newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"עד שיהיה שוויון, אין מה לדבר בכלל על שיתוף פעולה"

מיהו יפואי? למה החליטו לרוץ בנפרד מרשימות אחרות? איך מתמודדים עם האלימות בעיר ואזלת היד של המשטרה? ליסה חנניה, מתמודדת ברשימת "יאפא", רוצה להיות האשה הפלסטינית הראשונה במועצת תל אביב יפו

מאת:

אחד מזיכרונות הילדות החזקים של ליסה חנניה, מועמדת מספר שתיים ברשימת "יאפא" למועצת עיריית תל אביב-יפו, הוא הטיולים שערכה עם סבא שלה, אנטון. הוא היה לוקח אותה לאורך רחוב יפת עד לנמל כדי לקנות דגים, ובדרך היה מספר לה על יפו של ילדותו: פה למדתי, כאן היה בית קפה, כאן היה קולנוע. "הייתי רואה דרכו את יפו של לפני 48'," היא אומרת, "היום אין משהו שאני אוכל להגיד לבן שלי: 'פה היה ככה ושם היה ככה', כי אין כלום".

נדמה שזה מה שעומד בבסיס העמדה הנחרצת של חנניה (בת 31) נגד שיתוף פעולה בין רשימה יפואית, כמו הרשימה שלה ושל עבד אבו שחאדה, העומד בראשה, ובין רשימה כלל תל אביבית, בין אם מדובר ב"אנחנו העיר" של אסף הראל או כל רשימה אחרת. "ברמה העקרונית אין מה לדבר בכלל על שיתוף פעולה", אומרת חנניה. כי מעבר לפערים ולאפליה, שחנניה מציינת כסיבה הישירה לחוסר היכולת להקים רשימה משותפת, עומד גם המושג הזה של יפו כסמל פלסטיני חזק מאוד. "אני מבינה שזה רומנטי, אבל ככה אני מרגישה את הרוח של סבא", אומרת חנניה.

השיח הזה עומד בסתירה מסוימת לחוויה האישית של חנניה. היא למדה בתיכון ד' היהודי בצפון העיר, כי רמת בתי הספר התיכון ביפו, הערבי והיהודי, נמוכה. על עירוני ד' אמרו לה שהוא תיכון טוב שיש בו "המון שמאלנים". אבל זו לא היתה חוויה קלה. רכזת השכבה נזפה בה אחרי שנרדמה בטקס יום השואה. "כל הקונפליקט הישראלי-פלסטיני על הכתפיים של ליסה מיפו", היא אומרת.

לצד הקשיים, המפגש עם תלמידים יהודים בצפון העיר הניע אותה לפעול בקבוצות יהודיות-ערביות. "תעשיית הדו-קיום", כפי שהיא מתייחסת לכך בציניות מסוימת. אבל היא לא מתחרטת. זה היה חשוב. "המפגש היחיד של יהודים עם ערבים ביפו היה כשהגישו להם חומוס או גלידה".

"למה אני לא יכולה לייצג יהודים?". ליסה חנניה, מס' 2 ברשימת יאפא למועצת העיר תל אביב יפו (אורן זיו / אקטיבסטילס)

"למה אני לא יכולה לייצג יהודים?". ליסה חנניה, מס' 2 ברשימת יאפא למועצת העיר תל אביב יפו (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אבל בלי קשר לבית הספר שלמדה בו, ביפו יש פחות הפרדה בין יהודים וערבים מאשר בערים מעורבות אחרות בארץ, טוענת חנניה. זה אומר שגם ערבים רבים, גם במשפחה שלה, לא מסוגלים לכתוב בערבית, ומעדיפים לכתוב בעברית וגם לדבר בה. השנים האחרונות, שבהן נכנסו יהודים רבים ליפו, רק חיזקו את המגמה הזו.

היחס של חנניה אל "משפרי הדיור" היהודים הוא מעורב. "מצד אחד, הם דחקו את התושבים הערבים המקומיים ומחירי הדיור עולים. הם משלמים 6,000 ו-7,000 שקל שכירות, וזה קשה לערבים ביפו, כי הם לא יכולים לעבור למקום אחר", אומרת חנניה, "מצד שני אני רואה בזה הזדמנות. יש פה גרעין גדול של 'יהודים חדשים' שרוצים להשתלב בתוך החברה היפואית".

ואת לא מרגישה התנשאות?

"ברור. אני מנהלת את קבוצת הפייסבוק הכי גדולה ביפו, Secret Jaffa. יש שם הרבה תלונות סטייל 'הערבים הברברים': ילדים על אופניים, זריקת זבל, יש יהודים שרוצים לשנות את יפו. הם שילמו שלושה מיליון על דירה והם מרגישים שקנו לא רק את הדירה, אלא את הרחוב".

חנניה מודה שיש שינוי "מטורף" ביפו. הרבה יותר ערבים ממעמד ביניים, הרבה יותר משכילים. "פעם היינו אומרים שבכל משפחה יש עבריין, עכשיו בכל משפחה יש משכיל", היא אומרת. ובכל זאת, הבעיה מספר אחד היתה ונשארה החינוך. זה מבחינתה המפתח לכל. מערכת החינוך גרועה, הילדים כלל לא מגיעים לבית ספר, לא יודעים קרוא וכתוב. "זה משפיע על כל רבדי החיים. בגני הילדים אין מועדוניות, אין מסגרת לילדים. מסגרת חינוכית יכולה לעזור לילדים שגדלים בעוני להתמודד, יכולה לעזור למי שגדל במשפחה במשפחה אלימה". לכן מבחינתה זה הנושא הכי חשוב לקידום ביפו. "זה לא בהכרח בעיה של תקציב. החינוך צריך להיות יותר מותאם לקהילות פה", אומרת חנניה, "היום אתה לא יכול לדעת מה חלוקת התקציבים לבתי הספר, יש מסך של השתקה".

בעיה אחרת היא אלימות. חנניה מחלקת אותה לשניים. נושא אחד הוא הפשיעה המאורגנת, שבאחריות של המשטרה. "זו לא האחריות שלי להיכנס לתחנת סמים ולמנוע את סחר הסמים הבא", היא אומרת. המשטרה לא עושה את העבודה שלה, טוענת חנניה, ו"רק מייצרת הפחדה אצל מי שלא עושה כלום". אותו דבר גם העירייה. היא רק יודעת לתת קנסות. יש המון זבל ברחובות ביפו, היא מספרת. ליד הבית שלה, לדוגמה, עומדת "צפרדע" של זבל. אנשים מחטטים באשפה וניירות עפים החוצה. העירייה באה ונותנת לה קנס על הזבל הזה.

לצד האלימות "הכבדה". יש גם אלימות "קטנה", סכסוכים ברחוב, נערים שמתפרעים. "לא מוזר ללכת ברחוב ביפו ולשמוע צרחות מהבתים. בצפון תל אביב היתה באה משטרה".

יגידו שזו בעיה תרבותית

"זו לא בעיה תרבותית. בן זוג שלי מנצרת, זה לא ככה שם. הערבים, וגם היהודים, ביפו התרגלו לזה שלא מטפלים ולא קורה כלום. אנשים לא מרגישים שהמרחב הציבורי שלהם. לכן אתה אנשים מטאטאים לכלוך מתוך הבית שלהם לרחוב. זו גם הסיבה לאלימות של הנערים הערבים על האופנועים. הם עצבניים על המצב של יפו, הם עצבניים שהרחוב לא שלהם".

חופשי זה לגמרי לבד

זו לא הפעם הראשונה שקמה רשימה עצמאית ביפו. ב-2008 רשימה בעלת אותו שם, יאפא, קיבלה 2.7 אחוז מהקולות ונכנסה למועצת העיר. בבחירות האחרונות ב-2013 רשימת יאפא קיבלה קצת פחות משני אחוז ולא נכנסה.

הפעם מתלווה לריצה של יאפא מתח לא מוסתר עם רשימת "אנחנו העיר" בראשות אסף הראל. "אנחנו העיר" הציבה את אמיר בדראן, תושב יפו ואיש חד"ש, במקום השני ברשימה והציעה ליאפא לאחד כוחות כדי לא לאבד קולות. יאפא, שמקושרת עם בל"ד (חנניה אומרת שהיא עצמה אינה פעילה בבל"ד אבל שאכן ראש הרשימה עבד אבו שחאדה הוא פעיל במפלגה, וכי בל"ד גם העמידה ערבות כספית לרשימת יאפא), סירבה. היא התעקשה על רשימה יפואית.

למה צריך רשימה נפרדת ליפו?

"רוב הבעיות ביפו הן בגלל שאין נציגות איכותית. ההחלטות מתקבלות בעירייה ולא ביפו. לתושבים אין השפעה. יפו היא חלק מתל אביב בגלל המקף, אבל היא עיר בפני עצמה. היא העיר הגדולה, עיר הנמל, העיר עם ההיסטוריה".

אבל למה לא לאחד כוחות?

"בשביל הרשימה שלנו, יפו היא לא עוד נושא. זה לא כמו הרשימה התל אביבית, שם נהיה טרנדי לדבר על יפו. בשבילנו יפו היא הנושא המרכזי והיחיד. את השיח ש'יאפא' יצרה בקהילה הערבית ביפו וגם בין יהודים וערבים, אף רשימה תל אביבית לא יכולה לייצר. זה הניצחון הגדול שלנו, והוא יותר חשוב מאשר אם ליסה תיכנס או לא תיכנס למועצה".

שלטי בחירות של רשימת "יאפא "לצד שלטים של "אנחנו העיר", תלויים ברחובות יפו (אורן זיו / אקטיבסטילס)

שלטי בחירות של רשימת "יאפא "לצד שלטים של "אנחנו העיר", תלויים ברחובות יפו (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אני לא מבין. את אומרת שביפו יש פחות הפרדה בין יהודים וערבים מערים מעורבות אחרות. אז למה לא לפעול יחד?

"התל אביבים, לא באמת מעניין אותם יפו, ההזנחה של יפו. אין מי שנלחם בשביל יפו. (אם נהיה) בתוך רשימה אחרת, יש ניגוד אינטרסים".

יש ניגוד אינטרסים במאבק למען חינוך בכל תל אביב?

"לא, זה לא ניגוד אינטרסים. נגיד אני ושולה קשת באותה רשימה, ואני רוצה קאנטרי ביפו. בדרום תל אביב יש קאנטרי. אנחנו יכולים לשתף פעולה בכל מיני נושאים, אבל בתוך רשימה תל אביבית שיש לה כל מיני מאבקים בכל העיר, לא יהיה להם חשוב לייצג את יפו".

למה דחיתם את הפנייה מצד "אנחנו העיר" לאחד כוחות?

"המגעים היו אמורים לקרות על בסיס רשימה יפואית. אמרו לנו: יש עוד 24 שעות לסגירת הרשימות, בואו תצטרפו לרשימה גדולה. לא אמרו לנו עם מי ועם מה. לא ככה עושים מגעים. אנחנו רצינו רשימה יפואית בלבד. אי אפשר להתחבר לרשימה תל אביבית שלא תעשה כלום למען יפו".

אבל גם המושג שלך של יפו הוא ערטילאי. איפה היא מתחילה ונגמרת, היא כוללת גם את היהודים?

"יפו היא האנשים שרוצים לחיות פה ומרגישים אהבה וגאווה וביפו. אנחנו גדלנו על הסיפורים של הנכבה, וקצת נתקענו שם, אני גם נתקעתי שם: הגדוּלה הזו של יפו, ערוס אל בחר. מצד אחד אנחנו רוצים להחזיר את הגדולה הזו, ומצד שני אנחנו רוצים שהחיים הבסיסיים יהיו טובים יותר".

ילדים בהפגנה למען חינוך דו לשוני משותף ביפו (אורן זיו / אקטיבסטילס)

ילדים בהפגנה למען חינוך דו לשוני משותף ביפו. בית הספר נפתח מאז והביקוש גדול, אבל עתידו אינו מובטח (אורן זיו / אקטיבסטילס)

חנניה אומרת שאין להם העדפה בבחירות לראשות העיר – רון חולדאי, אסף זמיר או אסף הראל. היא מודה גם שרבים מהיפואים דווקא מרוצים מחולדאי, במיוחד כשהם משווים אותו לראשי ערים קודמים שהזניחו לחלוטין את יפו. אבל מי שלא יהיה ראש העיר, היא מספרת, יאפא תצטרף לקואליציה. "אנחנו לא באים לשבת באופוזיציה", היא אומרת, "אין בזה שום תועלת. זה עוד הבדל משמעותי מול רשימות, שאומרות שמאל-שמאל-שמאל אבל לא יצליחו להזיז כלום. אנחנו רוצים דברים קונקרטיים בשביל יפו. לדוגמה הבטחה שבית הספר הדו-לשוני לא יהיה תלוי על בלימה".

עכשיו אני בכלל לא מבין. אם אתם פרקטיים, אם אתם רצים לבחירות לא בתור הצהרה, אז למה לא לנסות לעשות הסכמים עם רשימות כלל תל אביביות?

"יש שיח שאני בזה אליו: כאילו אנחנו, היפואים, החברה הערבית, לא יכולים. אומרים לנו: אתם לא יכולים, לא תכניסו נציג למועצה, אנשים לא מצביעים. יכול להיות שלא נצליח, אני מאמינה שנצליח, אבל כבר עכשיו עשינו דבר גדול. אנשים שבחיים לא דיברו על בחירות, לא עניין אותם, לא הצביעו, עכשיו מתעניינים. אנחנו משנים תפיסה במהות. זה יותר גדול מלהכניס מישהו למועצה".

עזבי כרגע את הרשימה של אסף הראל. את רואה את עצמך שייכת לרשימה כלל תל אביבית או שאת פוסלת רשימה כזו בכל מקרה?

"ברמה העקרונית, עד שיהיה שוויון בין בית ספר בצפון תל אביב לבית ספר ביפו, אין מה לדבר בכלל על שיתוף פעולה. אנחנו צריכים להיאבק כפליים בשביל יפו. זה לא בוער לקבוצות אחרות כמו שזה בוער לנו. וחוץ מזה, יש גישה אצל השמאלנים שהערבים הם מחסן קולות. תבואו, תתמכו בנו, אבל אנחנו לא ניתן לכם כלום. ככה היה גם אחרי שנכשל הסכם העודפים בין הרשימה המשותפת. באו בטענות למשותפת. למה לא עזרתם למרצ. אבל למה אנחנו תמיד צריכים לעזור למרצ?"

ואם תהיה רשימה תל אביב שבראשה יעמוד ערבי-פלסטיני?

מישהו מיפו? כן, למה לא. אבל זה צריך להיות תהליך. קודם כל צריך לחזור למאבק בתוך יפו ואז לדבר על מאבק רחב יותר. תמיד שואלים אותי: מי היהודים שאתכם ברשימה. אבל למה אני לא יכולה לייצג יהודים? זה חשוב שתהיה הנהגה ערבית. גם בשביל הקהילה הערבית ביפו וגם כי אנחנו רוצים לייצר מודלים לחיקוי. צריכים לצאת מהשיח של הכישלון".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf