח כי רוב היהודים, כולל רוב השמאלנים, מעולם לא באמת ביקרו בגדה ויצרו קשרים עם התושבים הפלסטינים המקומיים – ברמה מספקת שתגרום להם להבין על מה הם נלחמים ומה הם רוצים. ידעתם, למשל, שרוב הפלסטינים בעד זכות השיבה? אם זה היה תלוי רק בפלסטינים, במקום לצעוק ״ערבים ויהודים מסרבי להיות אויבים״, הם היו מעדיפים לצעוק ״פלסטינים ויהודים בשיבה תומכים״. הסלוגן הזה לא באמת קיים, המצאנו אותו עכשיו. מדוע הוא לא קיים (מלבד גרסה שלו בשולי השוליים של השמאל)? כי "השותפות" הזו צריכה להחליק ליהודים בגרון בקלות, והשיבה, מה לעשות, לא מחליקה כל כך נוח אצלם.

סוגיית האסירים פחות מחליקה ליהודים בגרון. הפגנה של קרובות משפחה של אסירים, תומכות ופעילות ממזרח ירושלים במשרדי הצלב האדום, מזרח ירושלים (פאיז אבו רמלה/אקטיבסטילס)

עשרים הפלסטינים הקוראים איתכם בהפגנות את אותה סיסמה חבוטה ולעוסה ("ערבים ויהודים מסרבים להיות אויבים") הם חסרי מנדט לדבר בשמם של הפלסטינים באשר הם, בדיוק כפי שכותבי שורות אלה לא קיבלו בחייהם שום ייפוי כוח מבנות ובני מחנות הפליטים ועזה לדבר בשמם. זה לא אומר שאנחנו לא צריכים להילחם למען זכויותיהם. למען האמת, אנחנו חייבים להילחם על זכויותיהם, כי כרגע אין ממש מי שעושה את זה מחוץ לאותם מקומות מהם הם מגיעים.

בסופו של דבר, יש כאן מאבק לאומי של העם הילידי נגד רוב דורסני ואלים. מי שמגיע מתוך קבוצת הרוב לא יכול להוביל או אפילו להתיימר להשתייך להנהגת המאבק נגד הדיכוי. הדבר הראשון שהוא צריך לעשות זה להיות מודע למעמדו כחלק מהקולקטיב המדכא, מטריד ולא נעים ככל שיהיה. מה שהוא יכול וצריך לעשות זה לעמוד בסולידריות עם המאבק שמובילים המדוכאים. זה רעיון מהפכני עבור הרבה יהודים עם כוונות טובות, לא לקחת את עמדת ההנהגה. זאת עמדה קשה יותר שדורשת אורך רוח ובעיקר הקשבה. למשל לסוגיות שעומדות על סדר היום של הציבור הפלסטיני. רק שלשום (שני) הסתיימה שביתת הרעב של האסירים הפלסטיניים בבתי הכלא שסובלים מהתעללות ושלילת זכויות מחפירה לאורך שנים. אין בסוגיה הזו כל מקום "סימטרי": אסירים פלסטינים שהיו חלק מהמאבק הלאומי הפלסטיני נרדפים ומשלמים מחיר. גם זה פחות מחליק לרוב הציבור היהודי בגרון. לאיזה מקום היא יכולה לזכות ב"שותפות" עם הגמוניה יהודית שקופה ששואפת לגייס ציבורים גדולים ככל שניתן?

המאמר הנ"ל נכתב בשיתוף פעולה בין ערבי לא נחמד המאמין שיהודים צריכים לתמוך במאבקים של פלסטינים, לבין יהודיה עוכרת המאמינה שעל הפלסטינים להוביל את המאבקים של עצמם.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
"הרגשתי שהספר שלו מתאר את החיים שלנו הפלסטינים". אבו מאזן עם עדית שמר, בתו של יצחק בר משה, במשרדו ברמאללה (צילום: משרד נשיא הרשות הפלסטינית)

"הרגשתי שהספר שלו מתאר את החיים שלנו הפלסטינים". אבו מאזן עם עדית שמר, בתו של יצחק בר משה, במשרדו ברמאללה (צילום: משרד נשיא הרשות הפלסטינית)

אבו מאזן: "כשקראתי על יציאת יהודי עיראק - בכיתי"

הנשיא הפלסטיני אירח במוצאי שבת את משפחתו של יצחק בר משה, סופר ישראלי יוצא עיראק שכתב בערבית. הוא הבטיח להפיץ את ספריו ואמר: "פלסטינים צריכים ללמוד עברית מגיל הגן". דיווח בלעדי מהמוקטעה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf