לוד עדיין מלקקת את הפצעים מפרובוקציית ראש העיר במסגד

מאת |

קבוצות דיאלוג משותפות עברו טלטלה קשה השבוע מאז ההסתערות של ראש עיריית לוד על מסגד בתחילת חג הקורבן. את כל הכאב הזה אפשר היה למנוע אם היינו לומדים משהו מלונדון

שבוע עבר מאז תחילת חג הקורבן – עיד אל-אדחא – והתקרית המבישה שבה ראש עיריית לוד (אל-ליד) בא לעשות סיבוב פוליטי על מתפללים מוסלמים, וזכה לחשיפה תקשורתית של גיבור (פרטים בהמשך, למי שפספס).

הזמן חלף, וראש העיר ירד מסדר היום הציבורי הכללי, אבל בלוד הנזקים ממש לא נגמרו. להיפך. אין תכנית אחת מכל סוג שהוא של חיים משותפים, שיח, דילוג, אפשר אחרת, תקווה, עתיד או אפילו בישול ביחד בעיר לוד – שלא הושפעה מהתקרית המבישה היהירה הזאת.

הדיונים בקבוצות המשותפות הובילו לעזיבת של חלק מהחברות והחברים, הטונים עלו, ומרקם היחסים הרגיש – שהרבה אנשים טובים, ערבים ויהודים שקדו על יצירתו – נהרס בבת אחת, ביום אחד. לא כי אנשים לא רוצים להיות ביחד, או שהערבים בורחים מהעימות, אלא שהתחושות הקשות שהמקרה הזה עורר באנשים פשוט שיתקו אותם. מדובר באנשים שהימרו והקריבו הרבה דברים במשפחות שלהם, בשכונה, בחברה, כדי להשתתף בתכניות שמיועדות לבנות חיים משותפים. במצב כזה, רגשות השנאה וחוסר התמיכה והגיבוי מהצד היהודי, והתחושה שאנחנו מפסידים את מה שעמלנו עליו, שיתקו את רוב האנשים והרחיקו אותם גם מהזירה הזאת.

כבר שנים רבות אני עובדת, מעורבת ומתנדבת בעיר לוד. אני יודעת כמה שנים לוקח לבנות קבוצה משותפת של ערבים ויהודים, ובטוחה כמה עבודת הכנה והכלה צריך כדי להיות ביחד. כך אני יודעת גם כמה שקל להרוס ולפרק ולחבל בעשייה הזאת.

ראש העיר שלח שלשום (רביעי) התנצלות צנומה לתושבי העיר הערבים, אבל הפגיעה נשארה ונחרטה עמוק. כמו פצצת האטום שמשאירה חורבן גדול והרבה משקעים של פחד ושנאת חינם בין בני אדם. כדי לשקם קבוצה של נשים ערביות ויהודיות, שהבנתי שהתפרקה בעקבות ביקור ראש העיר במסגד, נצטרך יותר מארוחה אחת במסעדה מזרחית, תאמינו לי.

> מאתיים צעדו בסולידריות עם מפוני שייח' ג'ראח

נשים יהודיות מתארחות אצל מוסלמיות ברמדאן, לוד (סמאח סלאימה)

נשים יהודיות מתארחות אצל מוסלמיות ברמדאן, לוד (סמאח סלאימה)

הכל התחיל עם טראמפ

איך הגענו למצב הזה? הכל התחיל כשבערב החג הגדול ביותר למוסלמים בעולם ראש הממשלה בירך רק חלק זעום מהחוגגים בארץ – את בני העדה הדרוזית. כמובן שאין בעיה לשגר ברכה ואחווה, הכל טוב ויפה, אבל לאן נעלמו מהאיחולים מליון ושלוש מאות אלף מוסלמים?

אני מקווה שברור לכם שזה לא מקרי. בעבר, חגיגות בין דתיות, סעודות וטקסי כבוד לדת היו תעשייה שלמה בין המנהיגים (גברים בעיקר) שרוצים להתחנף אחד לשני על חשבון רגשות העם הפשוט. כך היה גם הפעם. אחרי כמה שעות של דיונים ברשת, ואחרי שאנשים הבינו את המסר נגד המוסלמים, שיגר ראש הממשלה ברכה צנומה ומוצנעת, והפעם לכולם.

בעיני החיקוי העלוב של נתניהו לטראמפ – שהחליט לא לעשות את סעודת רמדאן המסורתית בבית הלבן כדי להגיד שאין לו כבוד למוסלמים – רק הצחיק. מה לעשות, זה ביבי של ישראל היום, וזה הנשק האטומי של ההסתה שהוא משווק כבר שנים, מעורר שנאה ופחד, ואז מביא כמה ערבים אליו הביתה כדי להתנצל בפניהם.

אבל ההשפעה של ביבי מחלחלת למטה. וכשאני אומרת "למטה" אני לא מתכוונת רק לאלפי המגיבים בפייסבוק ובאתרי החדשות, ממשפחת "השוקולד והערבייה". אלה כבר מזמן מדבר חופשי על "לשרוף את הערבים", בעד גזענות ובעד לעשות עוד נכבה. לא. אני מדברת על שרים, על פקידים בכירים, ועל ראשי ערים ראש עיריית לוד.

> פשעי מלחמה ופצעים פתוחים: הרופאה שנלחמת בהפרדה ממשיכה למרוד

מפגש יהודי-ערבי בלוד (סמאח סלאימה)

מפגש יהודי-ערבי בלוד (סמאח סלאימה)

לוד היא עיר מעורבת, מה שנקרא. 30 אלף מתושביה הם פלסטינים ערבים, נוצרים ומוסלמים, חלקם במקור מלוד וחלקם נפלטו אליה מכפרים וישובים סמוכים במלחמת 48', וחלקם הגיעו מהנגב לפני עשרות שנים. יהודים עלו לעיר מאתיופיה, ברית המועצות, בוכרה, עיראק ועוד הרבה מקומות.

גל העלייה האחרון לעיר הוא של "הגרעין התורני", שהגיע מהתנחלויות ויישובים שונים כדי לייהד את העיר שהלכה והתמלאה בערבים, אחרי שהרבה זוגות צעירים עזבו לשוהם ומודיעין. כמובן שפעילות הגרעין ממומנת ונתמכת על ידי הממשלה, תוכנית שבעצמה יוצרת נזק גדול להרמוניה בעיר, ומסכסכת בין באי העיר החדשים ועתירי הזכויות לבין המקומיים הוותיקים קשי היום, שנאבקים על דברים כמו מניעת הריסות בתים, חינוך, פינוי זבל, כבישים ותאורה. אבל על כך ארחיב פעם אחרת.

משטרה או תמרים

מכל מקום, ראש העיר החליט בחג הזה ליישם במו ידיו את חוק המואזין, אחד מחוקי חרחורי הריב מבית התוצר של ממשלת הימין, אף שהחוק אפילו לא אושר בכנסת. עדיין, ראש העיר החליט שבחג הזה לא ישמיעו את תפילות החג, בהן אומרים מאות מתפללים "אללהו אכבר" 12 פעמים ברצף ועם מנגינה אפילו. הרי זה יהיה מפגע סביבתי המוני לאוזניים יהודיות רגישות ומאוימות.

לכן עשה ראש העיר כל שביכולתו כדי להבטיח בוקר רגוע בעירו ביום החג המוסלמי, שנפל במקרה על היום הראשון ללימודים של היהודים. הוא סגר את מתחם השוק לתפילת ההמונים, העביר את החגיגה העממית למגרש כדוררגל בערב, שם הערבים יחגגו הרחק משכונות העיר המעורבות, וביקש להנמיך את הרמקולים.

אלא שבשש בבוקר נודע לו שמסגד דהמש, בלב העיר העתיקה, הפר את ההוראה. למרות שאין הרבה בתים יהודים בסביבתו, ובטח אין בית ספר, לקח כבוד ראש העיר את עצמו ונסע לשם, פלש למסגד, התחיל לצעוק וביקש לעצור את התפילה מיד. במשטרה אמנם הודיעו לו שהם בדרך, וביקשו ממנו להתאפק עם הסצנה המיותרת, אבל שנה לפני הבחירות זו הייתה הזדמנות פז לקבל תמונת גבורה של ראש עיר מול המוני מוסלמים יחפים במסגד. נוק אאוט בזירת האגרוף הפוליטית המקומית. המוני היהודים יתריעו לו והמצביעים שנה הבאה יזכרו לו את זה.

החגיגה כולה נגמרה לאחר כמה דקות, שלא הוסיפו כבוד לאף צד. הרשת געשה בעדו ונגדו, ואז – לכאורה – הסאגה הסתיימה.

אבל לא, ממש לא. כמו שאמרתי קודם, גלי ההדף של פעולת ראש העיר מורגשים בלוד עד עכשיו, וכנראה יורגשו גם בהמשך. על הקשר בין אלימות והסתה, דיבורי שנאה ופשעי שנאה לא צריך להרחיב את הדיבור, במיוחד בפני היהודים אשר סבלו לאורך ההיסטוריה מדחייה והדרה וגזענות שהביאה בסוף למעשי הזוועה במלחמת העולם השנייה.

והעניין הוא שאפר היה אחרת. רק תדמיינו איתי שמה שקרה השנה בברלין, קליפורניה, לונדון, ופריז היה קורה בלוד – שראש העיר היה עומד בפתח המסגד עם שוקולדים ותמרים ומברך את היוצאים מהתפילה אחד אחד עם חיוך והושטת יד. איך חג הקורבן היה נראה השנה בארצנו?

> הפגנות ענק בארגנטינה בעקבות "היעלמות" פעיל חברתי

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

אני אישה שאוהבת אנשים וסיפורי חיים של פשוטי העם כמוני. הם יהיו גיבורי הסיפורים שאכתוב. תשמעו ממני כאן הרבה ביקורת על התנהלות המדינה וגם פתרונות יצירתיים לבעיות של כולנו.

למדתי בחיים ולא לפי סדר כרונולוגי: תפירה, קרימינולוגיה, בישול, עבודה סוציאלית, מגדר, עיצוב אופנה, חינוך וניהול, רקמה וקצת משפטים עד שנרדמתי בכיתה יותר מדי פעמים. על החיבורים בין הדברים תקראו בעתיד.

אני מודה שהתגייסתי לצבא הכי עדין וגדול בעולם, שמנסה להוביל את המהפכה הכי ארוכה והשקטה ביותר בתולדות האנושות: המהפכה הנשית. וכצעד ראשון הקמתי את עמותת נע״ם – נשים ערביות במרכז בלוד, אותה אני מנהלת כמעט בהתנדבות.

לפני ארבעים שנה נולדתי למשפחת פליטים מסג׳רה בצפון (אילנייה היום), ורוב קרוביי במחנות פליטים בכל פינה בעולם. אני חולמת על יום שיהיה בו שלום, חלקם יחזרו, נבנה בית ויהיו לנו שכנים יהודים רגועים ונריב רק על השאלה של מי הכלב (הערבי או היהודי) שעשה את צרכיו ברחוב המשותף.

עד אז אני גרה בנווה שלום – וואחת אל סלאם ומגדלת שלושה בנים יחד עם זוגי (جوزي) עומר, ואין לנו כלב.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf