מפזרות את מסך העשן, לוקחות את הלילה בחזרה

מאת |

הרצון לרקוד בחופשיות בעולם שלנו מהווה עדיין בעיני רבים הזמנה פתוחה לגוף שלנו. יוזמת "לילה טוב", שנאבקת בהטרדות ובאלימות מינית במועדונים וברים, מרחיבה את פעילותה ויוצאת בקמפיין הדסטארט חדש

כותבת אורחת: שלי בן שחר

בתור החוליה החדשה בעמוד השדרה החזק והיפה הזה שנקרא "לילה טוב", התיישבתי לכתוב כמה מילים על ״למה הצטרפתי לקבוצה. "לילה טוב" היא יוזמה שגובשה לפני שנתיים על ידי תשע נשים בתל אביב, בשיתוף עם בעלי ברים ומועדונים, כשמטרתה למגר את ההטרדות והאלימות המינית בחיי הלילה. היוזמה עושה זאת באמצעות אמנה וולונטרית המחייבת, בין היתר, הדרכות לצוותים בבתי העסק החתומים על האמנה, תליית שילוט בבתי העסק, ומינוי אחראי על הנושא, קידום הצעות חוק לעיגון עקרונות האמנה ובימים אלו היא נמצאת בתהליך של הפיכה לעמותה. עד היום היוזמה החתימה כ-40 מקומות בילוי בעיקר בתל אביב, ופועלת להתרחב בכל רחבי הארץ.

זה לא מובן מאליו לכתוב על סיבות שנראות לך מובנות מאליהן, שטבועות בך, בדי אן איי שלך, אצלי כמו גם אצל הרבה נשים אחרות שאני מכירה. הן אולי אפילו מקבלות משנה תוקף עבורי, אישה שאוהבת לרקוד בחופשיות, "כאילו אין מחר", להשתחרר ולהתבטא דרך הגוף הנע. הבעיה היא שתמיד, אבל תמיד, אני צריכה לחשוב על "המחר"- לצאת מהרגע והריקוד ולתת את הדעת על תנועת גופי, על העין המתבוננת והאינטרפרטציה הפוטנציאלית שלה. כי הרצון לרקוד בחופשיות בעולם שלנו מהווה בעיני רבים מדיי הזמנה פתוחה לגוף שלנו. (רוני גרוס כתבה מילים מכוננות ויפות בנושא במאמר שפרסמה באתר "העוקץ: לפמיניזם בישראל חסרות מילים רעננות).

> כשהבת שלך מתקשרת באמצע הלילה כי גברים על החוף מטרידים אותה

חלק ממקימות יוזמת "לילה טוב". (צילום: לואיז גרין)

שואפות להוציא את היוזמה מחוץ לתל אביב. מקימות "לילה טוב". (צילום: לואיז גרין)

כבר כמעט קשה להאמין, אבל ריענון קל יזכיר לנו שממש עד לפני רגע, נושא ההטרדות המיניות בחיי הלילה בכלל לא היה בתודעה הציבורית. כאילו התאורה העמומה ועשן המכונות במועדונים יצרו מסך עשן שהחשיך והסתיר מהעין – ובעיקר מהשיח – לא רק את הרחבה, אלא גם את תופעת האלימות המינית המתרחשת בה. חברות ״לילה טוב״ התחילו לפזר את מסך העשן, ומבלי לפגוע ברחבה או בלילה, לפוגג אותו כליל.

בשנה האחרונה הבנתי יותר ויותר עד כמה אותו מסך סמיך בהרבה משחשבתי. במידה מסוימת, זה כמו להעביר את כל החיים בחלל עם אטמוספרה ברמת חמצן נמוכה ולחשוב שזה טבעי לנשום במידות קצובות ומחושבות. ואז פתאום קורה משהו ורמת החמצן עולה קצת, ואת מגלה שעד היום הנשימה שלך בסך הכל הייתה מותאמת לסביבה בה את חיה כדי לשמור עלייך מלהיחנק. כי אנחנו, בני ובנות האדם יצורים סתגלניים, מנגנוני הגוף שלנו חזקים לעיתים מהתודעה. אותם מנגנוני גוף שמאותתים ומסמנים באינסטינקטיביות לסביבה מתי נוח לנו ומתי לא, מתי אנחנו נענים ומתי אנחנו נכפים. ואמנם עכשיו אני יודעת – מה תקין ומה אפשרי, אבל רמת החמצן עדיין נמוכה, ואני רוצה להחזיר לעצמי את הנשימה.

יש ערך עצום לעובדה שהיוזמה הזו נולדה מתוך חיי הלילה, ולא הגיעה ממקור חיצוני שאינו מדבר את שפתה של אותה חיה הנקראת לילה. במקום העבודה, אצל הרופא או ברחוב, הקונצנזוס לגבי מה מותר ומה אסור רחב הרבה יותר ורובכם לא תחשבו לרגע שזה בסדר אם מישהו יתפוס במותניה של בחורה זרה באמצע היום וייצמד אליה מאחור. אבל יש שעדיין חושבים שפעולה כזו היא לגיטימית בלילה, בבר או במועדון.

> רוצים לנבא סיכויי הצלחה של מאבק? חפשו את הנשים

זה שצפוף כאן לא אומר שמותר לגעת בלי רשות. (נתי שוחט/פלאש90)

זה שצפוף כאן לא אומר שמותר לגעת בלי רשות. (נתי שוחט/פלאש90)

צמד המילים "שטח אפור" נשמע שוב ושוב בהקשר של הטרדות מיניות בחיי הלילה, כאילו הצפיפות יוצרת סיטואציות שיכולות להשתמע לשתי פנים. כשאנחנו מדברות על פלישה למרחב האישי, אנחנו לא מתכוונות לסיטואציה בה מישהו מנסה לעבור דרך סבך של נשים ואנשים בתוך חדר צפוף, אנחנו מתכוונות לכך שמישהו מנצל את העובדה שהחדר צפוף בעודו מנסה לעבור. פלישה למרחב האישי היא כשמישהו נצמד אלייך או נוגע בך מבלי שבכלל יכולת לראות במי מדובר, להביע רצון או להתנגד. מבלי שבכלל הייתה לך בחירה.

מנגד, הבעת רצון לא תמיד מגיעה עם מחויבות מילולית. לא פעם מצאתי את עצמי מתנשקת עם בחור במועדון, מתוך רצון הדדי, מבלי שהחלפנו מילה לפני כן אך הבעת הרצון הייתה ברורה לשני הצדדים. הכללים לתפיסתי בכל מקום הם אותם הכללים, אך השפה משתנה בין העולמות. שפת גוף ומבט – כאשר הם מכוונים לאדם ספציפי – הם שפה עבורי, לא פחות מהמילה המדוברת, בייחוד בחיי הלילה, ומגיע לי ולכולנו להיות ולהרגיש בטוחות מבלי שהשפה הזו תימחק.

לאחר שנתיים של פעילות מקומית בהתנדבות, יצאנו בתחילת השבוע בקמפיין הדסטארט שמטרתו לממן את התרחבות היוזמה למקומות בילוי נוספים ברחבי הארץ, פיתוח מערך הדרכות והעצמת היכולת לפעול מול בתי העסק בצורה שיטתית ומקצועית. תוך פחות משבוע היוזמה גייסה מעל 95% מהיעד ועכשיו שואפת להכפיל את הסכום כדי לאפשר לה להגיע לעוד מאות מקומות. תמכו גם אתם ואתן.

שלי בן שחר היא קולנוענית ומפיקה בקבוצת מריה קונג.

> פי 2 גאווה בכיבוש: למה החלטתי להפגין מול אירוע של הקהילה שלי

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

זהו הערוץ הכללי של "שיחה מקומית", מקומם של מאמרי האורחות והאורחים שלנו, של יוזמות קבוצתיות באתר, לייב בלוגינג בארועים מיוחדים, הודעות מערכת ועוד.

נשמח לקבל הצעות לכתבות ומאמרים, תמונות וסרטונים. אפשר לקרוא את מדיניות הפרסום שלנו בעמוד האודות, ולשלוח לנו מיילים לכאן: info@mekomit.co.il

כתבות ומאמרים המתפרסמים בערוץ מייצגים את כותביהם בלבד, ולא את דעות חברות וחברי "שיחה מקומית" או את דעות העורכים.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf