ליברמן vs נתניהו: הקול הרוסי הצעיר לא בכיס של אף אחד

ליברמן נתפס כשר בטחון חלש ואיבד גם את הבלעדיות בכנסת על תפקיד ה"איום על הדמוקרטיה". מול הכסף הגדול והיועצים של נתניהו, הוא מנסה להמציא את עצמו מחדש כ"מגן החילוניות". האם הוא יצליח לסחוף אחריו את דור 1.5?

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בשעות הלילה של יום שלישי השבוע, הודיע ראש הממשלה, בנימין נתניהו, על מינוי יועץ מיוחד לענייני העולים מבריה"מ לשעבר. מפתיעה במיוחד העובדה שנתניהו נזקק ליועץ המיוחד בדיוק 30 שנים אחרי תחילת גל העלייה הגדול. היועץ עצמו, עו"ד אריאל בולשטיין, עלה לישראל ב-1990; רוב דוברי הרוסית בישראל חיים כאן כבר יותר מ-25 שנה; נתניהו עומד בראשות הממשלה כבר עשור; ועתה הוא נזקק ליועץ מיוחד לפענח עבורו את צרכיו המיוחדים של השבט שנתגלה פתאום. כמה שעות לפני המינוי הזה, הציג נתניהו בפומבי את טל גלבוע, היועצת המיוחדת שלו לבעלי חיים. באותו מעמד הבהיר כי כלבתו קאיה קרבה את בעלי החיים לליבו. במקרה השני, היה זה כנראה אביגדור ליברמן שקרב את העולים לליבו של נתניהו. בכך נפתח רשמית הקרב על קולות יוצאי בריה"מ לשעבר, כ-14 מנדטים שיכולים לשנות לחלוטין את התמונה הפוליטית העתידית.

אין פלא שהמאבק על הנדוניה הזאת מתקיים רובו ככולו במחנה הימין. ה"שמאל" – באין הגדרה אחרת לגוש הזה – ויתר כבר מזמן על קולותיהם של כ-18 אחוזים מהישראלים. הוויתור שהחל לפני עשורים, נמשך גם בבחירות אפריל 2019, ולא נראה כי סבב ספטמבר יהיה שונה במובן זה. הפניה לדוברי הרוסית תתבע השקעה עצומה של מאמץ וכסף, שני משאבים שחסרים במחנה. נתניהו, לעומת זאת, מוכן להעמיד 50 מיליון שקל לטובת הקמפיין נגד ליברמן בציבור דוברי הרוסית – בתוספת לכל מיני הבטחות לתקציבים למגזר. אם זה נשמע כגביר שבא לקנות לו קהילה – זה אכן בדיוק כך. הרי לו התכוון באמת לפתור את בעיותיהם הייחודיות, היה עושה זאת לפני שנכנס לתחרות פרועה עם ליברמן. המחנה שמנגד יוצא מתוך הנחה כי ההשקעה ב"רוסים" פשוט לא רנטבילית. מחוסר ניסיון ומפחד "השמאל" לא יודע איך לדבר איתם, וגם לא ממש מנסה. אחד מיועציו הבכירים של שמעון פרס הסביר פעם את המניע המוזר שמאחורי הקלעים. "העבודה כל כך עסוקה במאמץ להביא את מסעודה משדרות להצביע לעבודה, שהיא פוחדת לאבד את מעט קולות המזרחים אם תחזר אחרי הרוסים. בינתיים מסעודה לא מצביעה לעבודה וכך גם הנכד שלה – ובדרך נעלמים לה גם הרוסים".

האחד נזכר אחרי 30 שנה בקול הרוסי, והשני מנסה להמציא את עצמו מחדש. נתניהו וליברמן בכנסת (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

האחד נזכר אחרי 30 שנה בקול הרוסי, והשני מנסה להמציא את עצמו מחדש. נתניהו וליברמן בכנסת (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

הימין ניגש למשימה עם הרבה פחות עכבות, אם כי מאותה נקודת מוצא. עם תחילת גל העלייה, בזמן כהונתה של ממשלת אחדות פרס-שמיר, יצאו שני המחנות הפוליטיים מתוך הנחה שהעולים הם "שלהם". יצחק שמיר והימין הסתמכו על תקדים עליית שנות ה-70', רובה אסירי ציון, דתיים מסורתיים וימנים. השמאל, מנגד, ציפה כי העולים הלבנים והמשכילים יהיו באופן טבעי שלו. ואז באו העולים ואמרו: לא. אנחנו לא בכיס של אף אחד.

כך, באופן מפתיע, הפכו יוצאי בריה"מ לשעבר לקול נע ונד: ב-1993 הם העלו לשלטון את רבין; ב-1996 את נתניהו; ב-1999 את אהוד ברק; ב-2003 את אריאל שרון. לשרון הייתה תוכנית סדורה: הוא התכוון לקשור את דוברי הרוסית ל"קדימה" שבראשותו בדיוק כפי שמנחם בגין קשר את המזרחים לליכוד. על פי היחסים המיוחדים מאד בין יוצאי בריה"מ לשרון – לתוכנית הזאת היה סיכוי להתממש. אבל הסוף שלה ידוע.

עם צאתו של שרון מן החיים הפוליטיים העולים נשארו בימין – מחלקים בצורה זו או אחרת בין נתניהו לליברמן. בבחירות 2013 השניים אף עשו ניסיון לרוץ ביחד כ"ליכוד ביתנו". הניסיון היה כישלון פוליטי וחברתי. סך המנדטים המשותפים היה קטן מהמסתכם בריצה נפרדת. מזרחים מתוך הליכוד חששו – בצדק – מהשתלטות עוינת על תפקידים אליהם הגיעו במאמץ רב. ההתנשאות הרוסית על המזרחים חיבלה בשיתוף הפעולה. כך גם התבטאויות מתוך הליכוד נוסח "אנחנו לא מפלגה של בשר לבן" – שכוונה גם נגד האשכנזיות של "ישראל ביתנו" וגם בטאה זלזול במסורת אכילת בשר חזיר של דוברי הרוסית. השותפות פורקה תוך שנה. קולות העולים נשארו בימין.

הימניות של יוצאי בריה"מ שונה במובנים מסוימים מזו של הימין הישראלי הוותיק. יש הנוטים לפטור אותה בהסבר פשטני על פיו אנשים שהגיעו מאימפריה ענקית אינם יכולים להבין איך מדינה זעירה חושבת בכלל על החזרת שטחים. יש בזה משהו, אם כי זה לא כל ההסבר. הימניות של יוצאי בריה"מ היא גם לאומנות מופגנת, חלקה מיובאת וחלקה תוצרת הארץ. מדובר בתופעה מובנת: בהיעדר שורשים ציונים או דתיים לקבוצת המהגרים, הלאומנות ממלאה את השבר הגדול שיוצרת ההגירה. על כל אלה מתווספת סלידה מסוציאליזם ועוינות כלפי הערבים אזרחי ישראל. גם זו חלקה מיובאת מיחסם של הרוסים למיעוטים, סוג של אוריינטליזם וגזענות שהצמיחו שורשים ישראלים. יוצאי בריה"מ לשעבר שינו את פניה של ישראל בעיקר ביצירת מחנה לאומני חילוני.

עם זאת, יש לציין כי הבחנות אלה היו תקפות עד לשינויים שהתחוללו בחברה הישראלית כולה. במקביל לתהליך "ישראליזציה" של יוצאי בריה"מ לשעבר, עבר כלל הציבור בישראל הליך של "רוסיפיקציה", אותו זיהו דווקא סוציולוגים רוסים. עיקר ביטויו של התהליך בשחיקה ביחס לדמוקרטיה ולמוסדותיה, בקבלת העמדה כי מנהיג חזק יכול לעשות עבור המדינה יותר מתהליכים דמוקרטים, ושחיקה במידת האמון בתקשורת. כל אלו טשטשו את מה שנראה בעבר כהבדלים משמעותיים בין שני הציבורים. חוק הלאום, שיש בו פוטנציאל פגיעה בעולים הלא יהודים על פי ההלכה, הוא רק הוכחה נוספת לאחידות של השחיקה בדמוקרטיה בשני הציבורים. מיעוט של דוברי רוסית התנגד לו: קבוצות של אנשי שמאל (ויש כאלה) או כאלו שראו בחוק סכנה של יצירת מעמד שלישי של "צבעונים" נוסח דרום אפריקה של פעם. לא שחורים (ערבים), לא לבנים (יהודים). משהו באמצע.

ההבדל הגדול בין הוותיקים לעולים הוא ביחס לדת. נכון יותר, לממסד הרבני. יוצאי בריה"מ אינם מבקשים לערער על אופייה היהודי של המדינה. להיפך. שימור סממנים של מדינה יהודית מספק הצדקה לבואם דווקא לכאן או להחלטתם להישאר כאן. המחאה וההתנגדות שלהם הם נגד הממסד הרבני הממרר את חייהם. כל החילונים מתקוממים נגד כפייה דתית, אך לא את כל החילונים שולחים לעשות בדיקות DNA לפני נשואים, לא לכולם מוציאים משלחות בילוש לערבות סיביר למצוא איזה שכן קשיש שאולי יעיד על יהדותה של הסבתא, לא כולם נדרשים לטקסי גיור משפילים. הרשימה ארוכה. כדרכן של מחאות חברתיות, גם זו מתעוררת בדור השני, שכבר רכש די ביטחון וכוח להתקומם.

האם הם יתמודדו ראש בראש על הטיקט האנטי-דתי? לפיד וליברמן (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

האם הם יתמודדו ראש בראש על הטיקט האנטי-דתי? לפיד וליברמן (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

הדור שהופך עתה לקהל היעד עליו מסתערים עתה בבחירות הוא דור 1.5. זה הדור שנולד עוד בבריה"מ, ספג מתרבותה, אך הגיע לפרקו בישראל. הם בני 30-40, מספרם נאמד בכ-250 אלף איש, כשישה מנדטים. כוח עצום. הם מחפשים את דרכם בפוליטיקה בנפרד, כמובן, מדור ההורים, ואף תובעים עמדות הובלה בחברה הישראלית. הם גם דור במצוקה. דור הביניים שנושא בעול ההורים שלא הספיקו להסתדר כלכלית, שצברו לעתים פנסיות של 1,000-2,000 שקל בלבד, שהמדינה, בציניות, העניקה להם בזמנו משכנתאות בלתי נגמרות. במקביל, הם נושאים גם בנטל של זוגות צעירים והורים לילדים קטנים. מה שקשה לרבים, קשה יותר לדור הזה, שאין לו לרוב שום מנגנוני סיוע משפחתיים וחברתיים שיש להרבה ישראלים ותיקים.

תוצאות בחירות אפריל, התחזקות החרדים וכניעתו של נתניהו לכל דרישותיהם במטרה לבצר לעצמו חומת מגן נגד העמדה לדין, הטילו אימה על הדור הזה. אל שדה הקרב הנפתח נכנס ליברמן, שהפך באחת להבטחה החילונית הגדולה. זהו בהחלט גלגול חדש של מי שליהק עצמו כבר בתפקידים אחרים. בעיני הקהילה, שרבים בה דוגלים בשימוש בכוח, הרבה כוח, ליברמן נתפס כשר ביטחון חלש. פרישתו מהממשלה "על רקע חולשת הממשלה בטיפולה בעזה", נבעה בעצם מחולשתו שלו עצמו. חולשה היא לא תכונה שליברמן הנורא מ"ארץ נהדרת" יכול להרשות לעצמו. פעם, לפחות, הוא הוגדר כאיום על הדמוקרטיה והציע לכל החוששים מכך לקחת ואליום. היום חוגים רבים חושבים שתהליכים דמוקרטיים הם איום, וליברמן איבד את ה"בלעדיות" על השיח הזה. פעם, אפשר היה לנבא בחירות מתקרבות כשליברמן היה משתלח בגסות גזענית בחברי כנסת ערבים, אותם כינה מחבלים וגייס חמישי. היום עושים זאת פוליטיקאים רבים אחרים.

תפקיד מגן החילוניות אל מול החרדים ואל מול הכניעה של נתניהו לתביעותיהם נפל לידיו כפרי בשל. אנשים שאינם חולקים עמו שום אג'נדה אחרת או אף סולדים מהאידיאולוגיה שלו ומסגנונו – מתבטאים עתה בשבחו. ליברמן נכנס בסדק הזה במלוא כוחו. על המגרש הזה הוא עשוי להתמודד מול יאיר לפיד עם המשנה האנטי-דתית שלו. לליברמן יש כאן יתרון מסוים – הוא משווק עצמו כ"אחד משלנו", ו"אנחנו" נגד "ההם". באסיפות בחירות הוא נוהג לומר – רק אני מבין אתכם; רק אני יכול לטפל בכם.

נתניהו, מצוייד בהון גדול לתעמולה והערכה בסיסית די נרחבת כלפיו מצד הציבור הרוסי. עכשיו בא היועץ לחזק את האגף הזה ואת פעולת התגמול נגד ליברמן. קווי המתאר של הסיבוב הראשון בתחרות ההיאבקות הזאת שורטטו כבר: ליברמן מדבר לרוסים נגד מדינת הלכה, נגד כפייה. נתניהו נזהר בינתיים מלעלות על השביל הזה, העמוס מוקשים מבחינתו. בהציגו את היועץ החדש הוא דיבר על טיפול בבעיות אחרות של הרוסים – דיור ציבורי, פנסיות. בסופו של המסלול, יצטרכו שני השבילים להתאחד. אולי ירוויחו מזה הרוסים, ובאמצעותם אולי גם ציבורים מוחלשים אחרים שהמפלגות יחששו לאבד אותם אלקטורלית. עכשיו לא רק ליברמן מתמודד על המגרש הרוסי, והמונופול שלו עשוי להיגמר. בינתיים: הפוליטיקה שלנו כל כך הפכפכה שלא ברור באמת לאן זה ילך, האג’נדה של מי תגבר בסוף, וכמה תעבוד הפוליטיקה של הזהויות.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
"קרוב לוודאי שהשוטרים לא ירו כדור ספוג באופן מקרי לעבר הקהל, אלא כיוונו באופן ספציפי לעבר ראשו של ח״כ איימן עודה", נכתב בערר שהגיש הוועד נגד עינויים למח"ש. ח"כ עודה מייד אחרי הפציעה באום אל חיראן (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

"קרוב לוודאי שהשוטרים לא ירו כדור ספוג באופן מקרי לעבר הקהל, אלא כיוונו באופן ספציפי לעבר ראשו של ח״כ איימן עודה", נכתב בערר שהגיש הוועד נגד עינויים למח"ש. ח"כ עודה מייד אחרי הפציעה באום אל חיראן (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

"שוטרים כיוונו לראשו של איימן עודה, חקירת מח"ש היתה מחדל"

סרטונים שלא צפו בהם כראוי, שוטרים שלא נחקרו, נתונים לא תואמים. דו"ח שכתב קרימינולוג מומחה מצא ליקויים קשים בחקירת ירי כדור הספוג בח"כ איימן עודה באום אל-חיראן. הוועד נגד עינויים דורש לפתוח את החקירה מחדש. מח"ש: הערר נבחן

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf