הדרך היחידה להתמודד עם שביתות הרעב היא להפסיק עם המעצרים המנהליים

סירוב הרופאים לטפל בשובת הרעב מוחמד עלאן בניגוד לרצונו הוא נקודת אור במדינה שבה מצפון ואתיקה הפכו למצרך נדיר. אבל במקום להתווכח האם צריך לתת לעלאן למות מרעב או מהזנה בכפיה צריך להפסיק עם המעצרים המנהליים, הסיבה שבגללה הגענו למצב הזה מלכתחילה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

הפוסט נכתב בשיתוף עם נעם רותם

יתכן שעו"ד מוחמד עלאן ששובת רעב נגד מעצרו המנהלי כבר 53 ימים הוא פושע צמא דם ואכזרי. ייתכן שמאיר אטינגר שנעצר השבוע מנהלית הוא מקור כל הרשע בעולם. אבל אם כך הדבר, שיתכבדו הצבא, המשטרה, שב"כ או כל זרוע בטחונית או משפטית אחרת ויציגו ראיות. ילכו לבית משפט, יגישו כתבי אישום, יעמדו בפני שופט, וישכנעו אותו או אותה. כי ככה זה אמור לעבוד במדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית. אדם הוא חף מפשע עד שהוכחה אשמתו.

השימוש במעצרים מנהליים יכול להיחשב חוקי בנסיבות חריגות במיוחד, כאשר הוא נעשה כאמצעי אחרון שנועד למנוע סכנה שלא ניתן לסכל בדרכים אחרות. כ-400 עצורים מנהליים מוחזקים כעת בבתי הכלא הישראלים. לאורך כל השנים, מרביתם המכריעה של האסירים המנהליים לא נעצרו כ"פצצות מתקתקות". הם נעצרו בדרך זאת כי הם מנהיגים בארגונים או בקהילות שונות (כלומר אסירים פוליטיים), או כחלופה להליך פלילי במקרים בהם המדינה מעדיפה לא לחשוף את הראיות נגד העציר, ולפעמים סתם בצורה שרירותית כחלק ממנגנון האיומים של הכיבוש. כמה ממשפחות העצירים מספרות גם, ספק בבדיחות ספק ברצינות, שבניהן נעצרו כחלק מ"עסקה" עם הרשות הפלסטינית שביקשה לסלק אותם מדרכה בלי לשלם את המחיר הפוליטי הנלווה.

> מרד הרופאים: מסרבים לטפל בכפיה בעציר שובת רעב

"בני חזק ולא יישבר". אמו של עלאן בהפגנה מול בית החולים סורוקה אתמול צילום: אבי בלכרמן

"בני חזק ולא יישבר". אמו של עלאן בהפגנה מול בית החולים סורוקה אתמול צילום: אבי בלכרמן

השותפים הבכירים לשימוש הפושע שישראל עושה במעצרים מנהליים על ימין ועל שמאל הם בתי המשפט. מי שאמורים להיות שומרי הסף, מוכנים להיות החותמת הרישמית על הליכים שברור שאינם עומדים בשום סטנדרט של חוק וצדק. במקרה הטוב שנים לאחר מכן מנקים בכירי המערכת את מצפונם בסרטים ובחתימה על עצומות ריקות לעת מצוא. בזמן אמת הם אמנם מביעים לעיתים אי נוחות, אך ממשיכים לקיים דיונים עלומים בדלתיים סגורות, ולאשר שוב ושוב את השימוש הבלתי מידתי בכלי הזה כחותמות גומי מרופטות.

האי צדק בולט לאור העובדה שפעמים רבות כשאסיר מנהל מאבק פוליטי-ציבורי נגד כליאתו ללא משפט, או כשמוגשת עתירה לבית המשפט – מחליטה המדינה לשחרר עוד בטרם הדיון את האסיר שהיה עד לפני רגע כל כך מסוכן עד שהיו מוכרחים להחזיק אותו ללא משפט.

הצוותים הרפואיים בבתי החולים ברזילי וסורוקה מראים עכשיו למערכת המשפטית מחויבות אתית אמיתית מה היא. הסירוב שהם מציגים בפני הניסיון של ממשלת נתניהו להפקיע מהם את ריבונותם על קבלת החלטות רפואיות דורש תעוזה, בעיקר במדינה שנראה שמזמן נגמר בה אומץ הלב הציבורי. חלקם עושים את זה מתוך אמונה בכללי האתיקה והמוסר הרפואיים וכי כך מורה להם מצפונם, אחרים כי הם חוששים מפני נידוי ורדיפה בינלאומית של רופאים שישתפו פעולה עם מה שמוגדר כעינויים, ואין לזלזל גם בהשפעה הכלכלית על בתי החולים כשמעיין התרומות מחו"ל יתייבש כאשר איש לא ירצה להיות מזוהה עם מוסד המענה אסירים פוליטיים בתחומו.

בסיטואציה הזאת, כשבית משפט הוא שותף לפשע, ולמעשה אין אף גורם שניתן לדרוש ממנו צדק, עומדות בפני העצירים המנהליים מספר אפשרויות: לקבל את הדין, להתפלל לעסקת שחרור שבויים, לפעול בדרכים אלימות כדי לקדם עסקת שחרור שבויים, או לנקוט במחאה לא אלימה ולסרב לאכול מתוך האמונה שבמצב הזה הברירה היא בין חופש למוות.

שביתות הרעב של האסירים הפלסטינים הן פוליטיות. מטרתן להפעיל לחץ לשינוי מדיניות – קולקטיבי או פרטני. לעיתים מטרתן לשפר את תנאי הכליאה (למשל נגד הנוהג הישראלי להעניש את האסירים במניעת ביקורי משפחות או צמצום השהות בחצר בכל פעם שקורה משהו), וכאשר מדובר במעצרים מנהליים מטרתם להפעיל לחץ על הרשויות להעמיד את שובת הרעב לדין ולהציג ראיות לאשמתו, או לשחררו לחופשי.

> אמו של שובת הרעב: "מי שיאכילו את בני בכפיה יבצעו פשע נורא"

סאמר עיסאווי ששבת רעב מעל מאתיים ימים בבית המשפט בדיון בעתירתו נגד מעצרו המנהלי (צילום: אורן זיו)

סאמר עיסאווי ששבת רעב מעל מאתיים ימים בבית המשפט בדיון בעתירתו נגד מעצרו המנהלי (צילום: אורן זיו)

הפלסטינים לא המציאו את שביתות הרעב. מדובר בכלי מאבק בלתי אלים שנעשה בו שימוש תכוף למדי בבתי כלא במקומות שונים ובזמנים שונים ברחבי העולם. אסירים שובתים רעב מסיבות אידיאולוגיות כאשר מדובר במעצרים פוליטיים, או מסיבות של מחאה אישית על עוול שגורמת המערכת או למען שיפור תנאי המעצר.

בין הידועים בשובתי הרעב הוא האירי בובי סנדס ששבת רעב במשך 66 ימים עד למותו במחאה על תנאי הכליאה של האסירים הצפון-אירים בבתי הכלא בבריטניה בשנת 1981. בין הפחות ידועים אפשר למצוא כ-100 אסירים תורכים ששבתו רעב עד למוות בראשית המאה הנוכחית. הרב מיכאל ריבקין, שלפני עלייתו לארץ בסוף שנות ה-80 היה פעיל לזכויות אדם בברית המועצות וחבר בקבוצות של צעירים מתנגדי המשטר במוסקבה, שבת רעב ואף הוזן בכפייה על ידי כוחות הבטחון של המשטר הסובייטי במחאה על מעצרו ללא משפט, וכך גם כמה מהעצירים המוסלמים בגוונטנמו שבשליטת ארצות הברית. ויש עוד דוגמאות רבות.

כאן בארץ שוחרר ממעצרו המנהלי לפני כחודש שובת הרעב השיח' ח'דר עדנאן אחרי מאבק של כחמישים ימים, ובעבר היו עשרות שביתות שהסתיימו בדרגות שונות של הצלחה. בארבעה מקרים מצאו אסירים את מותם, כולם כתוצאה מהפרקטיקה האיומה של ההזנה בכפיה.

> הכנסת אישרה הזנה בכפייה: הגיע הזמן לסרבנות רופאים המונית

עם שחרורו ממעצר מנהלי לאחר ששבת רעב במשך 54 ימים (אחמד אל-באז/אקטיבסטילס)

ח'דר עדנאן בביתו עם ילדיו וקרובי משפחה
עם שחרורו ממעצר מנהלי לאחר ששבת רעב במשך 54 ימים (אחמד אל-באז/אקטיבסטילס)

אך שביתת הרעב עצמה, שאין עוררין כי השימוש בה הוא לגיטימי, איננה הדיון, או לפחות לא צריכה להיות הדיון. התרגלנו כל כך לרעיון שלהחזיק אנשים בכלא ללא האשמה וללא משפט זה בסדר, שהוויכוח כעת הוא על איך צריך לתת להם למות במקום על למה בעצם הגענו למצב הזה מלכתחילה. מוחמד עלאן מוכן לסכן את חייו עד מוות כדי שיהיה לנו קל יותר לדבר על הפרקטיקה הפסולה של המעצרים המנהליים, ולא על עובי המחט או זווית הכנסת הצינורית לגרונו. מחאתו היא נגד מנגנון צדק מושחת שמחזיק אותו בכלא בלי לספר לו אפילו מדוע ובלי לומר לו מתי ישוחרר או מתי יעמוד לדין, אם בכלל.

המדינה עוסקת כאן, בעצם, בניהול סיכונים, איפה הנזק יהיה חמור יותר. טובת העציר עצמו לא נמצאת בכלל בסולם השיקולים, אלא רק הנזק שיגרם ל"הסברה" הישראלית הקדושה. האם אסיר פוליטי שימות מרעב יגרום יותר נזק, או שמא דווקא ההזנה בכפייה, פרקטיקה מגונה בכל העולם הנאור, תמתג את ישראל כמדינה התומכת בעינויים. על פי ארגון האסירים הפלסטיני "אדאמיר", מאז 1967 ועד היום מצאו 207 אסירים פלסטינים את מותם כאשר ישבו בבתי הכלא הישראלים. במשרדי מערכת ההסברה יושבים ודאי שורה של מומחי תעמולה ושואלים את עצמם: האם עוד אסיר אחד יטה את הכף?

מרד הרופאים הישראלים ירשם בדברי ימי המאבק כנקודת אור, כשקמו וסרבו להיות שותפים לדיכוי ולהשפלה, אך לא הם אלה שצריכים לעמוד בחזית. הקרב האמיתי הוא הקרב על המעצרים המנהליים במלחמה הגדולה של הכיבוש. כל עוד אפשר לקחת כל אחד ואחת מאיתנו ולנעול אותנו בכלא בלי להאשים אותנו בדבר או לתת לנו להגן על עצמנו – איש מאיתנו איננו בטוח.

> שש פעמים הזינו אותי בכפייה, רק כדי לשבור את שביתות הרעב שלי

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
"אם הפעילים היהודים לא היו באים, היו מדברים איתנו עם גז מדמיע", אמרו הפלסטינים. חיילים מונעים מאנשי רבנים לזכויות אדם להמשיך בקטיף בכפר בורין (צילום: אורלי לוי)

"אם הפעילים היהודים לא היו באים, היו מדברים איתנו עם גז מדמיע", אמרו הפלסטינים. חיילים מונעים מאנשי רבנים לזכויות אדם להמשיך בקטיף בכפר בורין (צילום: אורלי נוי)

"זה החוק", אמר הקצין וסילק אותנו ממטע הזיתים של מוחמד

יום אחרי שטרוריסטים יהודים היכו במוטות ברזל רב בן 80 שבא לעזור לפלסטינים למסוק את זיתיהם ליד יצהר, יצאה משלחת מתוגברת של רבנים לזכויות אדם להמשיך במלאכה. הפעם החיילים הם שעצרו אותה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf