למה אני כותב על אסירים פלסטינים?

הכלא הוא המשכו של הכיבוש באמצעים אחרים. כמו בכל מאבק לאומי, הטרוריסטים של צד אחד הם לוחמי החופש של הצד השני. כל פתרון לסכסוך עובר דרך בתי הכלא

מאת:
השאירו תגובה
א א א

מכל הנושאים עליהם אני כותב, הנושא הכי פחות פופולרי הוא האסירים הפלסטינים בבתי הכלא הישראלים, ויש לזה סיבה טובה: מגיל צעיר אנחנו מחונכים לכך שאנשים לא יושבים בכלא סתם. בכלא יושבים רק אנשים רעים, שעשו מעשה חמור כל כך עד שהחברה בחרה לכלוא אותם בתא קטן וסגור, שיחשבו על כל מה שהם עשו. וכמו שמרחיקים את האסירים מהחברה, כך, בהשאלה, הם מורחקים מהתודעה. איש, כמעט, לא חושב על אסירים, פרט למשפחותיהם.

ואם על אסירים בכלל אנחנו לא אוהבים לשמוע, על האסירים הפלסטינים אנחנו אוהבים לשמוע עוד פחות. אלה, מספרים לנו, הם טרוריסטים, מחבלים, כאלה שרק רוצים להרוג אותנו. אין ואסור שתהיה לנו חמלה אליהם.

אבל כמה שלא ננסה, אי אפשר להפריד את סוגיית האסירים מהתמונה הגדולה של המציאות היום יומית של הכיבוש הישראלי בגדה. על פי הערכות שונות מספר הפלסטינים שנכלאו על ידי ישראל מאז 1967 נע בין חצי מליון ל-800 אלף בני אדם. זה מספר מדהים, הרומז כי כמעט ואין משפחה פלסטינית אחת שלא "זכתה" לכך שלפחות אחד מבניה ישב בבית כלא ישראלי.

לכליאה הזו יש תפקיד מכריע בגיבוש זווית הראיה הפלסטינית כלפי ישראל וכלפי הישראלים, המשמשים, בסמל ובפועל, בתפקיד הסוהרים של חייהם.

> נתוני שב"ס: רק כרבע מהאסירים בישראל יהודים

כלא עופר (אורן זיו / אקטיבסטילס)

כלא עופר (אורן זיו / אקטיבסטילס)

שלטון עצמי בכאילו

הכלא הוא מיקרו-קוסמוס מוקצן של החברה הפלסטינית, שבמובנים רבים נמצאת גם היא בסוג של בית כלא. בדיוק כמו שבכלא הישראלי ממנים מפקדי הכלא נציגות מבין האסירים, כאלה שנראים להם נוחים לניהול, ושאם אסיר רוצה לדבר איתם הוא נזקק לתיווך הזה פן יחשד כמשת"פ – אותו הדבר קורה גם בחוץ. תושב פלסטיני נדרש לנציגי הרשות הפלסטינית על מנת לקבל רשות מישראל לעשות דבר זה או אחר. מראית העין הזו של שלטון עצמי, הבולטת הרבה יותר בכלא, היא חלק מטקטיקה צינית של ישראל, הבוחרת להעניק לפלסטינים – ובעיקר לעולם – אשליה של חופש, אך בפועל נשארת כשליט האמיתי שעל פיו ישק דבר.

השליטה בחיי האסירים היא מוחלטת. מותרים שני ביקורים בחודש, אך אלה תלויים בגחמות הסוהרים. שלילת ביקורים נעשית לעיתים תכופות, ועל שיחות טלפון אין על מה לדבר כלל. הספרים המוכנסים לספריית הכלא עוברים צנזורה נוקשה, ואם בעבר היו מורשים האסירים להשלים את לימודיהם – היום הדבר אסור באיסור חמור. הצנזורה הזו, אגב, מגיעה הן מכיוון הנהלת הכלא והן מכיוון הנהגת האסירים: על אסירים לא משכילים נאסר לקרוא, למשל, את הנרטיב הישראלי של ההיסטוריה הפלסטינית.

שגרת הכליאה היום יומית, הכוללת מסדרים, ארוחות, יציאה לחצר וכן הלאה, מופרת לעיתים בעקבות המצב בחוץ, בשל תגובה לאירוע שקרה בכלא, או אפילו בגלל גחמה של קצין המבקש לחזק את המורל של אנשיו, כפי שקרה למשל בקציעות ב-2007. פשיטות על אגפים, לעיתים באמצעות כלבים, לעיתים קרובות באמצע הלילה, הן דבר שבשגרה. העברות של אסירים מסוימים לבידוד, או העברות בין בתי כלא, על מנת לפרק התארגנות מסוימת או כדי לנטרל את כוחו של אסיר ספציפי, גם הן דבר שקורה לעיתים קרובות.

וגם בחוץ המצב לא שונה מאוד. פשיטות על ערים וכפרים בגדה מתרחשות מדי לילה, תושבים נעצרים ומבודדים מסביבתם, והכל שרירותי, בהחלטה של פקיד זה או אחר. הכלא הוא המשכו של הכיבוש באמצעים אחרים.

> לאן נעלמת הסולידריות העיתונאית כשקולגה פלסטיני יושב במעצר מנהלי?

עשרות פלסטינים הפגינו בסולידריות עם האסיר הפלסטיני בילאל קאיד שבמקום להשתחרר אחרי 14.5 שנים בכלא הישראלי – קיבל צו מעצר מנהלי. עסירה א- אזור שכם, הגדה המערבית. 18 ביוני 2016. (אחמד אל-באז/אקטיבסטילס)

מסך השתיקה נקרע לעיתים כאשר שביתות רעב מגיעות לכותרות. עשרות פלסטינים הפגינו בסולידריות עם האסיר הפלסטיני בילאל קאיד שבמקום להשתחרר אחרי 14.5 שנים בכלא הישראלי – קיבל צו מעצר מנהלי. עסירה א- אזור שכם, הגדה המערבית. 18 ביוני 2016. (אחמד אל-באז/אקטיבסטילס)

בעוד שלרוב הציבור הישראלי הכלא הוא דבר שישנו, קונספט אמורפי שאין מה להתעמק בפרטיו, בשביל האסירים הפלסטינים ומשפחותיהם מדובר בסבל מוחשי ביותר. משפחה שנוסעת לבקר את בנה או בתה הכלואים בשטח ישראל (אגב, אמנת ג'נבה אוסרת על העברה של כלואים מהשטח הכבוש לשטח המדינה הכובשת, אבל חוק בינלאומי מעולם לא הפריע לישראל), נדרשת למסע ייסורים החוזר על עצמו פעם אחרי פעם.

החל מקבלת אישור מישראל, עבור לקבלת אישור הצלב האדום, ליציאה בשעות הקטנות של הלילה, להיסחבות של שעות ארוכות באוטובוס הלוך וחזור, המתנות ארוכות, השפלות על ידי חיילים וסוהרים, והכל בשביל חצי שעה של דיבור עם יקירם מבעד למחיצת פלסטיק שקוף. משפחות איתן דיברתי מספרות כי בשביל חצי השעה הזו הן נדרשות לבלות יום שלם, מלפני הזריחה עד הרבה אחרי השקיעה. הורים קשישים רבים לא מסוגלים למסלול הייסורים הזה, וכך גם ה"זכות" הזו, הניתנת על ידי ישראל, נקנית בייסורים.

כאשר נקרע, לעיתים, מסך השתיקה סביב קיום האסירים האלה, זה קורה בעיקר סביב שביתות הרעב, וגם אז אחרי שכלו כל הקיצין, והשובת נמצא על ערש דווי. המחיר הנדרש משובת רעב כדי להביא את הציבור להביט במציאות הזו הוא עצום, ומעטים הם אלה שמוכנים או יכולים לשלם אותו.

מנגנון שבולע לקרבו אלפים

בעוד שבשביל ישראלים רבים מדובר בטרוריסטים, בפושעים שיש להיפטר מהם, הנרטיב הפלסטיני שונה לחלוטין. האסירים הם הגיבורים של פלסטין, כפי שהאסירים היהודיים היו גיבורי הישוב היהודי בפלשתינה לפני הקמת מדינת ישראל. שמור להם מקום של כבוד בהיסטוריה של המאבק, ויותר מכך, הם מהווים מעין סמכות מוסרית לכיוון המאבק של היום. מנהיגי האסירים שותפים בקבלת החלטות של ארגוניהם מחוץ לכתלי הכלא, ובכך יש להם השפעה ישירה על כל אחד ואחת מאיתנו. כמו כל מאבק לאומי, הטרוריסטים של צד אחד הם לוחמי החופש של הצד השני.

נשים פלסטיניות מציגות תמונות של קרוביהן - אסירים הכלואים בבתי כלא ישראליים. יום האסיר הפלסטיני, רמאללה, ה-17 באפריל, 2014 (אקטיבסטילס)

נשים פלסטיניות מציגות תמונות של קרוביהן – אסירים הכלואים בבתי כלא ישראליים. יום האסיר הפלסטיני, רמאללה, ה-17 באפריל, 2014 (אקטיבסטילס)

על פי נתוני שב"ס המעודכנים לסוף חודש יולי, היו 6,287 אסירים פלסטינים המוגדרים "ביטחוניים" בבתי הכלא הישראלים. אלפים רבים, בהם ילדים, נערים, מבוגרים, וזקנים, מכל שכבות האוכלוסיה, מכל הארגונים והסיעות הפוליטיות, מאורגנים בקבוצותיהם, מעבירים יום אחר יום עד למועד השחרור או עד לעסקת האסירים הבאה, מה שיבוא קודם. חלק גדול מהם, על אף הנרטיב הישראלי הרואה בכולם פושעים, הם אסירים אידיאולוגים, שנכלאו בשל פעילותם הפוליטית והרעיונית. חלק גדול מהם נפלו קורבן למערכת המשפט הצבאית – מנגנון מוטה ומעוות שנותן גושפנקא כביכול חוקית להמשך הכיבוש והשליטה בשטח ובאנשים. ולא ניתן לכבוש שטחים ואנשים בלי לאסור אסירים.

האסירים האלה הם החלק באוכלוסיה הנכבשת שאמר "די". הפעילות שלהם מאיימת על הסדר הקיים לפיו הפלסטינים הם נתינים סוג ב' והיהודים הם אדוני הארץ. לכן המשטר הצבאי בחר להרחיק ולכלוא אותם.

ישראל רואה באסירים הללו את שורש הבעיה. אם רק ירחיקו אותם, חושבים קברניטי מערכת הביטחון, המצב הנוכחי יוכל להמשך. "עימות בעצימות נמוכה", הם קוראים לזה. אך האסירים הם לא הבעיה. הם תוצאה של המדיניות אשר ממשיכה לכלוא עוד ועוד צעירים ומבוגרים, לשדוד מהם את חייהם, כפי שהיא עושה כבר חמישים שנה, ורוצה להמשיך ולעשות כך גם בעתיד.

מערכת הכליאה הישראלית היא עוד נדבך במנגנון העצום של הכיבוש, המכשיר הפרדה על בסיס גזע בשלל תירוצים, המתעלם מהסבל המתמשך של האוכלוסיה הנכבשת כדי להמשיך ולינוק את משאבי הארץ. המנגנון הזה בולע עשרות אלפי בני אדם מדי שנה, מכניס אותם לקרבו, משנה אותם, שובר את חלקם, ומצליח, עדיין, לשמור בעיני הישראלים את התפיסה שהוא עושה את זה לטובתם.

סעיף 4 לחוק האסירים הפלסטיני קובע כי "אסור לרשות הפלסטינית לחתום או להשתתף בחתימה על הסכם שלום לפתרון הבעיה הפלסטינית, ללא שחרור כל האסירים". כחלק מהסכמי אוסלו, שחררה ישראל 6,912 אסירים ביטחוניים, ותשחרר, ככל הנראה, עוד אלפים לקראת סיבוב המשא ומתן הבא, אם וכאשר יגיע. כך או כך, האסירים ימשיכו לשחק תפקיד מרכזי במאבק השחרור הפלסטיני, וככאלה, חשוב להכיר במציאות הקשה בה הם ומשפחותיהם חיים, כי זו תהיה חלק מהעתיד של כולנו.

> פרס גאמפ: האיש שהיה שותף לכל החלטה אסונית שקיבלה ישראל

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

כשנוקטים במדיניות של "אפלייה סטטיסטית" גם אנשים שהמדיניות לא מכוונת אליהם יתפסו לפעמים ברשת, כמו זוג ההומואים שביקשו לאכול סושי או מוקפץ במסעדת פרנג'ליקו בנצרת עלית. אילוסטרציה. (צילום: לירון אלמוג / פלאש 90)

פרנג'ליקו. סיפור על תרבות, מעמד ומגדר לא על הומופוביה

עסקים לא רוצים שגברים ערבים או מזרחים ממעמד נמוך ישבו אצלם. בגלל שאי אפשר להגיד: "ערסים החוצה", הם מוצאים דרכים מתוחכמות. במועדונים בת"א ובקיבוצים יש סלקטור. במסעדות בעולם הערבי קובעים ש"הכניסה לזוגות ומשפחות". הומופוביה זה לא

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf