לא יום העצמאות של ארץ, אלא של בונקר ישראל

לבונקר שלנו קשה מאד להתגנב. הקמנו אותו על קרקע שאחרים חיים בה, ואנחנו מחזיקים בהם כבני ערובה. דווקא יום הזיכרון ויום העצמאות הם זמן טוב להכריז: הגיע הזמן לעצמאות מהפחד

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בפרוש עלינו החגים הלאומיים – פוסט ארוך אבל לא מורכב. יש בו מחשבה אחת שמתמצה במילה אחת, ושאחרים חשבו כבר לפני והביעו היטב. כך אני חושב אותה.

הקדמתי לזה הקדמות. ביום השואה העליתי בפייסבוק שורה של פוסטים שהשתמשו בשווייץ כדימוי. ניסיתי להדגים באמצעות סיפורים שווייצרים אירוניות שקשורות לעבר ולהווה שלנו, העם היושב בציון (פוסט ראשון, שני, שלישי, רביעי).

אולי האירוניה הכי גדולה הייתה הבחירה דווקא בשווייץ. לשווייץ יש תפקיד בנרטיב של השואה: היא הייתה נייטראלית ונותרה בלתי כבושה לאורך כל המלחמה, ובכל זאת סירבה לקבל פליטים יהודים. בכל אחד מהפוסטים, הקבלתי את העמדה הזאת לסירוב של ישראל לקלוט פליטים סורים.

> למה אני הולכת לשבות רעב ביום העצמאות?

פחד מוות מכל מי שיעז להיכנס, מעבר הגבול הסגור בראש הנקרה (צילום: יובל בן עמי)

פחד מוות מכל מי שיעז להיכנס, מעבר הגבול הסגור בראש הנקרה (צילום: יובל בן עמי)

אבל ההקבלה לא באמת עובדת, כי שווייץ כן קיבלה פליטים. המדיניות הייתה כזאת: פליט שנמצא בקנטון שאין לו גבול בינלאומי, יכול להישאר בשווייץ. קיימים אחד עשר קנטונים כאלה, כולל קנטון ברן וקנטון לוצרן, שבשניהם שוכנות ערים גדולות. פעילים שווייצרים היו נוהגים אל הגבולות, אוספים פליטים שחצו את הגבול ומסיעים אותם לקנטונים הפנימיים לביטחון.

לא מדובר בפתרון, מדובר בטרגדיה

דמיינו מציאות כזאת שבה פליט סורי שיגיע לגוש דן יזכה באופן רשמי בהגנה, ובה ישראלים ינהגו לשולי רמת הגולן כדי לאסוף טרמפיסטים כאלה. מדובר במדע בדיוני, ולא משום שסוריה מפחידה יותר ממה שאיים אז על שווייץ – מדובר בגרמניה הנאצית, לכל הרוחות, והיא היוותה איום אדיר על השווייצרים וארצם – לא, זה משום שבאמת שאי אפשר לחצות את הגבול הזה, ובגלל שאנחנו פוחדים פחד מוות מכל מי שיעז לנסות. בקיצור, זה משום שישראל היא באמת לא ארץ אלא בונקר.

זאת הסיבה שאת הפוסט האחרון שמרתי לשבוע של יום העצמאות ונגזרותיו. ראוי בהחלט לחגוג את יום העצמאות של ישראל. אני תמיד בעד חגיגות. צריך רק לזכור שזה לא יום העצמאות של ארץ, אלא של בונקר.

זה לא שלא ברור לי למה העם היהודי ירצה בונקר, אבל בונקר הוא לא בית בריא. בית מוקף בגדרות חשמליות ומפוצץ במצבורי נשק הוא בית שחי בו מטורף. גם אם השכונה עצמה קשה ומלאה בבעיות. בית כזה בוודאי לא יעזור לה להשתקם. לא מדובר בפתרון, מדובר בטרגדיה, בשלב ביניים שקפא בדרך לנורמליות. לא פלא שכל הזמן נאמר לנו שהנורמליות אינה אפשרית. זו ההצדקה האפשרית היחידה לכך שאנחנו חיים בבונקר.

הבונקר הוא חריג לשוני, תרבותי וכלכלי במרחב שבו הוא שתול. הוא מזכיר במשהו את השכונה הפרברית המגודרת "התחום" בסרט המקסיקני באותו השם, נישה קטנה של גגות רעפים ובעלי מקצועות חופשיים, שמוקפת בעיר ענייה מאיימת. דיירי "התחום" הם מקסיקנים בעצמם (ממש כפי שרבים מהישראלים הם בעלי שורשים במזרח התיכון) אבל היכולת שלהם להזדהות עם החיים מעבר לגדרות היא אפסית, וכשנער צעיר מן החוץ מתגנב לתחום – הוא ניצוד כמו חיה.

אל הבונקר שלנו קשה כאמור הרבה יותר להתגנב, כולל דרך שערו הממשי היחיד: נתב״ג רב החיישנים וסוכני הסתר, אבל "האחר" קיים מראש כאן בתוכו. הקמנו את הבונקר על קרקע שאנשים אחרים כבר גרו בה, ואנחנו מחזיקים בהם בני ערובה. ב-י"ח השנים הראשונות לקיום בונקרנו פשוט החזקנו אותם תחת שלטון צבאי, מאז הרחבנו את החלל באופן שגרף לתוכו עוד מליוני אנשים.

כעת היחס אליהם שונה בהתאם למיקומם במרחב הצר. כרבע מהם לכודים בצינוק מחניק, כחצי מוחזקים תחת לוע של רובה. מורשים להתנהל רק במתחם מוגבל, מוקף גדרות, וגם לנהל חלק ממנו, כלעג לרש. קמצוץ זעיר מורשה להתנהל בכל המרחב, אבל נתון לביקורת בלתי פוסקת ולעתים אלימה, ומנוע יכולת להשפיע על גורלו. כרבע מבני הערובה נושאים תג של "שותפי בונקר שווים" אבל על מי אנחנו עובדים. לו יכולנו להיפטר מכולם, היינו נפטרים.

ואיך אתם מרגישים עם אובדן המבנה והזיכרון? "בטוחים"

כל המקומות בהם חיים האנשים הללו, ילידי הארץ הנוכריים לתודעת הבונקר, הם מרחבים אקס-טריטוריאליים לבונקר עצמו, חדרים אליהם איננו נכנסים אלא במקרים חריגים, בדרך כלל עם נשק – לשמר את המבוצרות שלנו. המציאות הזאת מצמצמת את הבונקר עוד יותר. כביש ואדי ערה הוא בתוך הבונקר, אבל הערים שסובבות אותו הן מרחב לא מוכר לנו, מרחב מאיים, שלא לדבר על שכם. ירושלים חוברה לה יחדיו, אבל חס מלהיכנס לצור באהר.

ירושלים הזאת דומה למטיל זהב בכספת של בנק שווייצרי (הנה, בכל זאת שווייץ מספקת אנלוגיה). אמנם מערכי הביטחון של הבונקר מאפשרים גישה מוגבלת ומדודה אליה, אבל העיר הזאת הייתה אמורה לקבל את כל באי התבל ובעיקר את תושבי האזור, להם היא כה יקרה, היא הייתה אמורה להיות משהו הפוך לחלוטין. אולי היא עוד תהיה כזאת, אבל לשם כך חייבת ליפול החומה.

אני בהחלט שמח על פיתוחים ישראלים כמו הבמבה, הווייז, "ספר הדקדוק הפנימי" ושירי שרית חדד. באמת שיש כאן תרבות יוצאת דופן ומגוונת, ויש ימים יפים ויש אנשים טובים, אבל כל זה מתרחש בתוך בונקר ומיטב הפיתוחים הישראלים קשורים לבקרת בונקרים וחיזוקם. אנחנו מוכרים ידע בביצור, מעקב ודיכוי למשטרים האפלים בעולם. הכלכלה שלנו נשענת על מומחיותנו בהתנכרות לסביבתנו. התעשייה הזאת זורעת מוות, גם בקרבנו ובייחוד סביבנו, ממש כמו שתעשיות אחרות מזהמות נחלים.

> למה כילד חרדי שרפתי את דגל ישראל?

"בטוחים": מתפללים חרדים מישראל מול קיר הבטון שהחליף את המבנה המוכר בקבר רחל (צילום: יובל בן עמי)

"בטוחים": מתפללים חרדים מישראל ליד קיר הבטון שמול קבר רחל (צילום: יובל בן עמי)

חשוב לזכור את כל זה, לזכור כמה זה מוזר. אין זמן טוב להגות בכך מאשר רכבת ההרים הביפולארית של יום הזיכרון ויום העצמאות, ועבורי – אין זמן חשוב מזה שבו אשתי בהריון. אנחנו עומדים ללדת ילדה לתוך הארץ בה נולדנו ושאליה אנחנו קשורים בעבותות. איך נוודא שתחייה חיים בריאים בתוך התרחיש הדיסטופי הזה?

את התמונה הזו צילמתי לפני כמה שנים בקבר רחל. ביצור הקבר במסגרת הקמת חומת ההפרדה הפך אותו לבונקר של ממש, השתול בקצה פיורד צר של החומה. שאלתי מתפללים איך הם חשים נוכח היעלמו של המבנה המפורסם, עטור הכיפה, שמופיע על קירות בתי כנסת ונרות זכרון, והחלפתו בפרוזדור של בטון ובחדרון בטון? הם ענו לי "בטוחים".

הצורך בביטחון מובן, אבל השתעבדות לבטון היא בגידה באדם. מכרנו עבור הבונקר את הדרור שלנו ועוד יותר מזה את הדרור של שכנינו, ויתרנו על כל דבר אחר שהיה קדוש לנו ובסופו של דבר – אנחנו מסכנים באובססיה הזו את בטחון כולנו לטווח הארוך.

יאללה, זה הזמן להכריז על עצמאות מהפחד.

> מדליק המשואה הערבי במלכודת לתפארת מדינת ישראל

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מטה הרשימה המשותפת בנצרת, 17 בספטמבר 2019 (צילום: סמאח סלאימה)

מטה הרשימה המשותפת בנצרת, 17 בספטמבר 2019 (צילום: סמאח סלאימה)

"המצב יותר טוב מאפריל, אבל זה לא מספיק"

בקלפיות בחברה הערבית המצב מעורב. בכפר טורעאן, הצביע מדד קיוסק הפלאפל על שיפור בשיעור ההצבעה. בכפר כנא המצב היה הפוך. בנצרת שיעורי ההצבעה היו טובים לעומת אפריל, אך לא לעומת 2015. ובמטה הרשימה המשותפת חוששים כי היהודים מצביעים בשיעור של 2:1 לעומת הערבים, והמצב מסוכן

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf