איך מתייחסים אליך בקיבוץ כשאת נפגעת נפש

התפיסה בקיבוץ, בעיקר המתחדש והמופרט, אומרת שאם אתה לא חבר יצרני אז אין לך זכויות. היחס אלי, כנפגעת נפש, הוא כאל ילדה: אין לי מיניות, אין לי נראות, אין לי מעמד. במקום לקבל את זה, אני רוצה לצאת נגד זה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: מיכל בסן

כבר זמן מה שאני רוצה לכתוב על הרצון להיות אקטיבית יותר/לעשות אקטיביזם. אולי מדויק יותר לומר שמזה זמן מה אני נדחפת לעבר ההכרה שאין לי ברירה אלא לדברר (במידת האפשר) את המאבקים החשובים לי, בידיעה שאיש לא יקום ויעשה זאת במקומי. הייתה תקופה שבה (כך ברור לי במבט לאחור) הקדשתי חלק מהותי מזמני ומרצי לאקטיביזם מקלדת. התוצאה הייתה שהרגשתי מרוקנת ועייפה. שירי אייזנר כתבה על זה פוסט מצוין.

אתמול הזדמנו לי שתי שיחות מעניינות שהדגימו, כל אחת בדרכה, את הבעייתיות הגלומה בעשייה כזו. אחת: באקטיביזם למען נפגעי נפש (כלומר: באקטיביזם מנקודת המוצא הפרטיקולרית שאני נמצאת בה), השנייה: בדרישות ניהול הזמן והנראות שאקטיביזם מציב בפניךְ (ומדוע בשום פנים ואופן אין לי הכלים להיות דמות מופת בשום מדיום שדורש ממני ניהול תדמית אקטיבי).

השיחה הראשונה התקיימה בצהריים, בקיבוץ, מחוץ למחשב. שוחחנו על הרשימה שלי שהתפרסמה בשיחה מקומית על מאבק נכי הנפש. נשאלתי מה זו בעצם הסטיגמה הזו, שאני מתמודדת אתה. "מה יקרה אם נכי הנפש יצאו מהארון?" "מה תהיינה התוצאות בשבילם, אם וכאשר?"

קשה להשיב. בעיקר מפני שכבת-קיבוץ אף פעם לא הייתה לי אפשרות לבחור להישאר בארון. בקיבוץ תמיד תהיי הבת של הוריך; משוגות הנעורים שלך; תמיד תהיי בן או בת הזוג שהבאת או לא הבאת ומידת העוצמה הכלכלית, החברתית והסימבולית של משפחתך המורחבת. בקיבוץ אני מחוץ לארון, ולא מבחירה.

> למה לא שמעתם על מאבק נכי הנפש לשוויון ושכר מינימום?

קיבוץ (איוסטרציה: Abraham Janovski CC BY-NC-ND 2.0)

קיבוץ (איוסטרציה: Abraham Janovski CC BY-NC-ND 2.0)

דברים השתנו כשמצאתי את עצמי מזוהה כנפגעת נפש. אנשים שהכירו אותי בקונטקסט אחד נוכחו כי עליהם להתייחס אלי בקונטקסט אחר. לא הייתה לי – אין לי, למעשה – שום שליטה על טיב ואופי החשיפה, ועוד פחות שליטה על אופי האנשים הנחשפים למידע הזה (כי הייתי בת שש-עשרה, בקיבוץ, וכולם ריכלו. כולם מרכלים).

מסוג של "וונדרקינד" הפכתי לגוזל פצוע. מילדת פלא, לנטל ומעמסה על החברה. חברי הקיבוץ, שקודם לכן ששו לשלם הון תועפות כדי לשלוח אותי ללמוד בפנימייה יוקרתית, הזעיפו פנים נוכח המחשבה שמעתה ואילך אפול כאבן-ריחיים על צווארם. מחברת קהילה פוטנציאלית; אזרחית שוות-חובות ושוות-זכויות, הפכתי לנטל שיש להשתיק.

ויתור על זכויות תמורת כסף

בקיבוץ המתחדש (היינו: המופרט) מעטים אם לא אפסיים סיכויי להתקבל כחברת קיבוץ מן המניין. הקיבוץ מוכן להכיר בי כבת להוריי – חברי קיבוץ – אך לא להעניק לי את מלוא הזכויות השמורות לחברים. עומדת לי זכות הדיבור בישיבות הקיבוץ השונות, אך לא זכות הצבעה בענייני היום ולא הזכות לבנות את ביתי בקהילה.

בתמורה לוויתור על הזכויות הללו הוא מספק לי גב כלכלי: פריבילגיה שאין להקל בה ראש עבור מי שאיננה יכולה לפרנס את עצמה.

היחס הזה קשור קשר הדוק בתפיסה לפיה רק אזרחים יצרניים, התורמים לחברה באופן אקטיבי על ידי הגדלת התוצר, רשאים בתורם לבוא אליה בתביעות. נפגע נפש, החושף את העובדה שאיננו אזרח יצרני, מסתכן אוטומטית באבדן הזכויות הללו.

אני חיה בחברה שבה היחס המשפטי (ובמידה רבה גם הפרקטי) אלי הוא כאל ילדה. אין לי מיניות, אין לי נראות, מעמד משפטי, או אמירה. על מנת למנוע מעצמי ומהוריי פשיטת רגל והתמוטטות עצבים, אולצתי לחתום על הסכם משפטי שבמסגרתו ויתרתי על כל תביעה שהייתה או תהיה לי לחברות בקיבוץ.

אקטיביזם פירושו לצאת חוצץ גם נגד ההשתקה, אבל גם נגד ההנחה – הכמעט מובנת מאליה; זו שכולם, כולל הוריי, שותפים לה – שאפס תוצר שווה לאפס זכויות.

באופן מרתק, אם לא חתרני, הצורה היחידה לחתור תחת ההסכמה שבשתיקה הזו, הצורה היחידה לאתגר אותה, היא על ידי דיבור. היינו; על ידי התעקשות להיות נראית ונשמעת במקומות ובמרחבים שבהם האפשרות הזו איננה כפופה למספר האפסים בתלוש הבנק שלי, להיסטוריה המשפחתית שלי או למעמדי המשפטי, פריך ככל שיהיה.

> שביתה שעוזרת ללקוחות: אנשי בריאות הנפש בקופות החולים לא גובים תשלום

מרכז לנכים, ואדי ג'וז, ירושלים (קרן מנור / אקטיבסטילס)

מרכז לנכים, ואדי ג'וז, ירושלים (קרן מנור / אקטיבסטילס)

איך נכון להתווכח

למצער, ההבנה הזו, והעשייה שהיא מביאה אתה, גם הן טומנות בחובן סוג של משטור. זהו המשטור הכרוך באופן שבו אנחנו נראות במרחב ובמידת היכולת או הכישרון שבהם אנחנו מנהלות את תדמיתנו הוירטואלית (או הלא-וירטואלית). הנקודה הזו מביאה אותי הישר לשיחה השנייה שניהלתי אתמול, עם ברנש שהזדהה – מכל הדברים – כמתמטיקאי.

"בהינתן שהאקסיומות מאוד שונות אין כל כך מה לדבר", התעקש בן-שיחי כשניסיתי להסביר לו שלא כל דבר ניתן למדוד במספרים. "אני רק אומר שאם אנחנו יוצאים מהנחות יסוד שונות לגמרי אין טעם לנסות להגיע להסכמה, כי שיטות ההיסק שלנו לא דומות, ולא נסכים על כלום".

כל זה נכון (נכון במידה כזו שלבן-שיחי נמאס לשמוע שיש ההבדל בין האמירה: "כל מודל התנהגות הוא מודל בעל לוגיקה פנימית", לבין: "המודל הלגיטימי היחיד שאפשר לתאר באמצעותו התנהגות הוא מודל שנסמך על לוגיקה פנימית", והוא התאדה ב"נמ" שקט). הבעיה היא שעצם השיח – באתרים, בפייסבוק, באנשים המבוזרים שחגים סביבם כאוסף כוכבי לוויין, במציאות שמחוץ לרשת – מנוכס על ידי מודל מאוד מסוים של התנהגות.

איש לא יגן על המצב הזה. אף אחד לא יתעקש שרק לאנשים נורמליים עומדת זכות הדיבור ורק מי שיודע להתבטא בכתב זכאי לפרסם את התכנים שלו בתפוצה ויראלית, אך המציאות בעינה עומדת. כיוון שכך אנו מצופים (ככותבים או סתם כחברי קהילה) לישר קו עם הנורמה. היו אובייקטיביות. היצמדו לעובדות. אל תציפו. היו נחמדות, קוהרנטיות וענייניות.

אל תהיו אובססיביות.

וזו, למעשה, הבעיה. לא רק שלילת מה שאנחנו, כמתמודדים, אומרים, אלא הטענה המוסווית כי מותר לנו להביע את דעתנו אך ורק בתנאי שנעשה זאת ובשפה המקובלת במסגרת השיח.

ובפראפראזה על וולטיר: "אני שולל את מה שאתה אומר אך אלחם על זכותך לומר זאת – בצורה המקובלת עלי".

נורמליות היא פרפורמנס, מופע, בדיוק כפי שמגדר הוא פרפורמנס. סדרה של מבעים שאנחנו רגילים לקשר עם התנהלות נורמטיבית, שפויה ובריאה. אלא שהפרפורמנס הזה שקוף לנו כל זמן שאנחנו נמצאים מהצד הנורמלי של הגדר. יתירה על כך: כל המבעים האלה קשורים בסטיגמה: של אי-שפיות; של אלימות וחוסר אחריות למעשינו. פרפורמנס של בריאות נפשית לקויה פירושו הסתכנות בסטיגמה. ואנחנו הרי, עמלות להתרחק מהסטיגמה במידת האפשר.

באופן פרדוקסלי, הדרך היחידה למגר את הסטיגמה, הדרך היחידה להראות לקהילה (שלי בפרט וקהילה בכלל) שאני לא טיפשה, שקופה או אילמת—היא לפתוח את הפה ולדבר. לקחת חלק בשיח על כל מוגבלויותיו ועם כל מגבלותיי.

לצד זאת, הדרך היחידה לנרמל את הפרפורמנס שלי ולהפוך אותו לחלק מסדר היום, היא להוציא עוד ועוד אנשים כמוני מהארון. להרגיל את הציבור הנורמלי לראות לשמוע ולשוחח עם דעות ומבעים שונים משלהן, ולהציף את הקולות האלה לפני השטח.

באופן פרדוקסלי, התשובה ל"למה לא אקטיביזם", היא "בטח שאקטיביזם, ויפה שעה אחת קודם".

> גם לאנשים בעלי מוגבלויות (כמוני) יש זכות לשבת בבתי קפה

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

"הלכנו לשותפות עם ברק, מחרב השמאל הישראלי בפעם השלישית והפננו עורף לציבור הערבי״. ראשי המחנה הדמוקרטי סתיו שפיר, אהוד ברק וניצן הורוביץ במטה המפלגה בערב הבחירות (רועי אלימה / פלאש90)

אחרי הבחירות, ביקורת חריפה במרצ על החיבור לברק ועל הקמפיין

מתנגדי החיבור מזכירים שהמצביעים הערבים ברחו והמסר נגד הכיבוש עומעם. התומכים מתנחמים בעבודה שמרצ עברה את אחוז החסימה. ח"כ עיסאווי פריג' שנשאר בחוץ לא מתחרט: "זה היה כורח השעה"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf