להציל את רדיו רק"ע, השער של דוברי הרוסית לישראל

מספרים לנו שהוא כבר לא רלוונטי, שדוברי הרוסית צריכים כבר "להתאקלם ולהיטמע", אבל רדיו רק"ע ממשיך להיות שער משמעותי שמנגיש את המציאות הישראלית לעולי ברה"מ לשעבר, בעיקר המבוגרים שבהם. זמנה של הכפיה התרבותית האלימה הזו עבר. את הרדיו הזה צריך להציל - למען העולים, אבל גם למען ישראל עצמה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: קסניה סבטלובה

רפאל רם, ליאורה גן, מיכאל גלבוע, שמואל בן-צבי, אלונה ברנר, טניה ברסקי, ויקטוריה דולינסקי  –  השמות הללו לא מוכרים לציבור הישראלי הוותיק בארץ, בעוד שבקרב ציבור הישראלים דוברי רוסית מדובר בכוכבים של ממש. מבחינתו של הציבור הזה, המגישים והכתבים של רדיו רק"ע בשפה הרוסית (רשת קליטת עליה) הם בני בית, מלווים צמודים, אורחים קבועים, כאלה שנכנסים לדירה בלי לדפוק על הדלת. אני זוכרת שכאשר רק עלינו לארץ – אני, אמא וסבתא –  גרנו בשכונת קרית-מנחם בירושלים בה מצאו את ביתם עולים רבים כמונו. בבוקר הייתי עוברת בין הבתים בדרכי אל האוטובוס כדי לנסוע לבית הספר, והקולות של המגישים האלה (חלקם כבר לא אתנו ואחדים פרשו) היו בוקעים מכל חלון. הקולות הללו הגישו את מבזקי החדשות ואת תכניות המוזיקה, חיפשו קרובים ונעדרים, לימדו עברית, ובעיקר הנגישו את ישראל לעולים.

גם עכשיו, לאחר 24 שנים אמי ורבים כמותה מתעוררים והולכים לישון לצלילים של הרדיו הזה, והצורך בהנגשה – לשונית ותרבותית – לא נעלם. היום, כאשר משבר בלתי רגיל פוקד את רדיו רק"ע שממש עומד על סף קריסה, נשמעים קולות בחברה הישראלית שאומרים כי אין בו יותר צורך, שהרדיו הזה רק משמש להשרשת התחושה הגלותית ואף מפריע לתהליך הקליטה של העולים. ברצוני לומר לכל האנשים הללו – תבינו שתהליך של העליה נמשך חודשים, שבועות או ימים, אך תהליך של הקליטה נמשך שנים רבות, ולפעמים מתפרס על חיים שלמים. תבינו, שישראל היא מדינה רב-תרבותית שסופגת לא רק את העולים אלא גם את לשונם ותרבותם, ורדיו רק"ע הוא תופעה ישראלית, לא תופעה רוסית או גלותית.

> נפטר המדריך לנפש הרוסית, הבמאי אלדר ריאזנוב

יחס של התנשאות הגובלת בקסנופוביה.  רדיו רק"ע (הועלה על ידי LDORFMAN, ויקיפדיה)

גם היום נהנה מאין-ספור מאזינים, רדיו רק"ע (הועלה על ידי LDORFMAN, ויקיפדיה)

מתי עולה מפסיק להיות עולה?

ישראל היא כידוע מדינת עולים שביסודה ניצב החלום של קיבוץ גלויות. אבל מה קורה בפועל, כאשר החזון מתגשם? מתי עולים מפסיקים להיות עולים, אם בכלל? מבחינת רשויות שונות במדינה – משרד העליה והקליטה, משרד הבריאות ועוד, מדובר בפרק זמן שלא עולה על 10-15 שנים. אבל האם יודעים הפקידים של המשרדים הללו כי כל מעבר ממדינה למדינה – בין אם הוא נקרא הגירה או עליה – הוא מעבר טראומתי וכאוב שאין כמותו? הזרות, הבדידות, הבלבול, חוסר הכרות עם השפה והתרבות גורמות לאדם להרגיש זר ומנוכר בארצו אפילו שעברו כבר 25 שנה, ועבור חלק מהעולים מדובר בחוויה שתמשך עד סוף חייהם.

זה לא מקרי שעל פי הממצאים החדשים של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, כשליש מקרב המתאבדים במדינת ישראלים הם עולים, רובם עולים מברה"מ לשעבר. זה קשה במיוחד כאשר המעבר הזה נעשה בתנאים של לחץ – אני זוכרת היטב שאמי כל הזמן פחדה שיסגרו בחזרה את השערים ולא נספיק לעלות לארץ בעוד שיהודים שגרו בטג'יקיסטאן ואוזבקיסטאן עזבו ממש בעיצומה של מלחמה, ובלי כל הכנה וידע מוקדם על המקום אליו עברו. יש הבדל עצום בין מי שדובר את שפת המקום וביקר בו לפחות פעם אחת לבין מי שעובר אל הלא-נודע. העולים החדשים שבאו מברה"מ בתחילת שנות התשעים נחתו אל הלא-נודע, ורדיו רק"ע מילא תפקיד מאוד חשוב בהתאקלמות שלהם בארץ ובהתמודדות עם הזעזוע של המעבר אל ארץ זרה.

גם היום לרק"ע יש אינספור מאזינים – בקרב ישראלים דוברי רוסית, ובעוד שהצעירים מביניהם יכולים לבחור בין רק"ע לבין תחנות אחרות בעברית, למבוגרים – אלה שחיים בהוסטלים או בדירות שכורות ועלובות – זו בררת מחדל. מדובר באנשים שרבים מהם כבולים לבתים שלהם, גם בשל המצב הבריאותי וגם כי הם חסרים אמצעים בסיסיים כדי לצאת לתיאטרון, קולנוע או קונצרט. רובם דוברים עברית ברמה זאת או אחרת, אך מעדיפים לשמוע את החדשות על מה שקורה בארץ בשפת אמם, שכן הגיעו ארצה בגיל מבוגר יחסית ומיד נכנסו למעגל העבודה, בלי אפשרות להתעכב יותר מדי על לימוד השפה אותה לעולם לא דיברו בתפוצתם. לילדים שלהם, אגב, אין שום קושי בהסתגלות, ורובם דו-לשוניים שיכולים ליהנות משתי השפות ושתי התרבותיות.

> "יש הרבה משותף בין מזרחים לרוסים, למרות הניסיונות לשסות"

התנשאות הגובלת בקסנופוביה

אז מי יקבע מתי עולה חדש או ותיק, ישראלי שהגיע מתפוצה כזאת או אחרת אמור כבר להתאקלם, לעברת את שמו, לוותר על שפתו ו"להטמע"? אני מאמינה שעבר זמנם של ההכתבות הללו, שתרבות ושפה הן נכס ולא נטל, וכל עולה שמגיע תורם לבניית הארץ ומשאיר בה חותם ייחודי שתורם לעושר תרבותי, לשוני וחברתי.

בזמנו מדינת ישראל גרמה לעולים ממדינות ערביות לוותר על שפתם וניסתה לגרום להם ולאחרים להאמין שתרבותם נחותה ושונה, במובן הרע של המילה. אם לא הבורות הנפשעת הזאת, אולי היינו רואים ושומעים גם היום תחנת רדיו בלדינו, בערבית בניב העיראקי או המצרי. וכולנו הפסדנו מכך שזה לא קרה – עכשיו מי שעוסק במלאכת התיעוד של התרבות המזרחית מבין שישנם דברים שכבר אי-אפשר להציל והשפה – הקשר שלנו אל המזרח התיכון – הלכה לה.

בהקשר הזה חשוב לומר: רדיו רק"ע הוא ביטוי תרבותי חשוב מאוד של ישראלים שעולים מברה"מ. הוא מנגיש עבורם את ישראל ומאפשר להם מרחב תרבותי ייחודי של שירה, ספרות ומוזיקה. ישראל יכולה רק להרוויח מכך, לא להיפך. יהודים שעלו ארצה ממצרים ומרוקו, מגרמניה וצרפת, דיברו לפחות 3-4 שפות. למה שישראלים לא ידברו שפות רבות וינקו מתרבותיות שונות? כך שהיחס לרדיו רק"ע ואל התקשורת בשפה הרוסית ושפות אחרות בכלל בארץ נגוע בהתנשאות הגובלת בקסנופוביה. היחס הזה חייב להשתנות, הן לטובת העולים שכבר הגיעו והן לטובת אלה שעודם בדרך לכאן.

באשר לרדיו רקע –  הבירוקרטיה כבדת המשקל שמסתכלת באדישות על גסיסה של אמצעי תקשורת זה שנאבק על חייו  חייבת להתעורר כדי לשמור על מה שקיים, ואף לשפר ולתרום לשגשוגו של הרדיו הזה בשפה הרוסית וב-12שפות אחרות שלכל אחת מהן משקל ומקום בתוך התרבות. בתור יושבת ראש של שדולה למען חופש הביטוי וחופש העיתונות, אני קוראת לראש הממשלה ולשרים הרלוונטיים להתערב מיד במצב הקשה ברק"ע כדי לסיים במהרה את המשבר בו הוא נמצא.

קסניה סבטלובה היא חברת כנסת מטעם המחנה הציוני ויושבת ראש של השדולה למען חופש הביטוי וחופש העיתונות.

> מאבק דוברי הרוסית אינו על איפה להיקבר, אלא על איך לחיות

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

כיצד ניתן לאהוב עיר שבה חבריי הם אסירים, שמתקשרים אלי בפייסטיים רק כדי שאצא למרפסת ואראה להם את חיפה? רמאללה בלילה (פליקר, קרן היינריך בל C BY 2.0)

למה אני שונא אותך כל כך, רמאללה?

בילדותי, הערצתי את הצעירים רעולי הפנים שיידו באומץ אבנים בכובשים בכיכר מנארה. 30 שנה אחרי, רעולי הפנים הובסו, והובסה גם רמאללה. איך אפשר לאהוב עיר שבה הכיבוש מונע ממך להתאהב?

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf