newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה אני מבכה את פידל קסטרו

אומרים שהוא היה רודן ושקובה ענייה ואומללה בגללו. אבל את ההצלחות והכשלונות של קובה צריך להשוות להאיטי ולא לצרפת. בחשבון כולל, הסוציאליזם של פידל קסטרו נתן לעם הקובני יותר מאשר כל החלופות הזמינות

מאת:

כותבת אורחת: נועה לוי

למחרת מותו של פידל קסטרו הוזמנתי להשתתף בארוע הרשמי ברמאללה של ארגון הידידות פלסטין – קובה להשתתפות בצער העם הקובני. הגעתי לשם כנציגת חד״ש ומק״י יחד עם חברי רג'א זעאתרה, שגם נשא דברים. באירוע השתתפו נציגים קובנים ספורים, כמה ונצואלנים ופלסטינים ופלסטיניות רבות מתנועות פוליטיות שונות מהשמאל – אך בעיקר מתנועת פת"ח.

הגברים והנשים שנשאו דברים דיברו על כך שפידל קסטרו היה ידיד לכל המהפכנים בעולם, ופירטו במיוחד לגבי הקשר האמיץ בין קובה לפלסטין והתמיכה המתמשכת שהעניקה קובה תחת פידל למאבק הפלסטיני. בשאר הזמן התגודדו המבקרים בחבורות וריכלו לקראת ועידת פת"ח המתוחה שעומדת להתקיים בקרוב, ובה צפוי מאבק איתנים על עתיד ההנהגה הפלסטינית.

> סודאן: מאות אלפים משתתפים בשביתה בת שלושה ימים

משמרת לזכר פידל קסטרו ברמאללה (STR / פלאש90)

ידיד המהפכנים בעולם. משמרת לזכר פידל קסטרו ברמאללה, בשבת האחרונה (STR / פלאש90)

הייתי היהודייה היחידה שם, כמובן. אחד הצעירים ממפלגתי שהגיע מוקדם לעזור מכיוון שהיה בוגר של אוניברסיטה קובנית, בה למד בחינם כקומוניסט פלסטיני, חשש בתחילה שיהיו שיעקמו אפם מעצם נוכחותי. בפועל המצב היה הפוך – לאחר שרג'א זעאתרה אמר בנאומו כי הגיע יחד עם חברת מפלגה מתל אביב-יפו, וכי השותפות הערבית יהודית היא חלק מדרכנו האינטרנציונליסטית שהייתה גם דרכו של קסטרו, וסיפר מעט על פעילויותינו המשותפות נגד הכיבוש, זכיתי גם להזמנה להצטרף ולשאת דברים בעצמי. ויתרתי על ההזדמנות, ואת דברי ההספד שלי על קסטרו אנסה לנסח כאן.

החירות של ילד עני להפוך לרופא

מותו של קסטרו העלה ויכוחים עם חברים שונים בשמאל שבימים כתיקונם עומדים לצדי ברוב המאבקים, אך ביום הזה אנחנו בצדדים שונים – הצד הליברלי והצד הסוציאליסטי. העיתונים בישראל חגגו את מותו כ"מותו של רודן". אז למה אנחנו האדומים מתעקשים לראות בו משהו אחר? האם מתוך דוגמטיות וחוסר מחשבה? אוטומטיזם של המלחמה הקרה? אני מציעה לקרוא ולחשוב על הוויכוח העקרוני – לא בהכרח כדי להשתכנע מיד, אלא יותר כדי להבין את לב חוסר ההסכמה.

מבחינתי כשמדברים על פידל ועל קובה מדברים על שאלה אחת: מה עושה סוציאליזם במדינת עולם שלישי באמריקה הלטינית. הביטו במדינות השכנות לקובה ביחס אליה. השוו את מידת האלימות, הרציחות השלטוניות, הרציחות הלא שלטוניות, הפחד ברחובות, ההשכלה, המוביליות החברתית, התזונה והבריאות – בכל המדדים האלה קובה גוברת על כל שכנותיה.

עם שיעור אסירים באוכלוסייה נמוך מזה של ארה"ב, עדיין בטוח שם ברחובות יותר מאשר בארה"ב, שכולאת אחוז מהאוכלוסיה שלה. ועדיין כשבפוליטיקה האמריקאית מדברים על המאבק בפשע לא מציעים ללמוד מהדוגמא הקובנית דווקא, דוגמא של מדינה שכנה שעל אף עונייה הרב מצליחה לשמור על רמת פשיעה נמוכה מאוד ורמת ביטחון מקסימלית ברחובות. כן, הקובנים עניים, אך יש להם בריאות, חינוך ודיור בחינם, ותראו את התוצאות.

מתוך הסרט "סיקו" של מייקל מור: נפגעי 9/11 אמריקאים מקבלים טיפול חינם בקובה:

מכתיבתם של חברים מאמריקה הלטינית אני לומדת שגם שם יש ויכוח חמור: בין ההתנגדות לצנזורה ולרדיפת ה"בוגדים" במשטר, לבין הערכה למודל האלטרנטיבי לכלכלות הכושלות ולמדינות המושחתות, הרצחניות והלא מתפקדות. הדבר החשוב ביותר עבור החברים מהאזור בקובה של פידל קסטרו הוא שהיא הראתה שניתן לעשות דברים גם אחרת. המדינות השכנות לקובה – כמו האיטי – מתאפיינות בפוליטיקה כפופה לחלוטין לפוליטיקה האמריקאית, והדוגמא הקובנית מראה שניתן להחליט לעשות פוליטיקה אחרת ועצמאית, שפותחת את היכולת לדמיין אחרת את המדיניות כמעט בכל תחום.

אז נכון, זו לא המדינה האידיאלית, וגם בקובה יש הרבה על מה להאבק נגד השלטון. כקובנית בוודאי הייתי רוצה שיתקיימו בחירות במודל זה או אחר. האמברגו האמריקאי וניסיונות אינספור להפיל את קובה ולהתנקש בקסטרו (למעלה משש מאות נסיונות יזם ה-CIA), הביאו לחשדנות פנימית פרנואידית לעתים ולמגבלות הגירה קשות.

המשטר של קסטרו ביצע בעבר פשעים כלפי הקהילה הלהט״בית – אך לעומת מנהיגים אחרים, קסטרו הכה על חטא והודה בטעותו. קסטרו גם דאג לייצור תחליף גנרי לקוקטייל האיידס היקר של ארה"ב וסיפק אותו במחירי עלות לאזרחים ובמחירים זולים מאוד לשכנותיו באמריקה הלטינית. הצנזורה היא בוודאי מכה שיש להאבק בה, כמו גם מקרים של שחיתות. אבל האם אנחנו משווים את קובה לגרמניה וצרפת או למדינות השכנות של קובה, שחולקות היסטוריה דומה, תנאים פיזיים דומים ולחצים דומים מצד ארה"ב?

זהו בעצם לב הוויכוח שלי עם הליברלים: האם מדינת רווחה, שמספקת לאזרחיה שרותים ברמה כמעט ארופאית על אף שהיא מדינה ענייה מאוד, בלב אמריקה הלטינית, נחשבת להצלחה אם אין בה בחירות? האם בחירות במודל הליברלי מהוות את הסימן האמיתי לרצון העם? האם החירויות הליברליות קודמות לחירות של ילד עני לזכות בחינוך שיאפשר לו להיות מדען או רופא? האם החירויות הליברליות מאפשרות באמת שינוי אמיתי, או שבמידת מה מדובר באחיזת עיניים של חופש ללא אפשרות שינוי פרדיגמה אמיתית?

ומה התשובה לכל השאלות האלה ספציפית באזור שבו ארה"ב שוב ושוב ושוב לאורך ההיסטוריה מתערבת בכוח ובכסף, מפילה מנהיגים שכן נבחרו דמוקרטית, תומכת בהפיכות צבאיות וברציחות של פעילי איגודים ומפלגות שמאל, ומרוממת רודנים מטעמה? כך היה גם בקובה עצמה, שנשלטה על ידי רודן מטעם ארה"ב עד שהגיעה המהפכה של קסטרו.

> במקום לדבר על הצלחה או כשלון של המאבק המזרחי, צריך לדבר על יעדיו

פידל קסטרו (שמאל) וצ'ה גווארה (באמצע) צועדים בהוואנה, 1960 (מוזיאון צ'ה גווארה)

פידל קסטרו (שמאל) וצ'ה גווארה (באמצע) צועדים בהוואנה, 1960 (מוזיאון צ'ה גווארה)

החלופה האמריקאית

כן, הייתי רוצה במערכות דמוקרטיות אמיתיות שמאפשרות לאזרחים להתערב ולנהל את החיים הפוליטיים וגם מחליפות את השלטון הראשי כל כמה זמן. עדיף שמלמטה יעלה רצון עממי ויחליף את ההנהגה לפי צרכיו ורצונותיו. רק שזה לא קורה כמעט באף משטר בעולם. הקפיטליזם מגביל לחלוטין את ההנהגה הדמוקרטית ליברלית, ואת החירות יש למדוד בעוד מדדים מלבד יכולת הבחירה בין שלטון דפוק, נצלני וקפיטליסטי א' לשלטון דכאני נצלני וקפיטליסטי ב'. הקפיטליזם מהווה מערכת מגבילה לאופציות שהמערכת מציגה בפני האזרחים, והבחירות בסגנון סופרמרקט עם היצע מועמדים תחום ומוגבל לא מייצרות אפשרות של ממש לשנות; לשנות את האישיות הספציפית ששולטת אולי כן, אבל לא את הפרדיגמה השלטונית שלה.

דונלד טראמפ, למשל, הוא לא האיש המוכשר לשלוט בארה"ב, לא האיש שייטיב עם אזרחי ארה"ב, ורוב אזרחי ארה"ב שהצביעו בבחירות הצביעו נגדו. יש מערכת גדולה ומורכבת של אינטרסים שבתוכה נבחר הוא ולא קלינטון, אבל למערכת הזו יש חוקיות משל עצמה ומערכים אידיאולוגיים וכלכליים עצומים שמשרתים אותה. אז האם מה שקורה בארה"ב זו ה-אינדיקציה לחירות? יותר מאשר היכולת של אדם שגדל למשפחה עניה להפוך רופא?

מבחינתי, קובה של פידל קסטרו היא דוגמא מעולה לכך שסוציאליזם מקדם את המדינה והעם גם כשהוא נופל על מדינה בודדה וחסרת משאבים ומול האמברגו הקיצוני בעולם, וגם אם יש במדינה גם דברים פחות מוצלחים, שכמובן יש לבקר. ועם כל זאת, לתאר את פידל כרודן במסגרת הזו זה עיוות של המציאות – קסטרו היה מנהיג חשוב שהשיג הרבה עבור עמו וארצו, והיווה השראה לעולם, במציאות בלתי אפשרית כמעט. יהי זכרו ברוך.

עו"ד נועה לוי היא חברה במזכירות הארצית של חד"ש

> בין פידל קסטרו לישראל: עליית הציונות הכפייה והציונות בתשלום

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf