לא עובדים ולא אזרחים, בשביל פקידי האוצר כולנו צרכנים

מאת |

קובי אמסלם, הממונה על השכר באוצר לשעבר, העניק ראיון לכלכליסט בו שטח את תפיסת עולמו על כלכלת ישראל ואחריות המדינה. הטיעונים בהם עשה שימוש מראים כיצד הפכו כוחות השוק ממשרתים - לעריצים רבי עוצמה

כותב אורח: יפתח גולדמן

קובי אמסלם, עד לפני שנה וחצי הממונה על השכר באוצר והיום יועץ פרטי ומרצה במכללה למנהל, העניק בסוף השבוע ראיון לכתבת 'כלכליסט' דיאנה בחור ניר. הראיון הוא מסמך מרתק החושף בפנינו משהו מאופן המחשבה המאפיין את הפקידות הבכירה של משרד האוצר.

דבריו של אמסלם גדושים בטיעונים מופרכים ואבסורדיים, עד שהקורא מוצא עצמו מתלבט בין שלוש אפשרויות: א. האיש צר-מוח; ב. האיש חושב שאנחנו צרי-מוח; ג. יש כאן משהו מורכב יותר. משהו שאיננו מבינים עד תום, ושהמושג המרקסיסטי "אידאולוגיה" איננו מספיק בכדי להסביר אותו.

אפשרות א' נפסלת מיד משום אי סבירות קיצונית. נשארנו עם ב' וג'. ובעיקר נותרנו עם תהיות: מה גורם לאדם בעל השכלה, ניסיון, מעמד ורזומה מרשימים להמטיר על העיתונאית שורה של טענות שלא מחזיקות מים?

> מצג השווא של משרד החינוך: כך מסלילים ילדי עניים לחינוך מקצועי 

בנין משרד האוצר בירושלים (צילום: אסף לוקסמבורג, ויקימדיה CC BY-SA 3.0)

בנין משרד האוצר בירושלים (צילום: אסף לוקסמבורג, ויקימדיה CC BY-SA 3.0)

הסתירה הבוטה ביותר בדבריו של אמסלם מופיעה מיד בראשית הריאיון. הוא מסביר למראיינת שהעלאת גיל הפרישה היא בלתי נמנעת: "העלאת גיל הפרישה איננה איזו אידאולוגיה של להכריח אנשים לעבוד יותר", הוא אומר, "היא פשוט דרך לממן את שנות החיים הנוספות באמצעות עוד שנות עבודה".

15 שנות אבטלה

ניחא. הבנו. אין ברירה: אנחנו חיים יותר ועל כן אנחנו צריכים לעבוד יותר. אלא שאז מעלה המראיינת את נושא הביטחון התעסוקתי של העובדים, ואמסלם עונה לה בפואמה פוטוריסטית על אודות המהפכה המבטלת את הצורך בעובדים:

הטכנולוגיה כובשת עוד ועוד משרות ומביאה להתמעטות הצורך במשרות אנושיות, בשעה שאוכלוסיית העולם רק גדלה. בנקים הופכים אינטרנטיים, חברות ביטוח עושות הכל בטלפון, קווי ייצור מגדילים תפוקה בלי תוספת כוח אדם כי הם מסתמכים על רובוטים. ביפן ראיתי בתי מלון שבהם חלק מפקידי הקבלה הם רובוטים. סירי של אייפון ואלקסה של אמזון יעשו יותר ויותר פעולות עבורנו וכך הלאה בעוד ועוד תחומי חיים"

האם מסיק מכך אמסלם שבעצם אין צורך להעלות את גיל הפרישה? שאולי אפשר אפילו להוריד אותו, כי הביקוש לכוח עבודה אנושי הולך ומצטמצם וצפוי להצטמצם עוד יותר? לא. מסקנתו המפתיעה היא אחרת: "בעולם כזה בטחון תעסוקתי הוא לוקסוס".

בסולם שרואה יעקב אמסלם בחזונו לא מלאכים עולים ויורדים, אלא גיל הפרישה עולה והיציבות התעסוקתית יורדת. הפירוש המעשי של הדברים הוא שאזרחים בני 55 יפוטרו כדי לאפשר לפירמות גמישות בניהול כוח האדם שלהם (למשל: להחליף את העובדים ברובוטים, אולי אפילו ברובוטים סיניים). אבל הגיל שבו יוכלו האזרחים הללו למשוך את כספי הפנסיה שלהם דווקא יעלה. ומה יעשו האזרחים הללו בעשור או עשור וחצי בלי עבודה ובלי פנסיה? לאמסלם פתרונים.

אפשר שהמרואיין מרגיש בחוסר הסבירות הקיצונית של דבריו. כדי להציל את עצמו הוא שולף נימוק נוסף: הביטחון התעסוקתי הגבוה, ממנו נהנים רק 18% מהעובדים במשק (בעיקר עובדי המגזר הציבורי) פוגע בשוויון. הם זוכים למה שנמנע מאחיהם העובדים חסרי הקביעות, וזה, אומר אמסלם, "שגוי מבחינה חברתית".

כך הופך הממונה על השכר לשעבר לאביר השוויון החברתי. הוא כנראה לא שמע על הפערים העצומים בין ההכנסות-מהון וההכנסות-מעבודה בישראל. פערי השכר בין מנהלים בכירים שמרוויחים מעל למאה אלף בחודש, לבין עובדים המשתכרים שכר מינימום איכשהו עברו מתחת לרדאר שלו. אבל הפער שבין עובדים המשתכרים עשרת אלפים שקל בחודש ונהנים מקביעות ועובדים המשתכרים ששת אלפים וצפויים לפיטורים בכל רגע הוא בעיניו פגיעה חמורה בשוויון וחייבים לתקן זאת מיד: יש לשלול מנהני-הקביעות הללו את הפריווילגיה שלהם!

יותר צרכנים מאזרחים

כל היתר פחות מקורי. אמסלם חוזר על אותה תפיסת עולם שטוחה של פקידי האוצר מזה שנים: צמצום הביטחון התעסוקתי של העובדים, הקטנת השירות הציבורי והפרטת חלק נרחב מן השירותים לאזרח. בכל זאת, כדאי להתעכב על כך, משום שדבריו של אמסלם חושפים כמה מן האבסורדים המהותיים של המחשבה הכלכלית החדשה-ישנה השולטת בנו.

במדינה מודרנית לכל אחד מאתנו שלושה פרצופים: אנחנו בה בעת אזרחים, צרכנים ועובדים (וכיוון שבמשק מודרני אחוז העובדים השכירים גבוה בהרבה משמונים אחוז, אפשר לדייק ולומר "עובדים שכירים" במקום עובדים). האידאולוגיה הנאו-ליברלית עוצמת את עיניה מראות את הפרצוף הראשון והשלישי של חברי המדינה. היא רואה אותם כצרכנים בלבד. כאזרח, עשוי להיות לי אינטרס בבנייתה של חברה יציבה עם סולידריות חברתית ובטחון אזרחי, ואני עשוי להיות מעוניין בשירותים חברתיים טובים ואוניברסליים. כעובד, אני עשוי לשאוף להעלאת שכר ולהסכמי קביעות.

אבל כל אלה עולים כסף, מסביר לנו אמסלם, והרי האינטרס של הציבור הוא לשלם כמה שפחות. העובדים השכירים (יותר משמונים אחוזים מבעלי זכות הבחירה) אינם ציבור. האזרחים (מאה אחוז מבעלי זכות הבחירה) אינם ציבור. רק הצרכנים הם ציבור. ומה רוצים הצרכנים? לשלם פחות. גם אם זה אומר שהם ירוויחו פחות. גם אם זה אומר שהם יוציאו יותר על שירותים שבעבר קבלו אותם מן המדינה. גם אם זה אומר שההון החברתי הכללי יצטמצם – יותר קבצנים ברחובות, יותר פורצים בלילות, פחות חינוך בכתות וכן הלאה.

אם נטל המס ירד בכמה אחוזים, ואפילו ירדו במקצת מחירי הסחורות, אבל השכר שלי נשחק וההוצאות שלי על בריאות וחינוך גדלו – הרי שמצבי הכלכלי לא השתפר אלא הורע. האם ייתכן שהפקידות הבכירה במשרד האוצר לא יודעת לעשות את החישוב הזה? וכיצד זה הפך במחשבתם, האספקט הכי פחות ציבורי שלנו  – זה הצרכני-גרידא – לביטוי האולטימטיבי של הציבוריות בישראל?

> המיתוס השקרי של "תתאמץ בלימודים ותצליח"

קובי אמסלם, לשעבר הממונה על השכר באוצר שכיהן תחת ארבעה שרי אוצר (צילום: מרים אלסטר, פלאש90)

קובי אמסלם, לשעבר הממונה על השכר באוצר שכיהן תחת ארבעה שרי אוצר (צילום: מרים אלסטר, פלאש90)

ולסיום: הערה אחת על השוק, והערה אחת על כוחות השוק. אחד השינויים העמוקים ביותר בין הליברליזם הקלאסי (של ג'והן לוק, אדם סמית וכו') לבין הנאו-ליברליזם המדריך את מחשבתם של קובי אמסלם וחבריו הוא במשמעותו ותפקידו של ה"שוק". אצל הראשונים, כל עיקרו של השוק הוא התחרות החופשית שבין הרבה מוכרים המתחרים על תשומת לבו (ועל כיסו) של הצרכן. ברור שתפיסה כזאת צריכה להתנגד למונופול פרטי לפחות באותה עוצמה בה היא מתנגדת למונופול של המדינה. אבל הנאו-ליברלים הציבו במקום הערצת השוק את שנאת המדינה. שימו לב לתשובתו של אמסלם, כאשר המראיינת מציבה בפניו את השאלה המפורשת:

אתה אנטי-מונופול או פרו-הפרטה?

זה הולך יחד", משיב אמסלם, "אני לא חסיד שוטה של שום גישה, אבל כן חושב שתחרות אמיתית היא האמצעי הטוב ביותר מאלה שקיימים. בטח במקומות שבהם במובהק אין לממשלה מה לחפש, כמו בלהפעיל נמל. ממשלה לא טובה כשצריך גמישות ביחסי עבודה, תקציבים, התקשרויות מהירות, התאמה לשינויים בעולם".

הבנתם? אמסלם אומר איזו מלה וחצי על יתרונה של התחרות, אבל מיד שוכח אותה. המטרה היא סילוקה של הממשלה. לא יצירתו של שוק חופשי. המונופולים הם לכל היותר בעיה תיאורטית, אבל החברות הממשלתיות הן האויב הגדול שבו צריך להילחם. וכיצד תופיע התחרות החופשית אם מונופול פרטי אחד, או שניים או שלושה יתפסו את מקומה של המדינה? שוב, לאמסלם פתרונים.

זה יעלה לנו

את הקו האידאולוגי של פייסנות כלפי המונופולים הפרטיים ומלחמת חורמה נגד איגודי העובדים, נגד השירות הציבורי ונגד החברות הממשלתיות שרטט כבר פרידריך האייק. ב"חוקת החירות" שלו הוא מסביר שמונופול (פרטי) בוודאי אינו דבר רצוי, אבל מייחסים לו חשיבות גדולה מדי, ומכל מקום הוא כנראה בלתי נמנע (עמ' 254 בתרגום העברי). קובי אמסלם, שישים שנים מאוחר יותר, ממשיך את אותה מגמה.

קשה מאוד שלא לדמיין כאן איזה אינטרס פרטי אדיר הון ועוצמה המעצב את גישתו הפייסנית של פקיד האוצר לשעבר אל המונופולים הפרטיים, ואת גישתו הלוחמנית כלפי המגזר הציבורי (אגב – המגזר הציבורי שבו צמח, עשה חיל והגיע לגדולות קובי אמסלם עצמו).

ולסיומו של הסיום: כוחות השוק. אדם סמית הבטיח לנו שהכוחות הללו יהיו משרתינו הנאמנים, אם רק ניתן להם את מרחב הפעולה הדרוש להם. מתישהו בהמשך דרכו של הליברליזם (או בתהליך הסתאבותו לנאו-ליברליזם), שינו כוחות השוק את תפקידם. ממשרתים שיעניקו לנו שפע ורווחה, הם הפכו לעריצים שחובה לציית להם. "לוגיקת ההבטחה" של אדם סמית התגלגלה ב"לוגיקת ההפחדה" של תומס הובס: כוחות השוק הם הריבון. ונורא ככל שיהיה הריבון, האלטרנטיבה לשלטונו גרועה יותר.

זכויות היוצרים שייכות כנראה לפרידריך האייק, אבל גם אמסלם לא טומן ידו בצלחת: "אי אפשר להילחם בכוחות השוק", הוא מסביר למראיינת בתום הריאיון, "בלי שאת ואני נממן את זה".

יפתח גולדמן הוא מומחה לפילוסופיה פוליטית ולהגות מרקס. חבר בתנועת יסו"ד (ישראל סוציאל דמוקרטית).

> מי דוחף להפרטת טיפות החלב בניגוד לדעת מומחים ומדוע?

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

זהו הערוץ הכללי של "שיחה מקומית", מקומם של מאמרי האורחות והאורחים שלנו, של יוזמות קבוצתיות באתר, לייב בלוגינג בארועים מיוחדים, הודעות מערכת ועוד.

נשמח לקבל הצעות לכתבות ומאמרים, תמונות וסרטונים. אפשר לקרוא את מדיניות הפרסום שלנו בעמוד האודות, ולשלוח לנו מיילים לכאן: info@mekomit.co.il

כתבות ומאמרים המתפרסמים בערוץ מייצגים את כותביהם בלבד, ולא את דעות חברות וחברי "שיחה מקומית" או את דעות העורכים.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf