לא לשלב ערבים במשטרה, אלא לפרק אותה ולבנות מחדש

שתי פרסומות מטרידות במיוחד לא מפסיקות לפגוש אותי ברשת: האחת היא קמפיין גיוס למשטרת ישראל, והשנייה היא קמפיין גיוס לתפקידים ביטחוניים מיוחדים, רחמנא לצלן. מישהו בפרסום הממוקד התבלבל כנראה, או שמדובר בניסיון עיצוב תודעה – נסתרות הן דרכי ארדן.

ניסיונות גיוס אלה לא חדשים לי, הם התחילו עוד לפני יותר מעשור, לפני עידן הרשתות החברתיות, ואחד מהם חקוק לי בזיכרון היטב. באישון ליל, אחד משכניי הגיע אלי לבית וביקש להפגיש אותי עם חברו השוטר שהמתין לי ברכבו האזרחי. בקשתו של השוטר הייתה פשוטה: בוא אלינו, אל זרועותינו. אני בחרתי ללכת לזרוע שירות הלקוחות בחברת סלקום.

> חיי ערבים שווים הרבה פחות

משטרת ישראל, בהובלת ניצב חכרוש, מפעילה קמפיין לשיפור השיטור בחברה הערבית, ובמקביל היא מפעילה קמפיין מסיבי לגיוס צעירים פלסטינים בעלי תעודת זהות כחולה לשורות המשטרה, לכאורה מתוך אמונה שגיוון יכול לייצר שיטור יותר טוב ואיכותי לשם מילוי תפקידה העיקרי של המשטרה: שמירה על בטחון הציבור. רק שעד כה, מאמצים אלה אינם נושאים פרי.

רוח המפקד נמוכה ומביכה

בעיקרון, חשיבת הגיוון היא חשיבה נכונה, מבחינה עסקית. זו גישה שטוענת כי עסקים שמגוונים אוכלוסיות משפרים את סיכויי העסק להצליח מחד, והדבר תורם לפריון העבודה מאידך. אך המשטרה היא לא עסק, וסביבתה הרבה יותר מורכבת מהסביבה העסקית של חברת גוגל, כך שתחלואיה שגורמים לציבורים נרחבים, ערבים ויהודים, לא להביע בה אמון, לא מסתיימים בגיוון אתני של כוחות השיטור, וכן לא בהוספת תחנות. משהו במשטרה מריח לא טוב מבחינת האזרחים, הן הערבים והן היהודים.

השכם וערב, משטרת ישראל חוטפת חצי ביקורת ציבורית; אפילו לפני ההסלמות האחרונות מול הציבור הערבי באום אלחיראן, בכפר קאסם ובימים האחרונים סביב אל-חרם א-שריף בירושלים ומות הצעיר מהדי סעדי ביפו, המשטרה ידעה לא מעט פרשיות של התנהלות פסולה – בין השאר תקריות אונס והטרדות מיניות בהן היו מעורבים שוטרים בדרגים שונים. השר הממונה על המשטרה, גלעד ארדן, כיכב בלא מעט מקרים שבהם קיים ספק אם הפגין את האחריות הנדרשת מתפקידו. מספיק רק לזכור את התבטאויותיו הנחרצות במקרה של מות אזרח ושוטר במהלך הריסת ופינוי הכפר אום אל-חיראן בינואר האחרון.

ולא רק זאת: סקרים שהמשטרה הזמינה, ובהם השתתפו אלפי אזרחים, מעידים על כך שלמשטרה יש עוד הרבה מה לעשות – במקרה הטוב – בכדי להיות גוף חביב ואהוד מבחינת האזרחים, וכן גוף שמתפקד ללא רבב. אחד הסקרים הציג נתון מדאיג שבו הקהילה האתיופית, למשל, הביעה 80 אחוז של חוסר אמון וחוסר שביעות רצון מתפקוד המשטרה. בחברה הערבית, הנתונים שומרים על יציבות: כ-28 אחוזים שבעי רצון מהמשטרה, נתון דומה לזה של הממוצע בכלל האוכלוסיות.

רוח המפקד אופפת את האווירה הכללית במשטרה. חדשות לבקרים אנו נחשפים למקרים בהם המשטרה תמיד יכלה לפעול אחרת: כאשר נשים מאוימות ומתלוננות ולמחרת נרצחות; בשימוש מופרז של אלימות ותרבות כוחנית של השוטרים כמו שוטר היס"מ שריסק במכות נהג משאית, ועוד. אך כאשר ההסתה, העיוורון כלפי בני אנוש ושנאת המיעוט הלאומי הפלסטיני הן המניע והן הלך הרוח השלט ביום-יום, אז אין מה להתפלא על יחסה של המשטרה למיעוט הפלסטיני, לנשים, לקהילה האתיופית, ואפילו למזרחים, בשר מבשרו (לכאורה) של הממסד.

> המגנומטרים הלכו, הכיבוש נשאר

אין פסול בגיוון ורב תרבותיות, אך במקרה של המשטרה זה רק יגדיל את מספר חוטבי העצים ושואבי המים. עוד דרוזים, עוד ערבים, עוד אתיופים ועוד מזרחים בשורות המשטרה אולי יציירו מצג שווא של פסיפס מגוון, אך בפועל הגוף הזה ימשיך להיות יד דכאנית ואלימה, כל עוד הוא לא יחיל תרבות שתכבד את גודל המשימה המוטלת על כתפיו של שוטר, כל שוטר. כולל קצינים, שאחד מהם תועד ביפו כשהוא מאיים על אזרח "אני אזיין אותך. בוא תמצוץ לי".

יש לטפל ביסוד הבעיה ולהגיע לשורש חוסר שביעות הרצון מהמשטרה. זה מתחיל בדרגים הגבוהים, ובמבנה השלטון שמפעיל את המשטרה. בשנת 2001, בצפון אירלנד, פירקו את המשטרה ובנו אותה מחדש, בדיוק בגלל הסיבה שהמשטרה שפעלה שם במשך 66 שנים, התנהלה כמגנה של הפרוטסטנטים תומכי אנגליה, וכתליינית של הקתולים התומכים של חיבור עם אירלנד. האלימות וההתנהלות הפסולה נעלמו במחי יד. אולי מה שיושבי הארץ הזו זקוקים לו זה בנייה מחדש של הגוף הזה, שפעם אחר פעם לא זוכה לאמונו של הציבור.

> בתמונות: המחאה העממית בירושלים שניצחה את נתניהו