שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו

החיים הסודיים של הצעירות הפלסטיניות בתל אביב נחשפים על המסך הגדול

מאת |

מייסלון חמוד לא מפחדת. לא מהחברה השמרנית שהיא מבקרת, לא מפעילי החרם שלא יודעים איך לבלוע אותה, לא מיהודים שינסו לעשות עליה סיבוב כדי להרגיש יותר טוב עם עצמם, ולא מהנשים שאת החיים הסודיים שלהן היא חושפת. בסרט הביכורים שלה, "לא פה, לא שם", היא בעיקר באה ליצור קולנוע חדש, ומצליחה בגדול. ראיון

אחת מהתחושות החזקות ביותר שליוו אותי בצפייה הראשונה בסרט "לא פה, לא שם" היא אי נחת חמקמקה נוכח חשיפה של סוד. סוד אישי, אינטימי, שמספר נשים יקרות לי מאוד שומרות קרוב לחזה כבר שנים ארוכות, ופתאום הוא נחשף במלואו על המסך.

ולא סתם על המסך: הסוד מסתובב לו בפסטיבלים בכל העולם, קוצר פרסים, זוכה לשבחים, מסוקר בהרחבה בעיתונות המקומית והבינלאומית, ומהיום (חמישי) מופץ להקרנה בבתי קולנוע בכל רחבי הארץ (ובאינספור מדינות אחרות). אחרי שנים ארוכות שהעביר בצללים, יום אחד קמה הבמאית הצעירה מייסלון חמוד, עם סרט ביכורים משובח, סוחף ומטלטל, והרגה את הסוד.

"לא פה, לא שם" מספר את קורותיהן של שלוש נשים פלסטיניות צעירות – לילא מנצרת, סלמה מתרשיחא ונור מאום אלפחם – שחולקות דירה בכרם התימנים בתל אביב ("במנשייה, ליד מסגד חסן בק", כפי שמגדירה את זה אחת מהן בסרט). העלילה מלווה את היחסים המתפתחים ביניהן, ובעיקר את שורת ההתנגשויות שמאפיינות את חייהן: בין שמרנות לליברליות, בין הכפר והמשפחה לבין קצב העיר, והרבה מאוד בין גברים לנשים. קשה לספר יותר מזה על העלילה בלי להרוס את ההפתעות שמחכות לצופים, אבל בהחלט אפשר להגיד שבעולם מלא בסיגריות, סמים, אלכוהול, מסיבות, גברים, זוגיות לסבית וסקס – כל אחת מהן בדרכה צריכה תמיד להסתכל מעבר לכתף, לוודא שאין בבר התל אביבי איזה בן דוד רחוק שידווח למשפחה בבית לאן ועם מי היא יצאה.

וכאמור, אני מכיר את הנשים האלה, עם המבט הזה מעבר לכתף. אחת מהן כתבה כאן לאחרונה, בשם בדוי, כשצפתה בהקרנת הבכורה של הסרט והתרגשה לראות את חייה הסודיים על המסך. גם חמוד בעצמה מספרת שמשפחתה לא נחשפה מעולם לחייה בעיר, ושמדי פעם הגיעו לאביה דיווחים שנצפתה שותה בירה – דיווחים שהיא מיהרה להכחיש. והנה: עכשיו הכל בחוץ. עולם שלם שאף אחד לא דיבר ולא כתב עליו קודם. בטח שלא בצורה כל כך גלויה.

> יום אחד אעז גם אני לדבר עם משפחתי על השחרור הנשי העצום הזה

"ההורים שלי ראו את זה לראשונה בפסטיבל הסרטים בחיפה כשאני יושבת לידם", מספרת חמוד. כשאני שואל אם הם ידעו לפני כן איך נראים החיים שלה היא צוחקת ואומרת: "נראה לי שהם עדיין לא חיברו. הם ראו את זה כסרט, והיו מאוד גאים בי. אבא שלי קרא כל פיפס על הסרט, ואני אומרת בראיונות שאני מביאה את החיים שלי ושל דור שלם, אז זה לא שהוא יודע בכלל".

את לא מפחדת לחשוף סוד שהוא לא רק שלך? לא חוששת מההשלכות שיהיו לזה על נשים נוספות שירצו לצאת מהבית ולעבור לתל אביב? את בעצם באה עכשיו למשפחה של כל סטודנטית פלסטינית כזאת, ואומרת להם שכל מה שמפחיד אותם בעיר הגדולה באמת נכון, ואפילו יותר גרוע.

"לפי התגובות של הבנות הפלסטיניות שראו את הסרט עד עכשיו, בהקרנות טרום-בכורה ובפסטיבלים, אני מרגישה שאין לי מה לדאוג. ברור שזה חושף, אבל אני חושבת שהחוכמה של הסרט, ביחס למשפחות ולדור המבוגר, זה שאחרי השוק הראשוני שחוטפים מהחיים שלהן בהתחלה, לאט לאט הסרט מתחיל לשקף להם גם את החיים של עצמם, וזה מפרק את האנטגוניזם. זה מראה לך איך אתה מגיב לילדים שלך. אני לא יודעת אם זה יגרום לשינוי של ממש אצל גברים פטריארכליים שמרנים, אבל לדעתי אם זה ישנה – אז זה רק לטובה. קודם כל צריך לשים את הקלפים על השולחן".

"לא צריך את היהודים בשביל זה"

זה הזמן לגילוי נאות: זו לא הפעם הראשונה שיש לי חוויה מוזרה של חשיפה נוכח סרט של מייסלון חמוד. את מייסלון אני מכיר מאז 2008, אז יצא בדרך לא דרך שהגעתי לגלם מודל עירום בסרטה הקצר הראשון ("צלליות של אור"), כסטודנטית שנה א' לקולנוע. מהר מאוד דמותי העירומה – שהייתה אמורה להיות מוצגת במקור רק בפני חבריה במכללת "מנשר" – כיכבה בפסטיבלים בינלאומיים של סרטי סטודנטים, וגם בכמה הקרנות מחתרתיות בתל אביב.

לימים, אחרי שסלחתי לה על החשיפה הלא צפויה, נהיינו חברים במסגרת הקהילה היהודית-ערבית הרדיקלית שהתרקמה ונוצרה בעיקר סביב בר ה"אנה לולו" ביפו. קצת מראשית קורותיה של הקהילה הזאת סקרתי בזמנו בכתבת מגזין על הנסיעה המשותפת של החבורה להופעה של להקת "משרוע לילה" הלבנונית בעמאן. הצד הערבי בשותפות הזאת הוא מה שמייסלון מכנה "סצנת האנדרגראונד הפלסטינית".

"לא סתם סצנת הפתיחה של הסרט ממוקמת באנה לולו", אמרה לי חמוד בראיון, שהתקיים בבר עצמו כבר בספטמבר (ושטיזר מתוכו כבר פורסם פה אז). "הסרט אמנם מתרחש בתל אביב, כי רציתי שהדמויות יהיו במרחב המובהק של ההגמוניה, אבל הסצנה שהן חיות בתוכה התהוותה ביפו. המהות של הסצנה היא יפו-תל אביב, והקווים העלילתיים שואבים הרבה השראה ממה שקורה סביבי ומדמויות אמיתיות בחיים שלי".

> לא סתם בין 982 חברי האקדמיה לקולנוע אין אף ערבי

מייסלון חמוד, פלסטינית (יריב פיין)

"הייתי לוקחת כסף ממקום אחר כדי להסיר את העננה של החרם, אבל פשוט אין מאיפה". מייסלון חמוד, פלסטינית (יריב פיין)

תל אביב היא התנאי לחופש? זה יכול לקרות במקום אחר, או שדרושה ההגמוניה היהודית שבה את ממקמת את הדמויות בשביל השחרור הפמיניסטי שלהן?

"תל אביב היא עיר, וזה מה שעיר עושה. היא מערערת. אם נקח את ביירות ועמאן נראה שאותם הדברים קורים שם. אז כנראה שלא – לא צריך את היהודים בשביל זה. תל אביב היא לא ברלין במזרח התיכון. היא פשוט ה-עיר שיש. מה שכן ייחודי ומאפיין את הסצנה פה זה שהיא יהודית-ערבית, עם הרבה השפעה הדדית. תפיסת העולם הרווחת בקרב הפלסטינים הצעירים בעיר לרוב היא חד"שניקית, שמאמינה בחיים משותפים, והשותפים היהודים הם בעלי תפיסה שמאלנית אנטי-ציונית, שזה בסיס שעובד כמו דבק עד כדי יצירת זוגות מעורבים.

"אגב, הסרט הוא על 2012, וצוחקים בו על זה שחיפה משעממת, אבל מה שקרה פה לפני ארבע שנים מתחיל בקטנה לקרות עכשיו גם בחיפה ואפילו בירושלים, גם אם זה עוד לא משפיע על המהות של העיר שם. הכי שונה היא רמאללה, שחיה תחת כיבוש ישיר. שם התגבשה הסצנה בהשפעת הארגונים הלא-ממשלתיים שהזרימו צעירים מכל העולם לעבוד בשטחים, ואיתם גם באה סוג של פתיחות שאמנם התמקדה בשני רחובות ברמאללה אבל ההשפעה שלה נוכחת מאוד".

בין הדת לאנשי הדת

מייסלון חמוד (35) נולדה להורים קומוניסטים בזמן שאביה שהה בהונגריה בלימודי רפואה. היא גדלה והעבירה את שנות הנעורים בבאר שבע, נסעה ללמוד בירושלים ומשם הגיעה בהמשך ליפו וללימודי הקולנוע במנשר. מילדות היא צמחה על הכתבים של אמיל חביבי וקארל מרקס, על תרבות מקומית ועולמית, על הפגנות האחד במאי ועל האמנות הוויזואלית של הקריקטוריסט נאג'י אל-עלי.

כשהיא מנסה לתאר את הדור שלה, שנמצא בלב סצנת האנדרגראונד הפלסטינית בארץ ובלב "לא פה, לא שם", נאחזת חמוד בשני אירועים היסטוריים מרכזיים: זהו הדור שהתבגר לתוך אוקטובר 2000 והאינתיפאדה השנייה, מצד אחד, שעבר פוליטיזציה לאור התוצאות של האירועים האלה, שסחפה אותו לא רק במישור הלאומי אלא גם במישורים חברתיים ופמיניסטיים, וזה הדור שהבשיל סופית באביב הערבי של 2011, וביחס האמביוולנטי כלפי הגלגול שלו במחאת האוהלים המקומית, מצד שני.

"הרוח של האביב הערבי לא פסחה על פלסטין/ישראל, כולנו היינו שם איתם בנשמותינו, בהתנגדות לדיכוי, לפטריארכיה, לשוביניזם ולהנצחת המסורת של הסיסטם הישן. הדור הזה כבר לא יכול להמשיך במשחק עם קודים שאבד עליהם הכלח. חייבים לשים את הדברים על השולחן, כי כל עוד נמשיך לטאטא את הפחדים מתחת לשטיח, השטיח יתרומם ואנחנו רק נמעד. פונדמנטליזם זו מחלה קשה, ואם לא ננער את השטיח עלול להיות מאוחר מדי".

> הקורבן של אלאור אזריה הוא לא טוהר הנשק

מתוך הסט של "לא פה ולא שם". מימין: נור (שאדן קנבורה), סלמה (סאנא ג'מאלייה) ולילא (מונא חווא) - בדירה בכרם התימנים (צילום: תולי כהן)

מתוך הסט של "לא פה ולא שם". מימין: נור (שאדן קנבורה), סלמה (סאנא ג'מאלייה) ולילא (מונא חווא) – בדירה בכרם התימנים (צילום: תולי חן)

עכשיו שהסרט יוצא להקרנה מסחרית, איזה תגובות את מצפה לקבל על האמירות האלה, שנמצאות גם בלב הסרט?

"יהיו מי שירצו לתלות אותנו בכיכר העיר, בטוח. השמרנים. הסרט עושה פעולה מאוד חכמה: אני לא אומרת שום דבר רע על דת. כל אחד באמונתו יחיה. זה לעומת אנשי הדת ומה שהם מייצגים, אבל אפילו שם אין 'רעים', bad guys, גם בחברה השמרנית יש לי דמויות שאתה מתאהב בהן. גם נור חובשת החיג'אב היא לא מישהי שעוזבת את הדת. היא כן מחפשת מקום לשחרור בתוך העולם שלה, הדתי, המאמין, וזה המקום שאני מחפשת. לכן אני מאוד סקרנית לראות על מה הם ייתפסו.

"לא שהסרט עושה הנחות לליברלים. הוא שם גם מולם מראה. כולנו מכירים את המשפחות האלה, נוצריות או מוסלמיות, שהן כאילו נורא פתוחות, אבל ברגעי האמת כולם מתיישרים על אותו קו מסורתי. לא רק המשפחה של נור מאום אלפחם, אלא גם של סלמה, הנוצרייה. וגם את היהודים הסרט לא מלטף. הם אולי יגידו 'היי, זה קורה אצלנו, איזה יופי', אבל הם יצטרכו להתמודד עם זה שגם הם משאירים את הערבים תמיד בחוץ, אף פעם לא חלק מהם. זה העניין של לא פה, לא שם. אבל המהות היא בדיון הפנים-פלסטיני".

ניכר שאת נותנת מקום משמעותי לסרט לאלכוהול וגם לסמים – מריחואנה, MDMA ואחרים. מה המשמעות של זה בשבילך?

"קודם כל במסיבה הראשונה בסרט מה שהם לוקחים זה ריטלין, וזה בכוונה, כי ההורים שצופים בסרט בעצמם נותנים לילדים שלהם ריטלין. אתם רוצים לפתוח עין על זה? תסתכלו על עצמכם קודם. קוק מייצר יותר אנטגוניזם, לכן לא שמתי אותו בדגש. אבל מעבר לזה יש פה עוד אמירה. אנחנו רוצים להגיד שהתקופה הזו היא כמו הסיקסטיז של העולם הערבי, ובאנדרגראונד איפה שאתה לא רוצה במזרח התיכון כולם עושים את כל הסמים. זה משהו שהוא אינטגרלי לסצנה, וזה משפיע גם תודעתית, גם פוליטית וגם תרבותית. בכל סצנה חברתית, בשנות השישים ועכשיו אצלנו, הסמים הם חלק אינטגרלי, ואם כבר זה קורה – למה לא להראות את זה בסרט?"

הביציות מול החרם

"לא פה, לא שם" הוקרן לראשונה בספטמבר האחרון בפסטיבל טורונטו בקנדה, שם הוא זכה בפרס לסרטים מאסיה. בהמשך הוא הגיע לסן סבסטיאן, וקטף ארבעה פרסים. בפסטיבל חיפה בסוכות הוא זכה לקבלת פנים חריגה, לאולם שלם שמחא כפיים בעמידה דקות ארוכות, ואז לפרס הקהל, פרס הביכורים ופרס אמנותי מיוחד לשלוש השחקניות הראשיות (שאדן קנבורה, סאנא ג'מאלייה ומונא חווא). מייסלון חמוד המשיכה עם הסרט לפסטיבל בזגרב, שם אספה עוד כמה פרסים על הדרך. הסרט כבר מוקרן ומככב במקום גבוה בטבלת מכירות הכרטיסים בספרד, וצפוי לצאת בהפצה מסחרית גם במדינות אחרות באירופה, בארה"ב, בקנדה, בקוריאה ועוד.

ההצלחה המסחררת לא הפתיעה את חמוד. למעשה, היא צפתה אותה מראש. כשדיברנו בספטמבר לפני הנסיעה לטורונטו סיפרה לי שידעה שיש לה זהב ביד כבר ביום שהסרט נולד, כשהיא פנתה לראשונה לשלומי אלקבץ – שהפך למפיק, לשותף ול"אבא" של הסרט כדבריה.

"שלומי היה בעבר מורה שלי לבימוי שחקנים ב'מנשר', היה לנו קשר מאוד קרוב ומאוד הערכתי אותו. ערב אחד היינו ביחד בלולו, ישבנו פה בחוץ, ואז שאלתי אותו אם הוא יכול לקרוא איזה טיוטה שהכנתי. לא דמיינתי שאזכה שהוא יהיה השותף שלי, אבל לא הייתי נותנת לו לקרוא את זה אם לא הייתי יודעת בוודאות שיש לי ביד משהו מטורף. ברגע שהבנתי שאני לא מפחדת ללכת לשלו-מי אל-קבץ [היא אומרת כשהיא מטעימה את השם, ח.מ.], אז ידעתי שזה זה. אחר כך רק הייתי צריכה לעבוד חמש שנים ולקרוע את התחת כדי שזה יקרה, אבל הכל היה שם כבר מההתחלה".

> רצח ליאן נאסר חשף את המאבק היומיומי של האשה הערביה בישראל

פה הכל התחיל. מייסלון חמוד בכניסה לבר "אנה לולו", יפו (אורן זיו / אקטיבסטילס)

פה הכל התחיל. מייסלון חמוד בכניסה לבר "אנה לולו", יפו (אורן זיו / אקטיבסטילס)

לצד ההצלחה גם "בר בחר" (שמו הערבי של "לא פה, לא שם", שמשמעותו הלשונית היא "יבשה, ים"), כדרכם של סרטים רבים של פלסטינים מ-48', אזרחי ישראל, נתקל בשורה של קשיים שמתחברים למלכודת הזהות והפוליטיקה של היוצרת. כך לדוגמא הצליחה חמוד לחבר ליצירה מוזיקה מקורית (ומקפיצה: תאזינו לסאונדטרק כאן בהמשך) של אמנים ממדינות האזור, שהיא מנועה מלפרסם את שמם ולתת להם קרדיט על המסך או בראיון הזה. בין המוזיקאים נמצאים גם להקת DAM מלוד ("הם שותפים אדירים ואני אוהבת אותם כל כך"), שכתבו שיר מרקיד במיוחד לסרט.

אמנים אחרים שראו גרסאות מוקדמות של הסרט רצו מאוד לשתף פעולה, אבל בסוף הרגישו שהמוניטין שלהם יהיה בסכנה אם ישתפו פעולה עם סרט שממומן על ידי קרנות ממשלתיות בישראל. "כמה אנשים שהיו מעורבים בסרט, צעירים מכל העולם הערבי, ראו חומרים מוקדמים מוך העבודה על הסרט. מי שאסף את הצעירים האלה יחד להקרנה סיפר לי אחר כך שהוא לא זוכר בחיים אירוע שאנשים ככה נשמו ביחד, צחקו ביחד, בכו ביחד. הם ראו את עצמם, את המשפחות שלהם והחברים שלהם בתוך הסרט, וזה אנשים מסוריה עד אלג'יר".

יום אחד היא נפגשה ברמאללה עם מוזיקאי שהתלהב באופן מיוחד כששמע על עלילת הסרט וצפה בכמה חומרי גלם. "אז אמרתי לו יאללה, אנחנו שמנו את כל הביציות שלנו בסרט, תשימו פה את הביצים שלכם ותגידו 'אנחנו נהיה האנשים הראשונים שמסתכלים על מורכבות, על הפלסטינים שבפנים [בתוך ישראל, ח.מ.]'. אבל בסוף הם סירבו, למרות שהם יודעים שהם סותרים את עצמם. אין קשר בין רמת הסנכרון שיש בינינו לבין ההפרדה שהמציאות הדפוקה יוצרת.

"אז כן, המדינה תתן לי כסף, כי מגיע לי לעשות סרטים מהכסף שאני פאקינג משלמת. אני לא מתביישת ומגיע לי גם יותר. ועדיין, הייתי לוקחת כסף ממקום אחר כדי להסיר את העננה של החרם, אבל פשוט אין מאיפה. אז לקחתי מהמדינה, והסרט יוצג כסרט ישראלי-צרפתי, למרות שהוא ברובו ערבי פלסטיני".

המורכבות היא גם מה שדוחף את חמוד להמנע מלהביא את הסרט שלה לפסטיבלי קולנוע ישראלי בעולם ("אפילו הציעו לי להגיע לפסטיבל קולנוע יהודי"). בימים האחרונים ממש נודע לה שהמפיצים באיטליה, שכנראה פספסו קצת את הפואנטה של הסרט, רוצים לקרוא לו "תל אביב, אהובתי" (Tel Aviv, mon amour). בעוד שהזכות לקבוע את שם הסרט בכל מדינה שמורה לרוכשי הזכויות, חמוד הודיעה שאם זה יהיה השם – היא לא תגיע להקרנות כדי לקדם את ההפצה.

האזינו: המיקסטייפ של "לא פה, לא שם"

הסוכריה המרה

כשפגשתי את מייסלון שוב לאחרונה ציפיתי למצוא אותה קצת יותר נינוחה אחרי שהסרט כבר תפס חיים משל עצמו, בתום שנים של עבודה קשה. "חשבתי שנוציא את הסרט ואז ננשום טיפה, אבל לקוסמוס היו תוכניות אחרות", היא נאנחת. וכך, לצד עבודה על קידום הסרט, שתמשך מסביב לעולם עד אמצע 2018, הכותבת והבמאית הצעירה כבר מתרכזת בפרויקטים הבאים: סדרת קומדיית-פשע בטלוויזיה, סדרה אחרת, סרט דוקומנטרי, סרט שני בטרילוגיה של "לא פה, לא שם" (שבו תמשיך לעקוב אחר אחת הדמויות), וסרט עלילתי נוסף. בין לבין היא מנסה למצוא מספיק זמן בשביל לבלות עם הכלבה שלה, עסל ("דבש"), שמרגישה קצת מקופחת לאחרונה.

בנוסף, את החשיפה העצומה שהיא זכתה לה ואת הקשרים שהיא יוצרת בעולם הקולנוע והתקשורת היא מנסה למנף כדי לקדם קבוצה שלמה של כותבים, יוצרים, דוברים ואחרים מסצנת האנדרגראונד הפלסטינית שסביבה. "האנשים בעולם הקולנוע הישראלי לא עבדו בעבר עם קהל ערבי. הם לא יודעים מה זה. ערבים לא הולכים הרבה לקולנוע, כי אין בתי קולנוע ביישובים, וכי את הוליווד הם רואים בבית ואין להם סרטים מקומיים שהם רוצים לראות. פתאום עכשיו יש סיבה לצאת, ואנחנו צריכים לנצל את הגל הזה כדי להכניס גם אנשים אחרים לתעשייה".

אבל הדבר שהכי חשוב לה הוא החלום שהסרט שלה יפתח "עידן חדש של ייצוג נשים בקולנוע הפלסטיני, שבו האישה במרכז, ולא מאחורי הדמות הגברית", כלשונה.

"ברוב המקרים בקולנוע הפלסטיני הסיפור הפוליטי הישיר משתלט על העלילה, ובו אנחנו מיוצגות בעמדה של קורבן בדרך כלל. אפילו בסרטים הראשונים שלי [במסגרת הלימודים, ח.מ.] סיפרתי סיפורים של נשים דרך גיבורים גברים. הנשים שאני רוצה להראות עכשיו קיימות מסביבנו אך שקופות בתוך עולם הדימויים הקולנועיים: צעירות ומבוגרות, מהעיר ומהכפר, מסורתיות יותר ומסורתיות פחות, תוך הקפדה על נשיות אמיתית ולא רק על מודל אחד של יופי. מיניות, אקטיביזם ושחרור מהפטריארכיה יכולים להיות פמיניסטיים גם אם המילה הזו לא בהכרח מגדירה את הנשים עצמן.

"אחת הדרכים להעביר את הסיפור המורכב הזה של הנשים, ואת הנושאים הכבדים שבאים עם זה, הייתה לעטוף את כל הסיפור בשפה קולנועית קלילה, כמעט אמריקאית. זו גם השפה הפנימית של הנשים בסרט. העולם מבחוץ מכביד עליהן, אבל הן רואות את עצמן כמו הדימוי שאנחנו מורגלות לראות בקולנוע של חברה משוחררת ותוססת. שלומי קורא לזה 'הסוכריה המרה' – משהו שעטוף מפונפן, יפה, אלמודובר, ואתה נכנס ועף עם הסרט, ואז מקבל את הבעיטות לבטן".

ואכן, לצד חשיפת סודן של הנשים הפלסטיניות בתל אביב, החברות של מייס ושלי, "לא פה, לא שם" הוא סוכריה, הוא יפהפה, הוא מהוקצע, הוא נותן בעיטות בבטן אבל גם רגעים של צחוק ואהבה. אם זה לא היה מספיק ברור עד עכשיו: אני ממליץ בחום.

הראיון פורסם גם באנגלית באתר 972+

> לא עומדים מהצד: עשור של צילום ומאבק בישראל ופלסטין

חגי מטר הוא עיתונאי ופעיל פוליטי-חברתי. במשך חמש שנים עבד במקומונים בתל אביב ("העיר" ו"זמן תל אביב"), היה ממייסדי ופעיל בוועד עיתונאי מעריב במשך שנתיים, ופרסם גם ב"הארץ" ובכלי תקשורת נוספים בישראל ובעולם. בשנים האחרונות מטר כותב במגזין 972+, וסדרת כתבות שפרסם באתר במלאת עשור לגדר ההפרדה זיכתה אותו בפרס אנה לינד לעיתונאים מאגן הים התיכון לשנת 2012.

כיום מטר הוא אחד מעורכי "שיחה מקומית", חבר הנהגת ארגון העיתונאים, חובב חתולים, תה ובישול טבעוני וחותר בירקון. נשוי לאורטל האהובה.

ב-2002 היה מטר מחותמי "מכתב השמיניסטים" ונכלא לשנתיים בשל סירובו להתגייס לצבא. מאז ועד היום הוא פעיל במסגרות שונות נגד הכיבוש ובהתאגדויות עובדים, מעורב בפרויקטים חינוכיים שונים ושותף ליוזמות למען שלום, שוויון וצדק חברתי בארץ.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

הניוזלטר השבועי של שיחה מקומית מביא את מיטב הכתבות והטורים שלנו עד המייל שלך. להרשמה לחצו כאן
silencej89sjf