newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"לא לזה אמרנו כן": הצהרת איש אופוזיציה איראני במלאת 35 למהפכה

בשנת 1979 הצביע הד"ר מוחמד מלכי בעד החוקה האסלאמית החדשה במשאל העם. בגילוי דעת מצהיר מלכי, נשיא אוניברסיטת טהראן לשעבר ולימים אסיר פוליטי, שהוא מוכן לעמוד למשפט על הצבעתו - מיד אחרי חאמנהאי

מאת:

הד"ר מוחמד מלכי פירסם השבוע גילוי דעת לציון 35 שנה למשאל העם, שאישר ברוב גדול את שינוי המשטר באיראן ואת כינון הרפובליקה האסלאמית, ב-24 לאוקטובר 1979. גילוי הדעת מציין גם 34 שנים ל"מהפכה התרבותית" של אפריל-יוני 1980, שתכליתה הייתה "לנקות" את האוניברסיטאות מ"מוכי המערב", קרי מתנגדי השלטון.

ד"ר מלכי היה הנשיא הראשון לאחר המהפכה של אוניברסיטת טהראן, שהיוותה את אחד המוקדים המרכזיים של מחשבה ביקורתית בראשית ימי הרפובליקה האסלאמית. במסגרת "המהפכה התרבותית" כשנה לאחר המהפכה האוניברסיטה נסגרה על ידי השלטונות, ומלכי, שמחה על התנהלות השלטון בפומבי, נאסר לחמש שנים. עם שחרורו המשיך מלכי להימנות על מתנגדיו הקולניים והחריפים של השלטון, מה שעלה לו בשתי תקופות מאסר נוספות בתנאים קשים של בידוד.

מלכי, החוגג השנה את יום הולדתו השמונים, הוא אחד משורה ארוכה של אינטלקטואלים איראניים הממשיכים לבקר את השלטון האסלאמי מתוך איראן עצמה ומשלמים על כך מחיר אישי יקר. מבקר בולט נוסף הוא הסופר מחמוד דולת-אבאדי, אשר ספרו "שקיעת הקולונל' (שראה אור בעברית בהוצאת עם עובד), העוסק בחשבון הנפש הלאומי שלאחר המהפכה האסלאמית, נאסר לפרסום באיראן ומעולם לא ראה אור בפרסית.

חשוב להדגיש כי לא מדובר במעגלים הפרו-מלוכניים המבכים את שלטון האייתולות מתוך געגועים לימי השאה; חלק ניכר מפעילי האופוזיציה הללו התנגדו בלהט לשלטון השאה ואף ריצו עונשי מאסר בתקופתו. חשבון הנפש שהם עורכים היום הוא מתוך הגדרתם העצמית כפטריוטים איראניים, אשר יצאו למהפכת 79' בשאיפה לקדם רעיונות של דמוקרטיה ושוויון, מהפכה שבסופו של דבר פנתה נגד העם והחלה לטרוף את בניה.

מדובר בטקסט ארוך מאוד שתורגם כאן תוך השמטות אחדות, בעיקר דוגמאות שאינן הכרחיות להבנת מהות הדברים.

ד"ר מוחמד מלכי (צילום מאתר khodnevis.org)

ד"ר מוחמד מלכי (צילום מאתר khodnevis.org)


 "בתי הכלא מלאים במתנגדים פוליטיים, יוקר המחיה, העוני והשחיתות זועקים לשמיים"

כתב: ד"ר מוחמד מלכי

לפני שלושים וחמש שנים, חוסר המודעות, או ההונאה, או אמונות טפלות ובכללן האמונה כי איש דת בן שמונים לא ירמה אותנו ויעמוד בהבטחותיו, הוליכו אותנו הקלפיות ואמרנו "כן" לרפובליקה האסלאמית. בעשותנו כן הצתנו אש שעד היום מכלה בלהבותיה אומה שלמה.

לא אמרנו "כן" לאש האכזרית שמשתוללת בגבולות ומענה את האזרחים הכורדים, הערבים, הבלוצ'ים והתורכים במעצרים, עינויים, והוצאות להורג. לא אמרנו "כן" לקומץ עבדים שעלו למלוכה, בני בלי שם, שיצעדו ברחובות ויצעקו סיסמאות כגון "המפלגה היא חזבאללה, המנהיג הוא רוחאללה" ויפילו את אימתם על הבריות באלימות ובדם למשמע כל דבר ביקורת – והכל כדי לאפשר לאדון חומייני ולמפלגת הרפובליקה האסלאמית לממש בנחת את התוכנית שהגו מראש להשתלטות מלאה ומוחלטת על כל אורחות חיינו.

לא אמרנו "כן" לקומץ סטודנטים פוחזים וחסרי ניסיון להשתלט מקץ שמונה חודשים על השגרירות האמריקנית ולהקים עלינו את העולם ולעורר בעיות שאנחנו נאלצים להתמודד איתן עד היום.

לא אמרנו "כן" כדי ששנה לאחר ברכת ראש השנה שלו, מר חומייני יכריז מלחמה על האוניברסיטאות והסטודנטים ויבצע הפיכה תרבותית נגדם בשם "המהפכה התרבותית".

המטרה: האוניברסיטאות

בתור אקדמאי שהיה עד לכל שלבי המהפכה הזו נגד התרבות האיראנית, אני מבקש להבהיר מספר דברים:

אין זה סוד כי מיום היווסדה (1934) הייתה אוניברסיטת טהראן – ביחד עם אוניברסיטאות אחרות – מבצר של התנגדות לדיקטטורה וחוסר צדק מצד השלטונות כנגד ציבור העובדים. אדון חומייני, שראה עצמו מנהל-העל ושליח האל עלי אדמות, הסית בנאום הנורוז שלו [ראש השנה הפרסי, א.נ.] בשנת 1980 את דעת הקהל נגד האוניברסיטאות והגדירן כבסיסים של האימפריאליזם האמריקני. אותו האיש אשר לפני המהפכה אמר "את כל מה שיש לנו אנו חבים לאוניברסיטאות שלנו" שינה את עורו לאחר שעלה לשלטון ובנאום הנורוז הגדיר את מערכת ההשכלה הגבוהה במדינה כירושה של השלטון הקודם, העושק. זאת בזמן שהתוכנית לסגירת האוניברסיטאות כבר הוכנה מראש על ידי חסן אאית, המזכיר הפוליטי של מפלגת הרפובליקה האסלאמית, כפי שאפשר לשמוע בבירור בקלטת הידועה שפרסם […].

"את כל מה שיש לנו אנו חבים לאוניברסיטאות שלנו". האייתולה חומייני

"את כל מה שיש לנו אנו חבים לאוניברסיטאות שלנו". האייתולה חומייני

לאחר שהשתלט על מוקדי הכוח, מר חומייני ידע היטב כי המרכזים שיתנגדו למדיניות הדיקטטורית האלימה שלו בשם הדת יהיו האוניברסיטאות ומוסדות ההשכלה הגבוהה במדינה. הוא ידע היטב כי קיומם העצמאי לא יאפשר לו להשיג את הכוח המוחלט כדי לחסל סופית את הפלורליזם המחשבתי. הוא ידע היטב כי האוניברסיטה מעודדת מחשבה ביקורתית וכי מיום היווסדן, אוניברסיטת טהראן ויתר האוניברסיטאות מילאו תפקיד מרכזי בכל ההתפתחויות במדינה, ועל כן היה נחוש להסיר את הסכר הזה מדרכו של המשטר.

כך, בהפיכה אלימה, מר חומייני והקבוצות המסונפות לו כבשו לכאורה גם את מבצר ההשכלה הגבוהה ועצרו, עינו והוציאו להורג למעלה משישים אלף סטודנטים ומרצים מתוך מחשבה שכך לא תשקף יותר סכנה מכיוון זה, אך הם טעו טעות מרה; העתיד הוכיח כי האוניברסיטה היא מבצר של חופש והיא בלתי ניתנת לכיבוש.

אכן, לא אמרנו "כן" למשטר הזה כדי שימים ספורים לאחר התפטרות הנהלת האוניברסיטה במחאה על סגירת האוניברסיטאות, אדון חאמנהאי ינצל את הבמה של תפילת יום שישי כדי לכנות את סגל האוניברסיטה בוגדים ויסרב להשתתף בדיון בשאלה מי באמת בגד במולדת ובתרבותה.

לא אמרנו "כן" כדי שהאדונים חומייני וחאמנהאי והסוכנים שלהם יכינו בהתנהלות הבלתי אחראית שלהם את הקרקע למתקפה העיראקית על איראן ותחילתה של מלחמת שמונה השנים שהעלתה את המדינה באש וגבתה את חייהם של מאות אלפי בני אדם והסבה נזק של מיליארדי דולרים לכלכלת המדינה. כבר הזכרתי במקום אחר את דבריו של חאמנהאי בתפילת יום השישי נגד סדאם חוסיין כארבעה חודשים לפני המתקפה, אשר שימשו כעילה למתקפה.

לא לאחמדינז'אד, לא לרוחאני, לא לחאמנהאי

לא אמרנו "כן" לרפובליקה האסלאמית כדי שתחת אמתלת המלחמה שנכפתה עלינו, מר חומייני ועושי דברו יתנפלו על יריביהם ומתנגדיהם הפוליטיים וידונו עשרות אלפי נשים וגברים רודפי חופש לכלא, עינויים ומוות, עד כדי כך שאפילו סגנו של המנהיג, מר מונתזרי, הזכיר בזכרונותיו את הפשעים שנעשו בבתי הכלא בשנות השמונים, ובכללם הפשע נגד האנושות בשנת 88' כאשר על פי מקורות מסויימים למעלה משלושים אלף אסירים שריצו את עונשי המאסר שלהם ואפילו כאלה שסיימו את תקופת מאסרם הוצאו להורג; פשע שגם לאחר למעלה מ-25 שנה עדיין לא נחשף במלוא היקפו.

לא אמרנו "כן" כדי שבסוף המלחמה, כל הכוח הכלכלי, הפוליטי, הביטחוני והתרבותי של המדינה ייפול לידי סוחרי המלחמה שעושרם עולה כעת על כל דמיון ומקנה להם את היכולת להתעמר בבריות ולהצעיד את המדינה אל פי התהום.

לא אמרנו "כן" כדי שאיש לא מאוזן כמו אחמדינז'אד יהפוך את המדינה על פיה ויביא את השחיתות, העוני, העושק והשקרים לסף פיצוץ ויסתער באלימות על הציבור שיצא בשנת 2009 למחות נגד זיוף תוצאות הבחירות, יענה ויהרוג בהם באכזריות, בתמיכתו המלאה של מר חאמנהאי.

אין צורך להרחיב על מה שעלה בגורל העם בזמן כהונתו של מר אחמדינז'אד כנשיא, אך צריך להזכיר כי במשך 35 שנות קיומו של המשטר כל מי שהגיע למקום השני בשרשרת הפוליטית נאלץ לציית לרצון המנהיג העליון. על כן, כל עוד זהו מבנהו של המשטר, כך נגזר גורלנו להיות.

המצב מחמיר מיום ליום ועינינו הרואות כי גם בחירתו של מר רוחאני לא הועילה רבות. בתי הכלא מלאים במתנגדים פוליטיים, יוקר המחיה, העוני והשחיתות זועקים לשמיים, ובעודי כותב את השורות האחרונות הללו אנו עדים לפשע הנתעב של המתקפה על אגף 350 בכלא אווין. למרבה המזל, דעת הקהל העולמית עוקבת אחרי הפשעים הנעשים על ידי המשטר באיראן והעולם מודע היטב למתחולל במדינה.

מפגינים בטהראן, מהפכת 1979 (צילום: XcepticZP CC BY-SA 3.0)

מפגינים בטהראן, מהפכת 1979 (צילום: XcepticZP CC BY-SA 3.0)

בני מולדתי היקרים,

אותם תשעים האחוזים (ולא 97.5 כפי שהרשויות הכריזו) שהצביעו בעד הרפובליקה האסלאמית לפני 35 שנה שואלים כעת "מה עלה בגורל כל אותן ההבטחות"?

בתור איראני שהצביע בעד הרפובליקה האסלאמית באותו המשאל, אני חש אחראי לכל שהתחולל במדינה בשלושים וחמש השנים האחרונות, לפחות כגודל אותו הפתק, ואני מוכן להישפט בבית משפט עממי שחבר השופטים שלו יורכב מכל אותם אלה שלא הצביעו בעד הרפובליקה האסלאמית, מכל סיבה שלא תהיה.

ואולם קודם לכן, על מר חאמנהאי להודות באחריות שלו על כל שהתחולל במשך השנים הללו, לבקש מהעם לקבל את התפטרותו מפאת חוסר היכולת להנהיג את הציבור ולהודיע על נכונותו להתייצב בפני בית משפט עממי שיתנהל תחת פיקוח של גוף זכויות אדם בינלאומי.

בהתאם לסעיף 110 בחוק היסוד של השלטון עצמו, מר חאמנהאי מוסמך לאפשר לפני פרישתו לכל קבוצה, ארגון ומפלגה להתבטא בחופשיות ולהשתתף במשאל עם כולל, מבלי לאפשר למקורביו לבחוש בעניין לאומי זה. בכדי להציל את המדינה מהמשבר הקריטי בו היא נתונה, יש לפנות אל העם ואליו בלבד; רק הם יוכלו לנווט מחדש את גורל המדינה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf