לא נשיג שחרור דרך הכנסת, אבל חרם הוא לא תכנית עבודה

לעבודה בכנסת יש מגבלות, אבל אפשר להשיג בה הישגים קטנים וחשובים לחיזוק החברה הפלסטינית. רק לא לשכוח: הכנסת היא לא המועצה הלאומית של הפלסטינים. על הבנייה שלה צריך לעבוד לחוד

מאת:
השאירו תגובה
א א א

הוויכוח על התועלת מההצבעה למפלגות הערביות, או ליתר דיוק למפלגות האנטי-ציוניות בבחירות לכנסת, מתלהט לאחרונה. לפני שניכנס לעומקו של ויכוח זה, צריך להכיר קודם בכך שהוא מתרחש בקונטקסט ייחודי. הפלסטינים הם אנשים שגורשו ממולדתם ואדמותיהם הופקעו כדי ליישב מיליונים של מהגרים יהודים במדינה המגדירה את עצמה כמדינת היהודים. בדרך כלל, אזרחים משתתפים בבחירות כדי לקבוע את הדרך שבה מנוהלת "מדינתם" ופועלים לשיפור מצבה. במקרה שלנו, אנחנו משתתפים בבחירות תוך כדי הכרזה על כך שאנחנו מסרבים להכיר בקיומה של המדינה ודורשים את פירוקה ובנייתה מחדש, ולא את שיפור מצבה.

כבר עשרות שנים שאנחנו אזרחים במדינה, שהתנחלה במולדת שלנו וגירשה את בני עמנו, אולם החיים ממשיכים, ואנשים תמיד מוצאים פתרונות כדי להתמודד עם כל מצב. ברור שאזרחותם של פלסטינים בתוך ישראל אינה יכולה להיות שלמה ושאי אפשר להשיג שוויון אזרחי כל עוד אין פתרון הוגן שיתקן את העוול שנעשה לפלסטינים, כל הפלסטינים, כתוצאה מהקמתה של ישראל.

הססמה "הלאומי והיומי" היא חוליה מקשרת חשובה ביותר במאבק שלנו בתוך גבולות המדינה מאז הנכבה. הססמה הקצרה הזו מסכמת את היחס הישיר בין מאבקנו הלאומי לחירות ובין העניינים היומיומיים של האנשים. לא ניתן לארגן ולגייס את הציבור למאבק לאומי מבלי להתמודד עם צרכיו היומיומיים, שמספקים לו את הכוח ואת יכולות ההישרדות. אולם גם לא ניתן להשיג "שוויון אזרחי מלא" מבלי לשים בראש המאבק הלאומי שלנו פתרון הוגן, שמפרק את ההתנחלויות ומהווה פתרון לעם הפלסטיני.

המפלגות הערביות אימצו את ססמת "הלאומי והיומיומי" כדי לדאוג להישגים חומריים. ח"כים מהמשותפת במליאת הכנסת (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

המפלגות הערביות אימצו את ססמת "הלאומי והיומיומי" כדי לדאוג להישגים חומריים. ח"כים מהמשותפת במליאת הכנסת (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

עלינו להכיר בכך שאנחנו חיים במשטר קולוניאלי, עם רמה משופרת של אזרחות, זאת בהשוואה לבני עמנו בגדה, ברצועת עזה ובירושלים המזרחית. לנו יש תעודת זהות כחולה ודרכון, ולהם יש תעודת זהות בצבע אחר ואין להם דרכון. לנו יש חוק אזרחי ישראלי ולהם יש חוק צבאי ישראלי. לאבחנה הזו יש השלכות לגבי ההתמודדות שלנו עם המשטר מבפנים. אנחנו חלק מהמשטר הזה והוא נכנס לנימי חיינו. אנחנו לומדים באוניברסטאות ישראליות, בתי הספר שלנו מלמדים את תכנית הלימוד של משרד החינוך הישראלי, אנחנו עובדים בשוק העבודה הישראלי ושואפים להתקדם בו, אנחנו בונים את התשתיות, משלמים מסים למדינה ועובדים במגזר הציבורי.

הנושא של המועמדות של המפלגות שלנו לבחירות לכנסת הוא חלק מאותה המשוואה. נכון, הכנסת היא זירה שאי אפשר להשיג בה הישג משמעותי לטובת הנושאים המרכזיים שלנו, אפילו אם יצליחו הערבים להכניס 20 חברי כנסת ברשימה מאוחדת. נכון, ישראל מנצלת את הנוכחות שלנו בכנסת כדי לנקות את עצמה וכדי שהמשטר הקולוניאלי שלה יטען שהוא דמוקרטי. זה נכון גם במקרה שבו פלסטינים מצליחים ברמה המקומית או הבינלאומית בתחומים כמו רפואה וטכנולוגיה וכו'. אז למה ללכת לכנסת?

כל המפלגות והזרמים, גם אלה שקוראים לחרם, חייבים לשאול את השאלה הזאת, לענות עליה ולדון בה בצורה שמכבדת את הציבור. למרבה הצער, רוב התשובות המוצעות הן פופוליסטיות או שטחיות ומשעממות. התשובות מהצד של מי שקוראים להצביע נוסח "להביס את הימין" או "להגדיל את ההישגים הפרלמטרים" או "להפחיד את הגזענים של הימין" – אינן משכנעות אף אחד. התשובה של המחרימים מתוך עקרון (לא אלה הקוראים להעניש את המפלגות) מסתכמת בכך שהעמדה המוסרנית שלהם היא "הטהורה". זו עמדה של נוער מתבגר במקרה הטוב.

הפלסטינים בישראל דורשים את פירוקה של המדינה ובנייתה מחדש, לא את תיקונה. ההפגנה נגד חוק הלאום (צילום: חגי מטר)

הפלסטינים בישראל דורשים את פירוקה של המדינה ובנייתה מחדש, לא את תיקונה. ההפגנה נגד חוק הלאום (צילום: חגי מטר)

כל מפלגה, תנועה לאומית או זרם רחב זקוקים למבנה ולמשאבים כספיים ונפשיים שיאפשרו לו לתפקד. לא ניתן לשחרר את פלסטין באמצעות ססמאות רומנטיות או התנצחויות ריקות מתוכן, אלא באמצעות הצעת אלטרנטיבות פרקטיות והגיוניות. אלטרנטיבות שיכולות לעבוד על "הלאומי והיומי" במקביל, תוך כדי מחשבה ארוכת טווח וחשיבה אסטרטגית, מגייסות את המספר הכי גבוה של אנשים לתמיכה בפרויקט השחרור שלנו. במקרה זה, הפנייה לכנסת היא אפשרות קיימת שניתן להשתמש בה.

מבחינה היסטורית, רוב המנהיגות של העם שלנו החליטה את ההחלטה ומצאה תועלת בשימוש בכלי זה. זה התחיל בחד"ש ובמפלגה הקומוניסטית והגיע למפלגות השונות היום. ישנן מגבלות לשימוש בכלי הזה, ולא צריך להעמיס עליו יותר ממה שהוא יכול לשאת. הכנסת היא לא המועצה הלאומית שלנו, והעבודה הפרלמטרית היא לא השער לניצחון שלנו. העבודה הפרלמנטרית יכולה לעזור לצבור הישגים קטנים בדרך לשחרור שהוא המטרה. הגדלת אחוז האקדמאיים, הגדלת החלק של הערבים בתקציב המדינה, תעסוקה, סוגיות האדמות והדיור ועוד עניינים יומיומיים רבים – לכולם יש חשיבות גדולה מאוד בהעצמה וחיזוק של החברה שלנו.

במקביל, יש צורך להשתמש בבמה זו כדי להשמיע את קולנו בפני החברה שלנו, החברה היהודית והעולם, ולהביא שיח מודע וברור בנוגע לעניינים הלאומיים שלנו. צד חשוב אחר שלא מזכירים אותו בדרך כלל הוא ניצול חוק מימון המפלגות. מימון המפלגות, במצבנו הנוכחי, הוא מקור כספי חשוב ביותר לארגון החיים הפוליטיים באמצעות פעילים וסניפים. יש לנו זכות להשתמש בתקציבים האלה, כי הרי בין כה וכה כבר תרמנו לתקציב המדינה יותר ממה שאנחנו מקבלים.

אני מבין את התסכול, שחלק מאלה המשתתפים בעבודה הפוליטית חשים בו, במיוחד אחרי הניסיון של הרשימה המשותפת והכישלון שלה בניהול בעיותיה. היה עדיף אילו המפלגות שלנו היו מצליחות לבנות את המשותפת ולנהל את שאלת הרוטציה בצורה יותר טובה. היה עדיף אילו המשותפת הייתה מצליחה לבנות את עצמה כרשימה משותפת באמת ולבנות אסטרטגיית עבודה, שכולם יהיו מחויבים לה.

בואו נדמיין שכמה עשרות אלפים מאיתנו היו תורמים להם 50 שקלים בחודש. זה היה הופך את ועדת המעקב זה היה הופך אותה למועצה לאומית שהחלטותיה ופעולותיה מזעזעות את המדינה

נחזור למוגבלות של העבודה הפרלמנטרית ולעובדה שהכנסת היא לא המועצה הלאומית שלנו. הבעיה המרכזית מתגלמת בכך שהכנסת הפכה לחזית של כל דבר ולציר של התקוות והציפיות והתסכולים שלנו. הרושם הוא שאין חיים ואין תנועה פוליטית רצינית מחוץ לכנסת. יש לנו קושי רציני לשתף אנשים בעבודה הפוליטית. החולשה של המוסדות המייצגים שלנו כעם – ועדת המעקב ומה שסביבה – היא בעיה. אילו היו לנו מוסדות לאומיים פעילים וחזקים, היינו רואים דיונים ורוח אחרת.

כל מפלגה ערבית צריכה לתת דין וחשבון למה היא משתתפת בבחירות (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

כל מפלגה ערבית צריכה לתת דין וחשבון למה היא משתתפת בבחירות (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

אנחנו מיעוט לאומי מדוכא, אך יש לנו הרבה משאבים אנושיים וחומריים. בואו נדמיין שהיינו מצליחים לבנות אמון במוסדות המייצגים שלנו, וכמה עשרות אלפים מאיתנו היו תורמים להם 50 שקלים בחודש. זה היה הופך את ועדת המעקב לגוף עם צוות רחב של מומחים, מרכז הגנה משפטית, מכון מחקר, איגוד עובדים וצוות עבודה ומחקר בשטח. זה היה הופך אותה למועצה לאומית שהחלטותיה ופעולותיה מזעזעות את המדינה. זה אפשרי וזו האחריות של כולם לעבוד על הפרויקט הזה, כולל המפלגות המיוצגות והלא-מיוצגות בפרלמנט. זהו לב הוויכוח ובו צריך להתמקד. אולי יגיע הזמן שבו יחליטו מנהיגי הציבור הפלסטיני בתוך ישראל להחרים את הפרלמנט כי הנסיבות דורשות כך (בצורה מלומדת ולא כתגובה או שחרור עצבים). זה דורש מאיתנו להיות מוכנים עם מוסדות חזקים מחוץ לפרלמנט.

אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו ללכת מרצוננו לעבר הרִיק, בתקווה שהריק יפיק מעצמו מצב טוב יותר, באמצעות כוחות-על כלשהם. שמעתי יותר מפעם אחת טענה, שהבחירות הן המכשול בפני בנייתה של תנועה עממית ומסגרת לאומית רחבות ומאורגנות. כמה מתומכי החרם יוצרים את הרושם, שאילו רק היינו מחרימים עכשיו, היינו מתעוררים מחר לשמש זורחת, שמיים כחולים ומיליונים של פליטים פלסטינים הבונים את בתיהם מחדש בין הכלניות. אחרים קוראים לחרם כדי להעניש את המפלגות באופן חד פעמי כדי שישפרו את הביצועים שלהן לקראת הפעם הבאה. לא תהיה פעם באה, אם נפרק את המפלגות עכשיו בלי אלטרנטיבה. יותר מהיר וקל להרוס מאשר לבנות.

באופן עקרוני החרם הוא הצעה לגיטימית ביותר. עם זאת, אני לא יכול להבין למה להשקיע את כל האנרגיות האלה כדי להעמיד במרכז הדיון את הטענה שהבעיה עם העבודה הפוליטית שלנו כעם היא שאנחנו משתתפים בבחירות בכנסת. למה לא מפנים את כל האנרגיות הללו לבניית אלטרנטיבה ולשכנע בה את הציבור, כדי לבנות זרם עממי ומועצה לאומית בעלת משקל מחוץ לפרלמנט?

לסיכום, בואו נעבוד וננצל את כל המרכיבים של הכוח וההשפעה שלנו: להצביע, להשתתף, להשפיע על האמירות והמעשים של המפלגות שלנו ולא לשכוח שיש חיים שאנחנו צריכים לבנות מחוץ לכנסת.

פאדי שביטה הוא בעל תואר שני בישוב סכסוכים ופעיל פוליטי וחברתי. המאמר הופיע בערבית לראשונה ב"אלאתיחאד"

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
"עסקת המאה היא רק ניסיון לחסל את הזכויות הפלסטיניות". הפגנה בשבת ברמאללה נגד ועידת בחריין (צילום: אחמד אל-באז)

"עסקת המאה היא רק ניסיון לחסל את הזכויות הפלסטיניות". הפגנה בשבת ברמאללה נגד ועידת בחריין (צילום: אחמד אל-באז)

הפלסטינים יוצאים למחאות נגד ועידת בחריין

המפלגות הפלסטיניות הכריזו על מחאה נרחבת בשבוע הבא, במקביל לקיום הוועידה. "העם הפלסטיני דחה בעבר 'שלום כלכלי', הוא דוחה גם היום", כתב איש העסקים באשיר אלמסרי  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf