"את סוף הכיבוש אני לא אראה בחיי, אבל יש סיכוי שאתם כן", פרידה מיוסי שריד

בלי בולשיט, קיטש וקלישאות יוסי שריד התעקש להציג את המציאות כמו שהיא, גם כשהיא לא היתה יפה. בפגישתנו האחרונה אמר: "אין סיכוי ששינוי יבוא מהזירה הפנימית, ולכן, גמרתי אומר להשתגע. ככל שהממשלה הזאת תתעצבן, שנתניהו יאבד עשתונות, כך יגבר עליהם הלחץ מבחוץ"

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: רועי ילין

בנוסף לאבל ולעצב, נלווית למותו של יוסי שריד גם תחושת יתמות. הדור הוותיק פוחת ודור חדש עדיין אין. לשמאל הישראלי (הציוני והלא ציוני) אין היום דוברים רהוטים, כריזמטיים ואפקטיביים כפי שהיו שולמית אלוני ויוסי שריד. דוברים שגם אלו שלא הסכימו איתם לא יכלו שלא להקשיב להם. מנהיגים שהם גם אישי רוח, מחנכים, מורים, שעיצבו את השקפת העולם הפוליטית של תומכיהם. היכולת לתקשר את הערכים שלך, לתווך אותם לציבור באופן מעניין, סדור ומשכנע חסרה היום בשמאל הישראלי.

רוב האנשים, בניגוד לחוקי הפרספקטיבה, נראים יותר ויותר קטנים ככל שמתקרבים אליהם. אבל מקרוב יוסי היה יותר גדול, יותר מרשים, יותר חכם, יותר מצחיק, לפעמים יותר מפחיד ובדרך כלל יותר נחמד מהאיש בטלוויזיה. לא מדובר רק ביכולת אינטלקטואלית – ויוסי ניחן באחד המוחות המשוכללים בפוליטיקה הישראלית – אלא גם במחויבות ערכית מוסרית ששלובה במיומנות תקשורתית. בשנות השמונים, לפני שנתניהו הגיח מאמריקה, היה יוסי שריד הפוליטיקאי הכי טלוויזיוני בישראל, הראשון שהבין את המדיום, שידע לתת הופעה, לספר סיפור, לכתוב קומוניקט ולסכם בסאונדבייט חד קצר ופולח. הוא גם ידע לכסח את היריב או המראיין מולו, לעיתים ברשעות, תמיד באלגנטיות. שריד לא בא לפוליטיקה כדי לרכוש חברים או לזכות באהבה. הוא בא לפוליטיקה מתוך מחויבות כנה לקדם ערכים, והוא הבין, שהפוליטיקה והתקשורת הן זירות התגוששות ולא מעגל חיבוקים. הוא לא התחנף או התחנחן ובכמה אנשים הוא פגע. לרובם המכריע הגיע, לחלקם (קצת) פחות.

יוסי שריד ושולמית אלוני באירוע בביתה של אלוני לכבוד ספרו של דוד טרטקובר (ארכיון פרטי)

יוסי שריד ושולמית אלוני באירוע בביתה של אלוני לכבוד ספרו של דוד טרטקובר (ארכיון פרטי)

בכל סיטואציה, הוא חתך במהירות האור את כל הבולשיט, הקיטש, השקרים הלבנים וההונאות המכוונות, הקלישאות הריקות, הסיסמאות, הסקרים המבושלים וההערכות הביטחוניות המפוברקות והציג ניתוח מציאות אלטרנטיבי, בהיר וכן. גם שהמציאות שראה לא היתה יפה במיוחד, אפילו כשהבין שהבשורה שיש בפיו לא תקנה לו הרבה אהדה ותמיכה, הוא התעקש לומר אותה. וכך, לצד הרבה טינה ושונאים הוא גם קנה את הערכתם של אחרים, על כך שהרחיק ראות, בטרם פורענות, לפני שהאסימון הקולקטיבי נפל. פעם, בימי האינתיפאדה השנייה, אחרי שמראיין הרגיז אותו יותר מהרגיל הפטיר בעצבים "אני יודע בדיוק מה צריך לומר כדי שיאהבו אותי, ואני אפילו מספיק אינטליגנטי לדעת מה צריך לומר כדי להיבחר לראשות ממשלה בישראל. יש די שקרנים בשביל זה, לא צריך אותי".

הוויכוח המהותי ביותר, שהיה לי בתקופת עבודתי איתו, היה בסוגיית הסרבנות לשירות בשטחים. למרות שבאופן אישי העריך את הסרבנים (ולרבים סייע מול הרשויות), התעקש שלא לתת להם גיבוי פוליטי מפלגתי של מרצ. בשנים האחרונות, אחרי שפרש מהפוליטיקה, הפך יותר פסימי לגבי הסיכויים שהחברה הישראלית תסיים את הכיבוש מרצונה. הוא תמך בפעולות של חרם ובאי-ציות אזרחי. לפני כמה שבועות נפגשנו לשיחה על "בצלם" (ששריד טבע את שמו), נוכח ההתפרקות מנורמות מוסריות ודמוקרטיות בסיסיות בארץ. יוסי אמר: "אין סיכוי ששינוי יבוא מהזירה הפנימית, ולכן, אני גמרתי אומר להשתגע. בבימות שיש לי ברדיו ובעיתון אני מנסה להתסיס ולהרגיז, כי ככל שהממשלה הזאת תתעצבן, ככל שנתניהו יאבד עשתונות, כך אולי, יגבר עליהם הלחץ מבחוץ". את השיחה חתם כהרגלו בתחזית קודרת ומדויקת "את סוף הכיבוש אני לא אראה בחיי, אבל יש סיכוי מסוים שאתם כן".

רועי ילין עבד עם יוסי שריד בין השנים 2000-2005.

> יוסי שריד, השמאלני המרגיז האחרון

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מוחמד אבו חומוס, אחד ממובילי המאבק הלא אלים בירושלים המזרחית, בהפגנה בעיסאוויה. (צילום: גיא בוטביה)

ביקור הפצועים הבא הוא רק עניין של זמן. מוחמד אבו חומוס בהפגנה בעיסאוויה. (צילום: גיא בוטביה)

שוב אבו חומוס הוכה ע"י שוטרים, שוב אני נוסע לבקרו

מוחמד אבו חומוס הוא מנהיג מקומי בעיסאוויה. הוא עסוק בתיעוד של פעולות הכיבוש בכפרו, ואלו רבות עד מאד. כשהן מתרחשות, מוחמד יוצא אל מול השוטרים, מבקש הסברים, מצלם במצלמתו, ותובע מהם לעזוב את תושבי עיסאוויה בשלום. השוטרים לא אוהבים זאת

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf