newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

דיווח מיוחד מאוגנדה: "לא נהפוך לפח זבל של מדינה שלא רוצה פליטים"

שליח שיחה מקומית הצטרף לחברי הכנסת מוסי רז ומיכל רוזין ממרצ שהגיעו לאוגנדה כדי לבחון בעצמם מה קורה לפליטים שגורשו מישראל. פגישות עם גורמים בקמפלה, ועדויות של מגורשים מבהירות: ישראל שולחת את מבקשי המקלט למדינות בהן לא יקבלו שום מעמד. הם יאלצו לצאת שוב למסע בחיפוש אחר הגנה ומקלט במקום אחר

מאת:

"למה אוגנדה צריכה לקבל את האנשים שישראל לא רוצה?", שואל אותנו חבר הפרלמנט האוגנדי סמוג'ו איבראהים אוננדה. אוננדה, מצליף האופוזיציה בבית הנבחרים, הוא הגורם הרשמי הראשון שהסכים לדבר לציטוט במהלך ביקורנו ברואנדה ואוגנדה. הוא הגיע לפגוש אותנו בבית קפה במרכז העיר קמפלה לאחר ששמע על המשלחת הקטנה של חברי כנסת שהגיע מישראל.

״אנחנו עוקבים אחרי הפרסומים לפיהם ישראל רוצה לשלוח פליטים לרואנדה ואוגנדה, שאנחנו נארח אותם וישראל תשלם על כך. העליתי את הנושא מול עיתונאים, אבל הממשלה מכחישה שיש הסכם", אומר אוננדה. "אנחנו רוצים לדעת מי ביקש את ההעברה שלהם לכאן – האו"ם או ישראל? אם הם באים דרך האו"ם, הם יטופלו כמו כל הפליטים, באופן זמני בגלל הבעיות במדינה שלהם. אבל לא קיבלנו תשובות. אוגנדה לא תהפוך לפח זבל של מדינה שלא רוצה פליטים שתזרוק אותם כאן. אם ישראל לא רוצה לטפל בהם, למה הם חושבים שזה התפקיד שלנו?".

דבריו של אוננדה מצטרפים לשלל העדויות ששמענו במהלך המסע בין שתי המדינות שהבהירו כי מבחינת המנגנון שעומד מאחורי העברת מבקשי המקלט למדינות שלישיות אין כוונה אמתית שהם יקלטו ברואנדה או אוגנדה, גם אם הם מעוניינים בכך.

בואו נבהיר: באוגנדה או רואנדה לא מתבצע כיום רצח עם. אין תאי גזים או השמדה המונית. מדובר במדינות מתפתחות ואפשר להסיר את השואה מהפרק ולסגור את עליות הגג. אבל מה שקורה שם לפליטים הוא לא הסיפור. כי הם פשוט לא יכולים להישאר שם. ולכן גם אם מדובר במדינות שהן גן עדן של שושנים, ובמקום מים נוזל שם זהב מהברזים – זה פשוט לא משנה לאף אחד מהפליטים שמגיעים מישראל נטולי מסמכים שיכולים להעיד מי הם ואיפה הם היו, וחסרי סיכוי לקבל מעמד. שתי המדינות הופכות לעוד נקודה בדרך הפליטות של מי שימשיכו לנסות שוב ושוב להגיע למקום בו יוכלו להרגיש בטחון. והדרך הזאת מלאה במכשולים וסכנות חיים ועלולה להסתיים במוות.

> בין הכסף והפחד: דיווח מיוחד מדרך המכשולים של הפליטים ברואנדה

חבר הפרלמנט האוגנדי סמוג'ו איבראהים אוננדה עם חברי הכנסת מיכל רוזין ומוסי רז (מרצ) בפגישה בקמפלה, אוגנדה. פברואר 2018 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

חבר הפרלמנט האוגנדי סמוג'ו איבראהים אוננדה עם חברי הכנסת מיכל רוזין ומוסי רז (מרצ) בפגישה בקמפלה, אוגנדה. פברואר 2018 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

נחיתה

יום שישי, 9 בפברואר. עזבנו את רואנדה מאחורינו עם סימני שאלה רבים, ודבר אחד ברור – מבקשי המקלט שנשלחים לשם נשלחים לשם שלא על מנת להישאר, וישנה מערכת משומנת היטב שפועלת כדי לגרום להם לצאת במהירות מהמדינה עליה פורסם כי חתמה על הסכם סודי עם ישראל (ומאז מכחישה זאת). מתוך כמה אלפי מבקשי מקלט שגורשו מישראל לרואנדה – נותרו במדינה רק שמונה. אלפים אחרים עברו את הגבול לאוגנדה השכנה, התחנה הבאה במסע הקצר שלנו.

השאטל האווירי פולט אותנו בחשיכה בנמל התעופה הבינלאומי המוזנח באנטבה, אוגנדה, אליו הגענו מקיגאלי, בירת רואנדה. משם אנחנו יוצאים בוואן ישן לעבר הבירה קמפלה שם נשהה במהלך היומיים הבאים. המשלחת הקטנה כוללת שני חברי כנסת ממרצ – מוסי רז הנמרץ, ומיכל רוזין, מי שהיתה יו"ר ועדת עובדים זרים, שתי דוברות, עו"ד אסף וייצן פעיל למען מבקשי המקלט, ואותי. נוסעים בעקבות המסע הצפוי למבקשי המקלט שיגורשו מישראל ובעקבות הפרסומים אודות הסכמים של ישראל עם שתי המדינות. במהלך השהות הקצרה במדינה ננסה לפגוש גורמים רשמיים, אנשי ארגוני זכויות אדם ועיתונאים, ולאסוף עדויות ממבקשי מקלט שגורשו מישראל ונמצאים כרגע בקמפלה.

האווירה באוגנדה שונה מהסדר המפחיד שלופת את רואנדה. רואנדה היא מדינה שבה אנשים חוששים לדבר עם זרים מחשש שישלחו לכלא, שבה אסור לצלם גם בבית קפה, שבה בכל מקום יש אנשי בטחון ומתקני שיקוף בכמות שהיתה מביכה את ישראל המאובטחת לעייפה. הבלגן, הדרכים העמוסות וההמולה הצבעונית של קמפלה יוצרות תחושה של חופש.

כלואים בלימבו

בסיור בעיר אנחנו מגיעים לשכונה בשם נג'אנה קומבי. מדובר בשכונת מהגרים צפופה ונטולת כבישים סלולים. ככל שמתרחקים ממרכז העיר הבניינים הופכים לשיכונים נמוכים וצבעוניים. כשהם מבחינים במכולת אריתראית, חברי הכנסת רוזין ורז נכנסים פנימה ושואלים את המוכר אם הוא מכיר ישראלים. בעל המכולת מיד שולף טלפון ומתקשר למספר אנשים. זמן קצר אחר כך יוצאים מתוך בניין שיכון קרוב שני אחים, בני 24 ו-26.

הם מספרים שהגיעו לאוגנדה לפני כשנה לאחר ששהו בישראל כמעט חמש שנים. הם החליטו לעזוב אחרי שזימנו אותם להיכנס לכלא חולות. "לא עברתי דרך הוויזה בכניסה לאוגנדה (עמדת בדיקה דרכונים, א.ז). מחוץ למטוס חיכה לנו מישהו ואמר לנו לבוא איתו. הוא לקח מאיתנו את המסמכים שקיבלנו בישראל. עכשיו אין לנו שום נייר", מספר המבוגר יותר מבין השניים.

אחיו מסביר מהי המשמעות של שהות במדינה ללא מעמד: "פה החיים לא טובים. אנחנו כל היום בבית. אין עבודה, ואתה לא יכול לצאת לבד בערב, אנשים ישדדו אותך. אני לא יכול לצאת עם כסף בכיס כי יש הרבה פשע – ואני לא יכול ללכת למשטרה אם קורה לי משהו".

> צפו: פורטרטים של מאות מבקשי מקלט נתלו ברחובות תל אביב באישון ליל

שכונת המהגרים נג'אנה קומבי, בקמפלה בירת אוגנדה. פברואר 2018 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

שכונת המהגרים נג'אנה קומבי, בקמפלה בירת אוגנדה. פברואר 2018 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

במהלך שהותנו בקמפלה שוחחנו עם שמונה פליטים שגורשו מישראל. כל העדויות האלו, ממקור ראשון, מצביעות על דפוס חוזר של התנהלות: בהגעה לשדה התעופה באוגנדה ממתין להם נציג לא מזוהה, שאוסף אותם כבר עם הירידה מהמטוס. הוא לוקח מהם את מסמכי המעבר שקיבלו בישראל ומשכן אותם בבית מלון ליומיים שלושה. שם הם מונחים להגיש בקשת מקלט ולהירשם במשטרה המקומית – אך לא לספר שבאו מישראל. ומכאן הם נכנסים לתוך לימבו, שכן כדי לשקר כמו שצריך הם צריכים מסמכים או הוכחה שהגיעו ממקום אחר, ואלו לא נמצאים ברשותם. לאחר מספר ימים הם מתבקשים להתקשר למכרים שיבואו לקחת אותם מהמלון, או למצוא לעצמם סידור אחר. מכאן הם ברשות עצמם, זרים במדינה לא מוכרת, ללא מעמד או הגנה. אם ישדדו אותם, למשל – לא יוכלו לפנות לעזרת המשטרה.

מ"ק (שמות כל מבקשי המקלט המופיעים בכתבה שמורים במערכת ולא מפורסמים מתוך חשש לשלומם, א.ז.) הגיע לקמפלה כבר לפני שלוש שנים. הוא בכלל עזב את ישראל לרואנדה, אבל כמו אלפים אחרים, אחרי שתי יממות הוא הוברח את הגבול עם אוגנדה. "היינו קבוצה של שמונה מבקשי מקלט שהגענו באותה טיסה לרואנדה", הוא מספר. "אחד רצה להישאר ברואנדה, אבל לא נתנו לו. כשירדנו מהמטוס בקיגלי פגשנו בחרו בשם ג׳ון, ולקחו אותנו למלון מקומי שם נאלצנו לשלם 50 דולר רק על אוכל ושתייה.

"היו לנו תעודות מעבר שישראל הנפיקה לנו, והן היו תקפות לשבוע. דיברנו בינינו פשוט לברוח ולנסוע לכל מדינה שבאפריקה שנרצה, אבל לפני שהספקנו לתכנן את הבריחה, לקחו לנו את התעודות ואמרו לנו לעלות על מיניבוס. שם גבו מאיתנו מאה דולר לאדם והסיעו אותנו לגבול עם אוגנדה. חצינו את הגבול ברגל, בצורה לא רשמית".

מ"ק מספר כי עזב בגיל צעיר את אריתריאה כדי לברוח משירות צבאי. הוא הגיע לישראל ולאחר חמש שנים הוא נעצר והוחזק בכלא מעל לשנה. אז החליט לעזוב. אולם מאז הגיע לאוגנדה הוא בקושי מצליח להתקיים, חסר מעמד במדינה שבה יש כ-1.4 מיליון פליטים מוכרים. תוך זמן קצר כל חסכונותיו וכספי מענק הגירוש שקיבל אזלו וכיום הוא גר ברחוב. מאז הגיע נשדד כבר חמש פעמים. כזר הוא מהווה טרף קל. "אני יושב במקומות שאנשים שותים בהם, ואומר להם 'אתם שותים ולי אין מה לאכול?'. לפעמים הם נותנים לי מים או סיגריות, ואני מלווה סכומים קטנים, כדי לקנות אוכל", הוא מספר. "כל מה שנותר לי זה לבכות על עצמי לפני שאמות כי אף אחד לא דואג לי פה". בלי מסמכים ובלי תקווה, מ"ק מבקש שננסה למצוא דרך לעזור לו, כמו רבים אחרים ממבקשי המקלט שפגשנו בדרך.

חשוב להבין – אוגנדה היא מדינה שקולטת פליטים. מדובר למעשה בתעשייה חשובה מאוד במדינה שמקבלת תמיכה על כל פליט שהיא קולטת. כאמור, כרגע במדינה, שאוכלוסייתה מונה כ-40 מיליון בני אדם, ישנם 1.4 מיליון פליטים עם תעודות. אלפי הפליטים "הישראלים", נחשבים כמי שהגיעו ממדינה מערבית. הם זרים שנמצאים בתחתית שרשרת המזון המקומית. הם לא יכולים להתקבל למחנות פליטים ללא מעמד פליט, הם לא יכולים לפנות לרשויות לעזרה כי אין להם מעמד, והסיכוי שלהם לקבל עבודה גם במקצועות הכי פחות נחשקים הוא אפסי. לכן, על פי בדיקה של גורמים הומניטריים בקמפלה יותר מ-80 אחוז ממבקשי המקלט שהגיעו מישראל לאוגנדה עזבו. השאלה שעולה מן הביקור היא מדוע המדינה שקולטת כל כך הרבה פליטים נוהגת במבקשי המקלט שמגיעים מישראל באופן שונה.

"ישראל משחקת את תפקיד הקרבן"

בפגישה עם רוואקאפווזי לדיסלאוס (רוזי), עו"ד מקומי שמתמחה בזכויות אדם, הוא מספר כי על ההסכמים המדוברים הוא שמע מהתקשורת, בעיקר הבינלאומית, אך לדבריו לא מצא לקיומם שום אישור רשמי והנושא אינו מדובר במדינה. "אוגנדה גדולה מספיק כדי להגן על פליטים", הוא אומר. "אנחנו מדינה ענייה אבל הלבבות של האנשים פה פתוחים. לכל הפחות נעמוד בהתחייבות הבינלאומית שלנו".

לצד המחויבות שלדבריו אוגנדה צריכה לגלות כלפי כל פליט, הוא לא מסתיר את הביקורת שלו על ישראל: "ישראל משחקת את תפקיד הקרבן, אך צריך להיות גבול לזה. היא צריכה לעמוד בהתחייבות בינלאומית כמו מדינות אחרות שמטפלות בפלטים ומבקשי מלקט. זו מדינה עשירה, אין סיבה שהם יכשלו בטיפול ב-40 אלף איש".

עו"ד רוזי מתייחס גם לסיבות אפשריות להכחשתו של הסכם כזה, גם אם קיים. לדבריו  "או שההסכם כולל רק אפשרות של מעבר במדינה, בלי מתן מעמד שיאפשר לשהות בה, או שממשלת רואנדה כל כך מתביישת בעצם קיום ההסכם הזה עם ישראל, ולכן היא לא מקימה מערך לטיפול וקליטה של הבאים מישראל, ולא נותנת להם מעמד חוקי".

> שינוי בפיד פייסבוק: איך לא תפספסו את הסיפורים שצוקרברג מנסה להעלים?

מחנה פליטים בצפון אוגנדה. נפתח לקליטת פליטי מדרום סודאן ביוני 2017. (UN Photo/Mark Garten)

מחנה פליטים בצפון אוגנדה. נפתח לקליטת פליטי מדרום סודאן ביוני 2017. גם לשם הפליטים הישראלים לא יוכלו להתקבל. (UN Photo/Mark Garten)

עו"ד רוזי מחליט להמשיך להתלוות לביקור, ומצטרף לחלק מהפגישות עם מבקשי המקלט הישראלים, שומע את העדויות והסיפורים. לחלקם ינסה לסייע. ברגע האחרון לפני שאנחנו עוזבים את המדינה הוא גם מצליח לארגן מסיבת עיתונאים עבור חברי הכנסת רוזין ורז. לבית המלון בו אנחנו שוהים זורמים בהתראה של רגע כשמונה צוותי תקשורת מקומיים, בהם צלמים וכתבים. רוזין ורז חולקים את שלמדו במהלך המסע שלהם, מספרים על סימני השאלה ועל המחאה בישראל, ומבקשים להעביר מסר שהבעיה היא לא עצם הגירוש לאגנדה, אלא שהפליטים הישראלים לא מקבלים בה מעמד.

מאוחר יותר חולק איתי עו"ד אסף וייצן את מחשבותיו: "הגעתי לפה כשאני חושב שאני יודע מה קורה, אבל לא לגמרי בטוח בכך. מצד אחד קיבלנו בחודשים האחרונים עדויות מאנשים שגורשו לרואנדה ואוגנדה, על זה שאין להם מעמד, שהם צריכים לברוח ולהגיע ללוב. הכרנו את דוחות נציבות האו"ם לפליטים על מחנות העינויים שם ועל סחר בבני אדם, על הטובעים בים התיכון. מצד שני, באה הממשלה ואומרת לבית המשפט – נעשו טעויות בעבר אבל שיפרנו, הפקנו לקחים. ובית המשפט העליון, בהרכב של חמישה שפטים, אומר: המדינה, לפחות רואנדה, היא מדינה בטוחה, יש שם מערכת משפט, אפשר לפנות לשם. למרות שהאמנתי לעדויות שאספו בחודשים האחרונים אמרתי לעצמי – לא יכול להיות שהפרקליטות משקרת לבית המשפט ובית המשפט בולע בכזאת קלות שקרים כל כך בוטים. חשבתי לעצמי שכנראה שהם מקבלים איזשהו מעמד, אבל אולי הוא לא ממש מוסדר. באמת לא ידעתי.

"הגעתי לרואנדה והבנתי שישראל פשוט מבצעת פשעים. לפי כל העדויות של אנשים שגורשו אבל גם של ארגוני סיוע בינלאומיים וארגונים מקומיים, אנשים שמגיעים לרואנדה למעשה מוברחים לתוך המדינה משדה התעופה. הם אפילו לא עוברים ביקורת גבולות מסודרת. אין להם אפשרות לא לפנות לבית המשפט. לא לפנות ולבקש מעמד, ולא שום דבר מהסוג הזה. ואז הם מוברחים שוב. הם נמצאים בשתי המדינות בלי שום מעמד".

"עכשיו הייתי חוזר לכלא"

ככל שהביקור נמשך מגיעות לחברי המשלחת, וגם אלי, עד ועוד פניות של מבקשי מקלט ישראלים שנמצאים בקמפלה. הם רוצים להיפגש. חלקם ממקווים שאולי מהביקור הזה תגיע הישועה. אחרים רוצים לחלוק, ויש גם מי שמבינים שלא ניתן להחזיר את הגלגל אחורה, ומבקשים פשוט להעביר מסר למי שנשארו בישראל. אחד מהם הוא מ' בן ה-30 אותו פגשנו פעמיים במשך הביקור שלנו. למ' יש עברית רהוטה, ועיניים עצובות. הוא מרגיש שעשה טעות נוראית לפני חודשיים, כשנכנע ללחצים והחליט לעזוב את ישראל.

הסיפור של מ' חשוב במיוחד כי מ' עזב את ישראל כבר לאחר שבג"ץ אישר לגרש מבקשי מקלט למדינה שלישית, על סמך הסכמים חסויים שהוצגו בפניו. המדינה התחייבה בפני בג"ץ שהיא מפקחת על המגורשים שיתקבלו המדינות עימן הגיעו להסכם, אולם מ' לא קיבל מעמד באוגנדה, וישראל מתנערת כליל מאחריותה כלפיו.

צפו בעדותו של מ':

בנובמבר 2008 ברח מ' מאריתריאה לסודאן, ומשם ללוב. שם הוא שהה מעל לשנה וניסה לחצות את הים לכיוון אירופה. לאחר שלא הצליח, החליט לשנות כיוון והתחיל ללכת לעבר ישראל דרך מצרים. במאי 2010 נכנס לישראל. "אמרו לי 'וולקאם', ונתנו לי וויזה לחודש", הוא אומר. מאז הוא גר בפתח תקווה ועבד משך רוב שהותו בישראל במכולת בעיר. עם המעסיק התפתחו יחסים טובים. נוצרו חברויות גם עם ישראלים, שעד עכשיו הוא נמצא איתם בקשר טלפוני, הוא מספר בגעגוע וחיוך. "התערבבתי עם הישראלים, עכשיו היא כמו מדינה שניה שלי. הם אוהבים אותי ואני אוהב אותם. בעבודה הייתי מצליח. אהבתי את החיים"."אחרי ארבע וחצי שנים", מספר מ', "אמרו לי שאני צריך להיכנס לחולות או ללכת למדינה שלישית. עשיתי ראיון בחולות, אבל אז החלטתי פשוט לא להיכנס. המשכתי לעבוד". הבוס של מ' המשיך להעסיק אותו למשך שלוש שנים נוספות. רק קמפיין הגירוש של החודשים האחרונים, החוקים השונים והצהרות הממשלה ערערו אותו. לפני מספר חודשים הוא קרא למ' והודיע לו שלא יוכל להמשיך להעסיק אותו. הוא מפחד.

מ' חיפש מקום עבודה אחר, אבל בהיעדר מסמכים או אישור שהייה, האפשרות היחידה שעמדה בפניו הייתה עזיבה למדינה שלישית או כלא. מ' הלך למשרד הפנים בבני ברק, הודיע על רצונו לעזוב, ותוך שבוע כבר היה על מטוס בדרך לאוגנדה כשבכיסו 3,500 דולר במזומן. כשצריך, הבירוקרטיה עובדת ביעילות. מאז הוא פה, מסתובב בלי וויזה בלי עבודה.

כמו רבים שפגשנו, גם מ' אינו רואה את אוגנדה בתור היעד הסופי, וכמו ב-2008 גם כעת הוא מתכנן לנסוע צפונה. "בקיץ, עוד חודש חודשים, אני נוסע דרך סודאן עוד הפעם ללוב. אני רוצה לנסות עוד פעם. אם אני מצליח לברוח מדאע"ש ולעבור את הים, אם יש לי מזל – אני אגיע לאירופה. אם לא…", הוא שותק לכמה שניות, וחותם: "זו התוכנית שלי. אין תקווה".

לשאלתה של ח"כ רוזין איזה מסר הוא רוצה להעביר למבקשי מקלט בישראל הוא עונה: "אם האפשרות היא לעזוב את הארץ או להישאר בכלא, אני מעדיף להגיד להם שיישארו בכלא. כי אם תישאר בכלא יש מי שידאג לך לאוכל, לקופת חולים, שידאג לך למשהו… פה אף אחד לא מכיר אותך, ואתה לא יודע מה לעשות. אז אני, אם אני במקומם, אני, אם הייתה לי האפשרות, אם הייתי שמה, הייתי מחליט להיכנס רק לחולות, להישאר שמה".

רוזין מתעקשת להבהיר את המציאות העכשווית, שהמתקן "הפתוח" חולות תיכף נסגר, ומעכשיו כלא זה מתקן סגור, סהרונים. לזמן בלתי מוגבל. "וואלה, זה עדיף", הוא עונה לה. "שם החיים שלך שמורים, פה אין לך שום הגנה, אתה לא יודע מה יקרה לך, אתה לא יודע שום דבר. אז אני אומר רק שיישארו בכלא. אלוהים יעשה משהו", הוא מסביר. "אם עכשיו יתנו לי לחזור, לא לצאת לעבודה רק להיות בכלא – עכשיו אני הייתי חותם וחוזר לשם".

לקראת סיום הביקור שלנו אני מקבל שיחת טלפון מפ', מבקש מקלט מאריתריאה שהגיע לכאן כבר ב-2014. פ' הוא ניצול של מחנות העינויים בסיני. בישראל. הוא נכלא ב"חולות" והשתתף בצעדת החופש של מבקשי המקלט לגבול מצרים ב-2014 במהלכה מחו הפליטים הכלואים על העדר הטיפול בבקשות המקלט שלהם, מחאה שהסתיימה בפיזור אלים של כוחות ההגירה והמשטרה, ובסיומה נשלחו רבים מהם לכלא סהרונים לשלושה חודשים. "בכלא חזרו לי הזיכרונות מסיני", מספר לי פ' בקול חנוק, "ואז החלטתי לעזוב במקום להישאר בכלא, בגלל ההפגנה".

מאז 2014 הוא שוהה באוגנדה, לכאן הצליח במאמץ רב להביא את אשתו וילדו מאריתריאה. "באריתראה היה לנו קשה, בישראל היה לנו קשה וגם כאן קשה" הוא מסכם. "לא קיבלנו כלום מהיום שהגענו, אני לא עובד ואין לי מעמד עד עכשיו. יותר טוב שהייתי נשאר בישראל".

המסר עובר הלאה

מספר ימים אחרי שחזרנו לארץ ירדתי לבקר במתקן "חולות" שבנגב במסגרת פרויקט לתיעוד מבקשי המקלט בישראל לפני הגירוש. בין הראיונות והצילומים אני משוחח עם כמה מכרים מבין הכלואים במתקן שכבר קיבלו צו המורה להם לעזוב לרואנדה או להיכלא בסהרונים ללא הגבלת זמן. אחד מהם, מ"ו, צפוי להיכלא בסהרונים בימים הקרובים. הוא אומר לי "אנחנו הראשונים ללכת לסהרונים ואנחנו נשלם את המחיר. אולי עוד כמה שבועות משהו ישתנה בממשלה או בחוק, אבל אנחנו כבר נהיה תקועים שם". הוא מתלבט מה לעשות, האם לעזוב או ללכת לכלא לעוד תקופת זמן לא ברורה.

מ"ו יודע שגם אם יקבל החלטה עכשיו ללכת לסהרונים, בכל יום הוא יצטרך לקבל אותה מחדש. שוב ושוב יציגו בפניו אנשי ההגירה את האפשרות לקנות את יציאתו מהכלא בגירוש למדינה שלישית. בסהרונים הם יהיו מנותקים לגמרי מהעולם, הם לא יוכלו לצאת מחוץ לגדרות כמו ב"חולות", לראות את המבקרים הספורים שמגיעים, הקשר היחיד שלהם לעולם יהיה טלפון ציבורי ואולי ביקורים של נציגי ארגוני זכויות אדם.

רבים מהכלואים עקבו אחרי הדיווחים מהמסע שלנו לרואנדה ואוגנדה. "ראינו את מיכל רוזין שם", הם אומרים לי ומ"ו מציג לי פוסט מתורגם לטיגרינה שמדווח על הביקור. הם התרגשו מכך ששני חברי פרלמנט ישראלים נסעו כדי לבדוק במו עיניהם מה מצפה למגורשים במדינות השלישיות. אני מהווה מקור מידע נדיר עבורם והם שואלים מה ראינו, מה מצפה להם, האם טוב שם או רע שם, והאם באמת לא יהיה להם שום מעמד.

אני מראה למ"ו ולכמה אנשים שמתקבצים סביבנו את העדות המוקלטת של מ' איתו שוחחתי כמה ימים קודם לכם באוגנדה, ואת המסר החד משמעי שלו בעברית הרהוטה והעצובה. פניו בסרטון מטושטשות, אבל כולם מנסים להיזכר אם הם מכירים אותו. קשה להם להקשיב לבחור שרק עזב את ישראל ונמצא במצוקה.

בשקיעה, כשאני פוגש את מ״ו, אחרי עוד ראיון לכלי תקשורת שהגיע לחולות, נראה שהוא מתחיל לקבל החלטה. עכשיו הוא כבר כמעט בטוח שלא יעזוב למדינה שלישית. לפחות לבינתיים.

הכתבה פורסמה גם באנגלית באתר 972+.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf