newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא מקבלים יותר את ההפרדה בין יהודים לערבים

במדינה הזו יש הפרדה בין יהודים וערבים. הממסד יצר אותה וכולנו, גם השמאל, אחראים לה. עלינו להפיל את החומות בינינו ולומר בקול גדול: הערבים הם שותפינו הפוליטיים ושותפינו לחיים. נאום מהפגנת השמאל מול רוה"מ

מאת:

כותב אורח: ניר ברעם

היום אנחנו כאן כי אנחנו יודעים שאין ברירה אחרת. נתונים לעריצותה של ממשלת חדלי האישים והגזענים מירושלים אנחנו רואים איך ישראל פושטת מעליה את גלימת הדמוקרטיה הקרועה ממילא, ולובשת את מדי השנאה, הפחד, והשיסוי כנגד כל אדם שאינו יהודי.

לאורך עשרות שנים קידמו זרמים עיקרים בפוליטיקה הישראלית את תחושת העליונות היהודית, המשולבת בהכרה עמוקה של קורבנות שמקורה ברדיפות היהודים ובשואה. עשרות שנים הממסד הפוליטי שכנע את כולם שהיהודים טובים יותר, מוסרים יותר, ייחודים יותר ובד בבד גם אומללים יותר – מכל קבוצה אתנית אחרת. אלה היו דברים נבובים של מיתוסים, פחד וקיטש. צריך להשתחרר מכל התפיסות המיתיות והאתניות האלו – היהודים כאן הם בני אדם, לא הרבה יותר ולא הרבה פחות, והם חיים עם בני אדם אחרים. והם לא יותר טובים ולא פחות טובים, ולא יותר מוסריים מאף אחד.

במדינת ישראל חיים איתנו פלסטינים אזרחי ישראל. בחודשים האחרונים אנחנו עדים למערכת הסתה חסרת תקדים כנגדם. אנחנו יודעים שהם מותקפים, אנחנו יודעים שהם סובלים מגזענות בכל שדרות החברה הישראלית, ואנחנו גם יודעים שחוק הלאום הנבזי רק יחריף את מצבם. לא מזמן סיפרה לי אם ערביה מירושלים שהיא מזהירה את ילדיה הקטנים לא לדבר ערבית באוטובוס. אני שואל אתכם: אנחנו באמת חייבים לחיות ככה?

כל אחד מאיתנו ראה את הגזענות משתלהבת בימי חייו, וכל אחד מאיתנו וצריך לשאול את עצמו: האם עשיתי מספיק? וחשוב הרבה יותר: מה אני עושה עכשיו?

> בלי הצגות ובלי מסכות: למה אני בעד חוק הלאום

הפגנת השמאל נגד "חוק הלאום" מול בית רוה"מ בירושלים (צילום: אליעזר יערי)

הפגנת השמאל נגד "חוק הלאום" מול בית רוה"מ בירושלים (צילום: אליעזר יערי)

ואם אנחנו שואלים מה אפשר לעשות בעתיד, יש להכיר בדברים שהיו. צריך לדעת לדבר לא רק על הימין – גם על עצמנו. גם השמאל הישראלי אחראי להפרדה בין יהודים וערבים, שהיא לב הגזענות בישראל. הפרדה קבועה, יומיומית, שאנחנו רואים בגני הילדים, בבתי הספר, באוניברסיטה, בשכונות. רובנו נתנו יד, גם אם בחוסר מעש, ליצירת גטו יהודי הרואה בכל לא יהודי סכנה למפעל.

שנים רבות מדי גם השמאל הישראלי קיבל את ההפרדה בין יהודים וערבים. קודם בהתעלמות, אחר-כך בהכנעה, ולבסוף בהזדהות. ובעצם הפנים את תפיסת העולם הגזענית שהערבים הם מחוץ למשחק הפוליטי. ולכן גם השמאל במדינת ישראל אחראי לעובדה שמסע ההסתה כנגד הערבים הגיע לשיא חסר תקדים.

אי אפשר להתחמק עוד מחשבון הנפש הזה. המסר הראשון שצריך לצאת מההפגנה הזו הוא: שאין בישראל שמאל יהודי ושמאל ערבי, יש רק שמאל יהודי ערבי. ובתוך השמאל הזה ייתכנו חילוקי דעות, ואי הסכמות, אבל אנחנו לא מקבלים יותר את ההפרדה הזו.

גדלתי בירושלים, לא רחוק מכאן. רוב הסבים והסבתות שלי, ובוודאי הוריהם, דיברו ערבית. אבל הילדים והנכדים שלהם לא מדברים ערבית. בבית הספר לא אהבתי ללמוד ערבית, ורק עכשיו, בחלוף הרבה שנים, התחלתי ללמוד ערבית שוב. והיום אני מבין שבמדינת ישראל שבה אני רוצה לחיות: כל ילד יהודי ידע ערבית, וכל ילד ערבי ידע עברית.

ואני גם אומר לכם הערב שהשינוי הזה אפשרי. אנחנו ניצבים מול ממשלת זדון וגזענות שאין לה בושה, ואין לה ערכים, אין לה תמונת עתיד ואין לה שום חזון חיובי להציע לאזרחי ישראל. בארסנל החיצים של הממשלה יש רק חצי שנאה, שיסוי ועליונות יהודית נבובה.

אנחנו ניצבים מול כוחות שהסירו את המסכות שלהם, וכבר אומרים בפרוש שהם רוצים מדינה ליהודים בלבד. רק אתמול הציע שר החוץ שלנו תמריצים כלכלים לערבים מיפו ועכו כדי שיעברו לפלסטין. כמה ישראל הייתה מרוויחה לו ניתן היה להציע למר ליברמן תמריץ כלכלי כדי שיעוף מכאן ולא יחזור.

נוכל לעמוד מול כל הכוחות הללו רק כשנעמוד באמת, ובלב שלם, עם הפלסטינים אזרחי ישראל. לא רק בהפגנות או בכנסת, רק שנאמין בכל נימי נפשנו שזו מדינה שבה כל האזרחים שווים. שווים לגמרי, שווים בכל דבר, שווים לתמיד.

נוכל לעמוד מול הליברמנים והבנטים וכרזן השואה נתניהו – רק כשנדע שבמדינה הזו יש חומות שבנה הממסד וכולנו אחראים להן, חומות שנועדו להפריד בין ילדים יהודים וערבים, צעירים יהודים וערבים, משפחות של ערבים ויהודים – והמטרה שלנו היא להפיל את החומות האלה, לנפץ אותן כליל. לומר לימין הגזעני בקול גדול: הערבים הם שותפינו הפוליטיים ושותפינו לחיים, אנחנו לא רוצים גטו יהודי מוקף חומות הממלמל את חרדות השואה, אנחנו לא רוצים מדינה שבה מצב החירום מנהל את הדמוקרטיה, לא רוצים מדינה של גאוגרפים ודמוגרפים גזענים המחלקים את אזרחיה לקבוצות.

השמאל הישראלי צריך לומר הלילה בקול ברור וצלול: אנחנו רוצים דמוקרטיית אמת, חופשית, חסרת פחד, אנחנו נאבק עבור מדינה שבה ערך השוויון של כל האזרחים עומד מעל לכל עיקרון אחר. ואם נרצה, ואם נאמין בזה, ונילחם על זה, ואם נדע שזה הצו המוסרי החשוב של תקופתנו: זה גם יקרה, ובימינו.

ניר ברעם הוא סופר. 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf