ליברמן צדק: תרחיקו את החיילים מהילדים

המדינה חייבת לדאוג לילדי מבקשי המקלט ולא להפקיר אותם ל"מחסני התינוקות". אבל הדרך לחברה בריאה היא בהשקעה ציבורית, לא בהתנדבות של חיילים שמחדירה את הצבא למערכת החינוך מגיל צעיר

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: דרור מזרחי

כששר הביטחון, אביגדור ליברמן, נעתר השבוע לפניותיהם של פעילי ימין הפועלים נגד הפליטים ומבקשי המקלט בדרום תל אביב, בהם גם חה״כ אמיר אוחנה, והורה לרמטכ״ל על הפסקת התנדבותם של חיילי צה״ל בעמותת ״אליפלט״ המסייעת לילדי הפליטים בדרום העיר, קמה זעקה גדולה. לכאורה, בצדק — התנדבות היא דבר מבורך, וכשהיא נעשית עם ולטובת המוחלשים ביותר, זה נכון וראוי שבעתיים.

אבל השאלה שצריכה הייתה להשאל, מלכתחילה, היא איך קרה שנתפס בעינינו כטוב וראוי הדבר שלובשי מדים ממסגרות שונות ייטלו חלק בפעילויות חינוכיות, לפליטים ולילידי הארץ, תוך שהם למעשה מתרבתים ומסגלים את המרחב הציבורי-אזרחי לחוות נוכחות צבאית כדבר טבעי ולגיטימי. בסיטואציה הזו, ובהקשר הזה בלבד, נראה כי ליברמן קיבל החלטה נכונה.

> קמפיין לקראת ט"ו באב: אין שום דבר רומנטי ברצח

ילדי כיתה א' בבית ספר באפרת נותנים לחיילים סלסלות הוקרה (גרשון אלינסון / פלאש90)

ילדי כיתה א' בבית ספר באפרת נותנים לחיילים סלסלות הוקרה (גרשון אלינסון / פלאש90)

ההשלמה הציבורית עם העובדה שלובשי מדים ממסגרות שונות ובשלבים שונים של שירותם, מחובה ועד קבע ואף קבע בכיר, עוסקים בפעילות חינוכית, הפכה מובנת מאליה ומוסכמת על ידי כלל הציבור, כך נראה. מאז ראשית ימיה של המדינה היו אלה הגדנ״ע, תפקידי ה"מורה-חיילת", ולימים מה שגובשה להיות תכנית "סא״ל לכל תיכון" – פרויקטים ממלכתיים שביקשו לפתוח את שעריה של מערכת החינוך המגויסת ממילא לנוכחות צבאית, במטרה להרגיל את הנוער הישראלי לנוכחות שכזאת בקרבו. מי שלא קיבל את זה מתכני שיעורי ההיסטוריה, או מהמצאותו של אבא במילואים או אח בצבא, יקבל את זה בדמותה של מורה-חיילת בשיעורים קבועים, רגע לפני שהוא נקרא לצו הראשון והופך לחייל בעצמו.

פתרונות מהשרוול

גורלם של ילדי הפליטים ומבקשי המקלט בישראל קצת שונה. הם נקלעו הנה בנסיבות מורכבות, טראגיות מאוד בחלק גדול מהפעמים. כאן, בארץ, הם נתונים לתנאי קיום קשים ביותר שרק הולכים ונעשים בלתי נסבלים מרגע לרגע. ולא במקרה, אגב. הם נעשים כאלה כי ממשלת ישראל בוחרת לעשות זאת כך: לנקוט במדיניות של התשה, להותיר אותם בלא מעמד, למנוע מהוריהם אפשרות לתעסוקה כחוק, לביטוחי ושירותי בריאות סבירים.

המדינה גם לא נותנת פתרונות לפעוטות של מבקשי המקלט. המצב הזה מוליד ג׳ונגל חברתי והביא להקמתם של גנים פיראטיים בתל אביב שזכו לכינוי "מחסני הילדים", וכבר גבו את חייהם של חמישה-עשר פעוטות שלא שרדו את התנאים הירודים השוררים בהם. לא יד המקרה היא שהביאה לכך, אלא יד מכוונת, מדיניות של ממש.

אותן ממשלות החליטו לאורך השנים שידן האחת אמנם מקשה והורסת, אך בידן השנייה הן מבקשות למרק לעצמן את המצפון, וכך שילחו חיילים לפעולות התנדבותיות מן הסוג הזה – עד שליברמן התערב. חשוב להתעכב בנקודה הזו של הדברים ולהדגיש: ארגונים כמו "אליפלט" עושים עבודת קודש ממש, ונלחמים מלחמה יום-יומית מול ממסד אטום, גזעני וצבוע, שמאמלל את חייהם של האנשים האלה בארץ, כופה עליהם שהות במתקן חולות הידוע לשמצה, סופר להם קלוריות, מונע מהם תעסוקה ומה לא. כך שאפשרי שלא מעט מפעילויות לובשי המדים במסגרות הללו אף הפיקה דברים מסוימים טובים שצמחו ממנה. אבל, וזה "אבל" גדול: לילדים האלה מגיע חינוך ראוי כמו לכל הילדים. לא שוטרים או חיילים במדים. לא התנדבויות וחסדים. מגיעות להם גננות מקצועיות ומורים איכותיים, כמו לכל ילד, כזכות אדם.

> בתי הספר צריכים ללמוד ממחנות הקיץ איך מחנכים לאזרחות

ילדי מבקשי מקלט בדרום תל אביב (אורי לנץ / פלאש90)

ילדי מבקשי מקלט בדרום תל אביב (אורי לנץ / פלאש90)

מדים וביטחון

לאורך השנים התרגלנו לשני תהליכים שקורים במקביל: הפרטת הצבא, וגיוס החברה האזרחית. בעוד יחידות רבות בצבא הפכו להיות אזרחיות וגוייסו לעבוד בהן אזרחים בשכר מלא, חיילים החלו מרבים להשתתף בפעילויות אזרחיות. פרויקטים כמו "פרח לניצול", המפגישים ניצולי שואה עם חיילים, התנדבויות במועדוני חוסים למיניהם, וגם ההתנדבויות עם ילדי הפליטים – כל אלה דברים שכלפי חוץ הם טובים ויפים, כי מה נכון יותר מלתת כתף למוחלשים שבאנשים? ומאידך, מטרת המשנה שלהם היא הטומנת בחובה את המוקש הגדול: ההשלמה שמה שלא עושה המדינה מתוקף אחריותה המיניסטריאלית על אזרחיה, תושביה ובני-האדם שנקלעו לחיים בה מתוקף נסיבות שונות, יעשה כוח האדם הזול בדמותם של חיילים.

כך הרווח כפול: גם לא השקענו שקל, גם קיבלנו חברה אזרחית המתוחזקת על-ידי לובשי מדים, שאנשיה מקבלים בהכנעה נוכחות צבאית בכל שאר המקומות בחייהם האזרחיים: כשישלחו את הילד לביה"ס, יצאו להפגין, או במקרה שיעבדו בסופרמרקט, ידברו בערבית ויפגשו במג"בניקים לבביים במיוחד ש"רק יבקשו תעודת זהות".

ההסכמה לאפשר ללובשי מדים אינטראקציה חינוכית עם ילדים היא פסולה, גם אם המעשים הם לכשעצמם טובים ומיטיבים. ההפרדה בין האזרחי לצבאי צריכה להיות ברורה, וחינוך הילדים צריך להיות הראשון שמופרד מכל נגיעה. בלי סא״לים בתיכונים, בלי חיילים עם פליטים. ברור לכל שהכוונות של ליברמן, אמיר אוחנה ושאר הפירומנים שממררים לילדי ואנשי דרום העיר את החיים ועושים סיבוב על מצוקת האימים הזו, הן גזעניות ובאות להדיר ולהקשות. אבל נדמה שגם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום, וההחלטה הזאת היא כנראה אחת מהן.

אגב, מחקרים שונים מדברים על תחושת ביטחון הולכת ופוחתת של מגזרים שונים בלובשי מדים. כך לדוגמה, מרכז ניר כץ למאבק בלהט״בפוביה פרסם רק השבוע דו״ח בו סומנה עלייה של 2% במקרי אלימות מצד כוחות הביטחון כלפי להט״ב. המספרים שהוצגו בכנס על אלימות שוטרים כלפי הציבור האתיופי, גבוהים בהרבה. במצב הזה, עם כל הרצון הטוב, מוטב להם לצבא, למשטרה ולכל השאר שיקדישו מאמץ בלשפר את תחושת הביטחון של החברה האזרחית בהם. הפסקת ההתעמרות בפליטים, מבקשי מקלט ועובדים זרים, ובכלל בכל מי שחזותו לא נעימה לעין הנורמטיבית, עשויה להיות נקודת התחלה מצוינת.

דרור מזרחי הוא חבר הנהלת מרצ ותושב דרום תל אביב

> הושלם מחזור לימוד ראשון בביה"ס שהקימו מבקשי מקלט בחולות

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מי שהיתה חברה במפלגתו של מייסד הפשיזם הישראלי לא יכולה לקפוץ סתם ככה למפלגה העבודה. אורלי לוי ועמיר פרץ מכריזים על השותפות ביניהם (צילום: רועי אלימה / פלאש 90)

מי שהיתה חברה במפלגתו של מייסד הפשיזם הישראלי לא יכולה לקפוץ סתם ככה למפלגה העבודה. אורלי לוי ועמיר פרץ מכריזים על השותפות ביניהם (צילום: רועי אלימה / פלאש 90)

פוליטיקת הזהויות לא יכולה להיות תחליף לאידיאולוגיה

אורלי לוי ועמיר פרץ הם מזרחים לא רק במטען הגנטי, אלא גם בשיח המעמדי שלהם. אבל זה לא מספיק. פוליטיקה של זהויות הכרחית, אבל בלי אידיאולוגיה היא הופכת לבורסה של "שמות נכונים" שמקפצים ממפלגה למפלגה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf