למה אני שונא אותך כל כך, רמאללה?

אני זוכר את עצמי מבקר ברמאללה מאז שהייתי ילד קטן. לפעמים הייית מצטרף לאבי, שהיה נוסע כל יום לגדה לצרכי עבודה. כילד, די אהבתי את זה. הימים היו ימי טרום אוסלו העליזים, וכמעט כל ביקור ברמאללה וסביבתה לווה בהרפתקה. עימותים עם הצבא היו יכולים לפרוץ בכל רגע נתון – הייתי יכול להיות באמצע קניות עם אבא במרכז כיכר מנארה הסואנת, להיכנס לאחת החנויות, לצאת ממנה ולראות את השבאב שרק לפני שנייה עברו לידנו, זורקים אבנים על הצבא.

אז, מאוד אהבתי את רמאללה. מבלי להבין איפה אני ולמה יש בלגאן עם הצבא, ולמה לעזאזל יש שם חיילים יהודים בכלל, הערצתי מרחוק את הצעירים שלא היו מוותרים אף פעם על הנסיונות לסלק מהעיר את החיילים. עד היום כשאני בהפגנה ועניינים מתלהטים, אני נזכר ברעולי הפנים מרמאללה שעמדו חשופי חזה מול החיילים במדים. הטובים מול הרעים, ממש כמו בסרטים.

תמיד רציתי להישאר ולראות את האקשן. אני זוכר איך בעודי מביט בבלגאן המתלקח מהחלון האחורי של הרכב, הייתי צועק לאבא שאני לא רוצה לעזוב, בזמן שזה היה מסתלק משם בנסיעה מהירה דרך המחסום בחזרה הביתה ללוד. גם לא הבנתי איך באותו רגע אבא שלי היה מצליח לשמור על קור רוח, וזה נראה לי מגניב לגמרי. עשן, קולות ירי, אבנים עפות מסביב, ג'יפים צבאיים שיוצאים מכל רחוב, והוא רגוע, כמו ההוא ממת לחיות, ג'ון מקליין. ככה ראיתי אותו אז, ייפי-קאי-יה-מאד'ר-פאקר כזה, רק בלי הסיגריה בפה כי לא כל הסטריאוטיפים נכונים. יש פלסטינים שלא מעשנים. הוא גם שחיין מעולה. הנה ניפצתי לכם שתי סטיגמות. בכל מקרה, בחזרה לעניינינו.

אוסלו הגיע והביקורים לגדה החלו להפוך ליותר ויותר משפחתיים. אבי היה לוקח אותנו, כל המשפחה, לבקר את משפחות העובדים מהכפרים הסמוכים לרמאללה שעבדו איתו. זה היה חשוב לו, שאשחק עם ילדיהם. אולי בגלל שהם ראו אותי כבן של הבוס, הילדים הכניסו אותי לעולמם הפנימי. לא היה אכפת לי. לא ידעתי מה זה כיבוש ולמה הם לא יכולים לבקר אותי, איכשהו מעולם לא דיברנו על זה. לא יודע למה.

הם חשפו אותי לעולם שלם של משחקים, מונחים ומציאות שלא הכרתי, למרות שלוד הייתה  מרוחקת סך הכל חצי שעה מהם. ההבדלים במשחקי הילדות לא אמורים היו להיות כל כך גדולים, וזה ריתק אותי, מבלי להבין אז למה. לאט לאט, הגאווה שהייתי מרגיש בפעמים הראשונות כשהיינו מגיעים אליהם לביקורים במכונית החדשה והנוצצת של אבא, החלה להתחלף בהרגשת מבוכה, על השפע היחסי שהיה לי ולא היה להם. פתאום דווקא התחיל להפריע לי שאני הבן של הבוס, ושההורים שלהם בטח אמרו להם להיות נחמדים אלי. פתאום, היה לי קצת פחות כיף לבקר אותם.

עיר שבה חבריי אסירים, שאסור להתאהב בה

אחר כך התבגרתי והתחלתי להבין מה זה כיבוש. עם הזמן, יראת הכבוד שהרגשתי כלפי רמאללה ומה שהיא מייצגת אומנם נשמרה, אך אהבתי אליה החלה להיעלם באופן הדרגתי. יחסי אהבה שנאה קלאסיים, אבל עם סוף רע.

כסטודנט שהתגורר בירושלים, שנאתי את העובדה שצריך לעבור דרך מחסום קלנדיה הארור כדי להגיע אליה. בתוך העיר עצמה, שפע אפשרויות הבילוי והתרבות תמיד בלבלו אותי. ולמרות שנהינתי מאוד, לא הבנתי למה שיוועתי לרגע שבו אראה את מחסום קלנדיה מולי שוב. את אותו מחסום שרק לפני רגע קראתי לו "ארור".

הלימודים הסתיימו, ואני החלטתי להיות ילד גדול. מצאתי עבודה בחברת תרופות ועזבתי את ירושלים, אך המשכתי לבלות ברמאללה. הייתי גם מפר את תקנון החברה ולוקח את רכב הליסינג מהעבודה וקורע את העיר באופן די תדיר, מתפרע בה ללא מלכודות אלכוהול, בפרודיה הפוכה על השיר ההוא של להקת אפליקציה מ"ארץ נהדרת".

"רמאללה שמה את תל אביב שלכם בכיס הקטן", הייתי מתגאה מול יהודים. בתוך תוכי התביישתי על השקר הבוטה, כאילו אני מאוהב בעיר. אבל שיזדיינו. שימשיכו לשמוע סיפורים ולחלום על המקום הקסום הזה שהם לא מגיעים אליו, וטוב שכך. כך הייתי משתיק את מצפוני. מגיע גם לנו מקום יפה שהוא רק שלנו. זה היה ניצחון פרטי וקטן שלי על ההווי הישראלי שלא באמת מעוניין לקבל אותי כפי שאני. כל פלסטיני משתוקק לנצחונות קטנים כאלה על אליאהוד. יש סטריאוטיפים שהם נכונים.

לחברים הפלסטינים ברמאללה הייתי מספר שתל אביב מגעילה. הפעם לא התביישתי על שום דבר כי לא שיקרתי, כי אף פעם לא אמרתי זאת סתם. המציאות הפלסטית-בועתית של תל אביב מייצגת בעבורי את המדינה שנגנבה וסונתזה לה מכלום, מין בועה שנחתה עלינו וכלאה אותנו.

היום, אני איכשהו מוצא את עצמי מעורב בחיי התרבות של רמאללה. חבריי ואני הקמנו פסטיבל מוזיקה בינלאומי בעיר, אליו מגיעים אמנים וקהל מכל רחבי פלסטין (חוץ מעזה), משני צידי החומה. עם הזמן, צמצמתי את נסיעותי לרמאללה, במיוחד מאז עברתי לחיפה. כיום אני נוסע לשם רק לצרכי עבודה, או כדי לתקן את הרכב. כי יש סטריאוטיפים שהם נכונים. זול יותר לתקן את הרכב אצל ערבים בשטחים.

איכשהו אני שונא את העיר שבה רק לפני כמה שבועות השתתפתי בפסטיבל קולנוע פלסטיני בינלאומי (עם הסרט שלי שעדיין מצוי בהפקה). מיד לאחר אותו פסטיבל, החל פסטיבל תיאטרון. אני שונא את העיר שבה אפשר למצוא בכל רגע נתון אפשרות לצרוך תרבות שמדברת גם אלי. המחשבה הקטנה המקננת בראשי איפשהו על מהם אותם גורמים לשנאה ההולכת וגדלה כלפי רמאללה עדיין לא מרפה. למה?

גברים ישראלים יכולים לצאת לכל באר בת"א ולהתחיל עם נשים. נחשו מה? אני יכול לעשות את אותו הדבר ברמאללה, עיר עם שפע נשים יפהפיות ומרשימות. אני שונא לעשות את זה בתל-אביב. הרגשת הזרות והטינה כלפי העיר העברית הקולניאלית הראשונה השניאה עלי את האפשרות של אפילו להכיר בה מישהי, גם אם אני יודע בוודאות שזה לא הולך לשום מקום. עיר הפיק אפ הנצחית לא רלוונטית לרווק כמוני, אבל מגניב שלפחות תמיד תהיה לי רמאללה בשביל זה, נכון?

לא. כשאתה סטודנט בן עשרים שמחפש רק ליהנות, אתה לא מודע לזה. כשאתה בוגר יותר, אתה כואב על כל רומן שאתה יודע שלעולם לא יהיה לך. הקול בתוך הראש שהיה מריץ מחשבות כמו "להביא אותה להכיר את ההורים? פאק, בחיים לא", מריץ היום מחשבות כמו "פאק. בחיים לא אוכל להביא אותה להכיר את ההורים". לא אוכל לאהוב מישהי מרמאללה. יש חומה באמצע, וישראל תמנע ממנה לבוא אלי להכיר את אימא.

כיום, רגשות האהבה-שנאה כלפי רמאללה התחלפו בשנאה ודאית. כיצד אפשר לאהוב עיר בה הכיבוש מונע ממך להתאהב? כיצד ניתן לאהוב עיר שבה חבריי הם אסירים, שמתקשרים אלי בפייסטיים רק כדי שאצא למרפסת ואראה להם את חיפה? כיצד אפשר לאהוב עיר שחונקת אותך מהרגשת שייכות וזהות, אבל היא שמורה רק לתחומי העיר, המוקפת במתנחלים, חומות ומחסומים? כיצד אפשר לאהוב עיר המציעה שפע של בילויים ותרבות, אבל לתושביה אין אפשרות לבוא לירושלים או חיפה ולראות הצגה או הופעה? איך אפשר לאהוב עיר, שכדי להיפטר מתחושת המחנק שהיא נותנת לך אתה עובר דרך מחסום וחומה?

היום, אני יודע בדיוק למה אני שונא את רמאללה. כי כבר עברו כמעט 30 שנים, ורעולי הפנים שניסו לסלק את החיילים במרכז העיר בכיכר מנארה, הצליחו להגיע רק עד מחסום קלנדיה. אני שונא את רמאללה, כי לתושביה החופש נגמר בקלנדיה. אני שונא את רמאללה, כי אנחנו הפלסטינים באמת רוצים להיות חופשיים בכל פלסטין. יש סטריאוטיפים שהם נכונים.