והיום תלמידים נלמד להכחיש את הנכבה: אבו כביר כמשל

שלט בכניסה לבית הספר לטבע בתל אביב אמור לספר את ההיסטוריה של הכפר אבו כביר, שעמד במקום עד 1948. אבל במקום לספר את הסיפור האמיתי, הוא הופך את התושבים המקוריים למהגרים ואת הכפר לגבעה של צלפים. הגיע הזמן לשינוי

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בכניסה לבית הספר לטבע באבו כביר (תל אביב) ניצב שלט עץ גדול, המתאר את תולדות הכפר הפלסטיני אבו כביר. צריך להדגיש את ייחודיות התופעה: הנכבה הפלסטינית היא טאבו בחברה הציונית, שכן היא מערערת על תפיסת הצדק והמוסר המוחלטים, שהציונים מייחסים לעצמם. מתוך כ-500 כפרים שחרבו (תלוי מי סופר), רק לבודדים יש אזכור במרחב הציבורי. זה קורה בעיקר כאשר הריסות הכפר משמשים כאתר תיירות כגון ספוריה (ציפורי) בגליל, קאקון (יכון) בשרון וחוליקאת בדרום.

ואכן, השלט באבו כביר אינו של בית הספר אלא הוצב ביוזמת חברת גני יהושע (של עיריית תל אביב), המחזיקה את פארק "גני הטבע" הצמוד לבית הספר. לכאורה, השלט נועד להקנות ידע על עברו של המקום לטובת קהילת בית הספר הפוקדת אותו מדי יום או לטובת נופשים המגיעים ל"גני הטבע" בסופי שבוע. אלא שעיון ביקורתי בטקסט, כפי שאציג בהמשך, מלמד שלא כך הדבר. השלט נועד להסביר בכחש, מדוע לגיטימי עבורנו להפוך את הריסות פלסטין לפארק נופש ושעשועים. להצדיק את מסר קיימות החי והצומח (שזה הנושא ב"גני הטבע"), במקום בו לא מקיימים את בני האדם.

הטקסט הכתוב בשלט מבטא את הפתולוגיה הציונית, בהתייחסותה הסלקטיבית והמעוותת לעבר. בספרים שנכתבו לאחר המלחמה ב-1948 אין כחל וסרק: לחמנו בפלסטינים, כבשנו את כפריהם ושטחיהם, ניצחנו במלחמה. אלא שלאחר מלחמת ששת הימים, הפכה המילה "כיבוש" ממילה המתארת מהלך צבאי למילה המתארת עמדה פוליטית. נוצרה אבחנה בין תיאור תוצאות המלחמה כ"כיבוש צבאי" לבין תיאורה כ"שחרור משיחי". כדי להצדיק את "השחרור", נוצר ההכרח להכחיש את הלאומיות הפלסטינית, הכיבוש והנכבה. במקום דור תש"ח שהיו גאים בגבורת ניצחונם, קיבלנו דור פחדן – שנרעד להתמודד עם המלחמה ועם תוצאותיה. הנה הדברים כפי שמקבלים ביטוי בשלט באבו כביר:

אבו כביר – סלע קיומנו נקי מכל עוול

"במחצית הראשונה של המאה ה-19, בימי השלטון המצרי הקצר בארץ ישראל, התיישבו כאן איכרים מהכפר המצרי תל אלכביר". משפט הפתיחה של השלט נועד לבטל את קיומם של הפלסטינים. הנה לכם: מי שגר במקום הם מהגרים שזה מקרוב פלשו לכאן בחסות כיבוש מצרי. איך יכולה להיות להם טענת בעלות, אם הם הכובשים? ואיך יטענו לזהות מקומית אם הם ממצרים? הכתוב מתעלם כמובן מהעובדה שהמושג "זהות לאומית" בתרבות האנושית הוא המצאה מאוחרת (נגיד, לאחר 1848) ושבראשית המאה ה-19 גם לא הייתה קיימת זהות לאומית ציונית, אפילו לא באופק.

"ב-1871 מצא הארכיאולוג קלרמון גאנו על גבעת הכורכר, שעליה שכן הכפר, מצבות קבורה יהודית מימי המשנה והתלמוד (בית הקברות של יהודי יפו)". משפט זה, כהמשך למשפט הקודם, נועד להוכיח מי הם הבעלים "האמתיים" של אבו כביר: היהודים! הממצא הארכיאולוגי אכן מרגש, אולם גיוסו לצרכים ציוניים הוא מופרך. מדובר בשטח קבורה של יפו הרומית, שבה התגוררו (ונקברו) בני אמונות ועמים רבים. להתייחס רק לחלק מהקברים מתוך המכלול החברתי של אותה עת, זאת שרלטנות.

במקום להסביר על ההיסטוריה של אבו כביר, השלט מטשטש אותה. השלט בכניסה ל"גני הטבע" בתל אביב (צילום: גיל גרטל)

במקום להסביר על ההיסטוריה של אבו כביר, השלט מטשטש אותה. השלט בכניסה ל"גני הטבע" בתל אביב (צילום: גיל גרטל)

"גבעת הכורכר שעליה שכן הכפר, חלשה על הכבישים המוליכים לירושלים". במשפט הזה שני עניינים: ראשית, הטקסט יוצר הפרדה מלאכותית בין הכפר לבין הגבעה. רוצה לומר: אנחנו לא נגד כפרים ערביים. זאת רק הגבעה, הנקייה מכל עקבות מצפון, שמעניינת אותנו. מיד נראה עוד דוגמה לסטריליזציה של עוולות המלחמה.

שנית, אזכור הדרך לירושלים. איפה ירושלים ואיפה אנחנו? אלא שאם מחפשים הצדקה למלחמה ההיא, הרי פריצת המצור התחבורתי על ירושלים היא הצידוק המרטיט ביותר ללב הציוני: "באב אל ואד, לנצח זכור נא את שמותינו". בעניין זה ראוי להזכיר שהכביש היחיד שחיבר את תל אביב לירושלים, היה גם הכביש היחיד שחיבר בין יאפא לבין אלקדס. יתרה מזאת, דווקא יפו היא זאת שהייתה נצורה ומכותרת מכל עבריה בשכונות תל אביב, חולון ובת ים, והכביש לצד אבו כביר היה הקשר היבשתי היחיד שלה עם המרחב הפלסטיני בפנים הארץ.

"מגבעה זו פגעו צלפים ערבים בתחבורה ובשכונות היהודיות". שוב הגבעה! מושג אסטרטגי המייצג מקום גבוה ושולט, איום קיומי המציב את הציונים בעמדת הקרבן שכה אהודה עליהם. ועל הגבעה צלפים, כביטוי מושלם לתפיסתנו את הפלסטינים: מצד אחד צלפים על הגבעה זה איום שאנחנו לא יכולים לעבור עליו לסדר היום. מצד שני, הזלזול והבוז: לא עם, לא אומה, לא קהילה, לא התארגנות צבאית של מפקדים, כוחות, עמדות ומהלכים. רק כמה ערבים שעמדו על הגבעה ללא כפר, וצלפו במכוניות ובבתים. כמובן שהיה גם היה ארגון צבאי פלסטיני, כפי שאציג מיד.

"תושבי הכפר, כ-5,000 במספר, נטשו אותו בתחילת הקרבות של מלחמת העצמאות". אשר לנטישה צריך לומר כי הקרבות בין תל אביב ליאפא נערכו בשטח בנוי, והתושבים האזרחים משני הצדדים נמלטו מהאזור המסוכן. באותם חודשים (ינואר עד אפריל 1948) נטשו את בתיהם 12,000 יהודים שהתגוררו בשכונות דרום תל אביב, והיו לפליטים במרכז העיר וצפונה. כלומר, עצם העזיבה הזמנית לנוכח הסכנה בשכונות הגבול, אינה מלמדת שאנשים אלה ויתרו על בתיהם.

אשר לסיבת הנטישה, נשים לב לקפיצה שבסיפור: קודם היו כמה ערבים שצלפו על הכביש, ועכשיו מתברר שהייתה מלחמה, ובתוכה היו קרבות. והקרבות היו כנראה קשים, שכן הביאו לגל עזיבה של התושבים. אז מה היה בין לבין שלא מספרים לנו? במקום שבו מנסים להסתיר, יש כמובן מה להסתיר. מיד נגלה.

השלט מספר שתושבי אבו כביר "עזבו" במהלך הקרבות ב-1948. הוא לא מספר שגם התושבים בשכונות היהודיות הקרובות ברחו. מחסום בריטי במרכז אבו כביר ב-1947 (צילום: באדיבות אתר יאפא 48)

השלט מספר שתושבי אבו כביר "נטשו" במהלך הקרבות ב-1948. הוא לא מספר שגם התושבים בשכונות היהודיות הקרובות ברחו. מחסום בריטי במרכז אבו כביר ב-1947 (צילום: באדיבות אתר יאפא 48)

"בפברואר 1948, במהלך המלחמה, השתלט ארגון ההגנה על הכפר". סוף הסיפור. השתלט! כלומר (על פי תורת הפועל): הפעיל שליטה. כנראה היה פה איזה אי סדר, בלאגן כזה, שלא ידעו מה שייך למי, עד שבא "הארגון". מוזר שהוא השתלט על הכפר ולא על הגבעה, כנראה טעות סופר. ואנשים? לוחמים? אין אנשים בסיפור. תושבי הכפר הרי נטשו אותו כבר במשפט הקודם. ו"ההגנה" הרי היא ארגון. בא הארגון והשליט סדר. היסטוריה סטרילית מבני אדם ומעוולת.

מטרת המבצע: "להרוס את שכונת אבו כביר"

את המידע שחסכו מאיתנו מנסחי השלט, קל למצוא בספרים (רשימה למטה). הכביש החוצה את אבו כביר (היום רחוב הרצל) והכביש החובק את הכפר מדרום (היום דרך בן צבי) אכן היו הדרכים היחידות כמוצא מתל אביב ומיפו לירושלים. ברווח שבין דרום תל אביב לאבו כביר (רחוב קיבוץ גלויות, לערך) התקבע גבול בין הצדדים היריבים. משני צידי הגבול, התמקמו יחידות סמי-צבאיות (בתקופה שבה השלטון בארץ היה בידי הבריטים): יחידות "ההגנה" של תל אביב בפלרונטין, ויחידות "הוועד הלאומי" של יפו באבו כביר.

בראשית דצמבר 1947 היו שתי תקריות אש באבו כביר. בשני בחודש נרגמה באבנים משאית שהסיעה פועלים יהודים, כאשר חצתה את הכפר בדרכה לתל אביב. אחד הפועלים, עקיבא לוי, נמלט מהמשאית, אך לוחמים באבו כביר הצליחו להשיגו, ודקרו אותו למוות. כפעולת תגמול, חדרה יחידה של ההגנה לכפר, ופוצצה מבנה בן שתי קומות. לא מצאתי מידע על קורבנות.

בשישי בחודש עבר בכפר טנדר, ובתוכו לוחמי אצ"ל מתל אביב. תוך כדי נסיעה, הם השליכו מהטנדר "פצצת תבערה" לשולי הרחוב, שגרמה לשרפה מקומית. בתגובה תקפו באבנים לוחמי אבו כביר מכוניות יהודיות, וחסמו את הכביש העובר בכפר (רחוב הרצל). בתגובה לתגובה, צלפו בירי לוחמי תל אביב (מעמדת בית חרושת היוצק, כיום צומת חולון) על מכוניות ערביות, וחסמו את הכביש היוצא מיפו (רחוב בן צבי).

בשלב זה התערבו הבריטים בנעשה, והציבו מספר עמדות קבע בגבול החוצץ בין השכונות. לאחר תקופה של שקט, ערכה ההגנה מתל אביב ארבע התקפות יזומות ("פשיטות" בלשון הצבאית של אז) על אבו כביר. הראשונה ב 6.2, במהלכה חדרו שתי מחלקות לכפר, לאחר ירי של מרגמות ומקלעים מרחוק, ופוצצו שני בתים "על יושביהם", כפי שמעיד ספר חטיבת גבעתי.

ב-13.2 נערך "מבצע דוד", שמטרתו הייתה: "להשמיד את הכוחות הלוחמים של האויב. לפרק את נשקם ולחבל ברכושם". שתי מחלקות נבלמו בפאתי הכפר לנוכח אש הכוח הפלסטיני. מחלקה שלישית הצליחה לחדור למרכז כפר, ופוצצה שם את מבנה בית הספר. בקרב נהרגו שלושה מהכוח התוקף וכן 13 לוחמים פלסטינים "מראשי הלוחמים במקום ובתוכם המוכתר ומפקד הכוחות הלוחמים באבו כביר". מחלקה רביעית תקפה בחלק המזרחי של הכפר אל מול "אויב ערוך בעמדות מבוצרות". הם הצליחו להשתלט על שלושה בתים, "ולפוצץ את הבתים על יושביהם". 16 פלסטינים נהרגו בגזרה זאת. הבאתי את הדברים בפירוט, כדי להדגים שמדובר במלחמה בין שתי התארגנויות צבאיות דומות. של תל אביב ושל יאפא. לא רק "צלפים" בודדים על הגבעה, ובטח שלא "השתלטו" על כפר ריק.

"להרוס את שכונת אבו כביר. בית משפחות אל קאסר באבו כביר (צילום: Idobi (talk) CC BY-SA 3.0

"להרוס את שכונת אבו כביר. בית משפחות אל קאסר באבו כביר (צילום: Idobi (talk) CC BY-SA 3.0

שתי ההתקפות הנוספות נערכו בחודש מרץ: ב-13.3 נערך "מבצע מרכז" שמטרתו הייתה: "להרוס את שכונת אבו כביר", ובמהלכו פוצצו בתים אחדים בכפר. דוח סיכום הקרב מלמד שוב כי הכפר אבו כביר היה עדיין חי וקיים. מחלקה אחת "לא זזה מנקודת היערכותה, נרתעה מלהתקדם", ומחלקה אחרת "לא הוציאה כדור למרות האש הרבה סביבה". ב-21.3 נערך מבצע "מרכז 2" שנועד להשלים את משימת קודמו. בספרים מודגש כי במבצע זה נעשה שימוש בטון חומר נפץ לפיצוץ בתי הכפר, כמות גדולה יותר מכל שנעשה שימוש במבצעים קודמים גם יחד.

וגם אחרי ארבע ההתקפות, עדיין היה כאן כפר. אבו כביר נכבש בליל 27 באפריל 1948 במסגרת "מבצע חמץ", בו כבשו כוחות ההגנה את כל המרחב מיפו מזרחה עד יהודיה (יהוד). כלומר גם בשלב מאוחר זה של הקרבות, עדיין היו כאן מי שאת שמם אסור לומר: פלסטינים, לוחמים ואזרחים, באבו כביר.

השלט שלא נכתב

כאמור, יפה עשו אנשי חברת גני יהושע שהקדישו שלט לכפר אבו כביר, לטובת השכלתם של הבאים בשערי בית הספר לטבע, ופארק גני הטבע שבמקום. יפה היה עוד יותר, אם היו כותבים את הדברים מבלי להסתיר את מה שלא צריך להסתיר: הייתה מלחמה, ובמלחמה אנשים נהרגים, נפצעים ומאבדים את בתיהם. לדעתי, השימוש בשרידי הכפר כפארק נופש ושעשועים לא ייפגע, אם המבקרים יעמדו ביושר ובכנות אל מול המלחמה ההיא. בכל מקרה, ההכרה בנכבה, ובחלק שלנו בנכבה, היא הכרחית על מנת להתחיל בדיאלוג של ממש ולרפא את הפצעים.

כך אני מציע לנסח את השלט, במגבלת 80 המילים שמוקדשות לנושא בשלט כיום:
במקום זה שכן הכפר הפלסטיני אבו כביר. במלחמה העצמאות (1948), התמקמו כוחות צבאיים של "ארגון ההגנה" הציוני סביב יאפא (יפו), בשכונות תל אביב, חולון ובת ים. הכביש שלצד אבו כביר היה פתח הקשר היחיד של יאפא עם סביבתה, ולכן מוקמו בו כוחות צבאיים של "הוועד הלאומי" הפלסטיני. בחודשים פברואר ומרץ תקפו כוחות "ההגנה" ארבע פעמים את הכפר, וגרמו לנפגעים ולהרס רב. במבצע "חמץ" שנערך באפריל 1948 נכבש הכפר, וחדל להתקיים. יאפא (יפו) נכנעה במאי 1948. תושבי יאפא וסביבתה היו לפליטים שמעמדם טרם הוסדר, והשטחים סופחו לעיר תל אביב.

תודה לאורלי נוי, עבור הסיוע בכתיבה.
מקורות הציטוטים:
– אברהם אילון, חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות, הוצאת מערכות, תשי"ט.
– יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה: פרקים בתולדות ההגנה על תל אביב, תש"י.
– יעקב פלג, "המערכה על יפו וסביבותיה", בתוך: אלון קדיש, מלחמת העצמאות, הוצאה לאור משרד הביטחון, 2004.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
המחנה הליברלי לבדו לא יוכל להגן על בג"ץ. מבט מבחוץ על אולם דיונים בבית המשפט העליון (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

המחנה הליברלי לבדו לא יוכל להגן על בג"ץ. מבט מבחוץ על אולם דיונים בבית המשפט העליון (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

בג"ץ לא הגן על החלשים, עכשיו החלשים לא מגנים עליו

אחרי שנים ארוכות של ניכור מצד קבוצות רבות בחברה, אין זה מקרי שהמחנה הליברלי מוצא את עצמו בודד בשמירה על מערכת המשפט. זה לא אומר שלא צריך להיאבק למען על בג"ץ, אבל המאבק הזה חייב להיות עממי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf