כשרב סרן שמועתי משתלט על דיווחי החדשות

מאת |

מדובר באירוע פלילי. בעצם, אולי באירוע שקשור לקהילה הגאה. או בכלל באירוע על רקע לאומי. היורה השתמש בקלצ'ניקוב. או בנשק מאולתר שמיוצר בשכם. בעצם בנשק איטלקי נדיר ביותר. אולי בעוזון. ואולי פשוט הגיע הזמן שעיתונאים לא ידווחו על מה שהם לא יודעים?

"ככל שעוברות השעות הולך ומסתמן כי מדובר באירוע על רקע פלילי", אמרו עיתונאים במהלך הדיווחים החיים בכלי התקשורת השונים. דקות מאוחר יותר בישרו כי "ככל שעוברות השעות הולך ומסתמן כי מדובר באירוע עם קשר לקהילה הגאה". ואז: "ככל שעוברות השעות הולך ומסתמן כי מדובר באירוע על רקע לאומני". אחר כך נרמז בעדינות כי התחזקו הערכות כי מדובר בדאעש, ואז דיברו על רקע אישי. וכל זה ברצינות תהומית ובמבט נחוש בכל פעם באותה מידה, כאשר מיליונים יושבים חרדים צמודים למסכי הטלוויזיה, הטלפון והמחשב, ובולעים כל פיסת מידע כאילו מדובר באמת מוחלטת.

עד לרגע כתיבת שורות אלו לא ברור מה עמד מאחורי הפעולה הרצחנית ברחוב דיזינגוף בתל אביב. אולם זה לא הפריע לעשרות עיתונאים להציג במשך שעות ארוכות ביום שישי שמועות כאילו היו עובדות. הרב סרן המפורסם נתן תצוגת תכלית מסחררת חושים. ובפעם הבאה כשנשאל כיצד נוצר משבר האמון החמור כל כך בין התקשורת לבין הצרכנים שלה, המקום בו נצטרך לחפש את התשובה יהיה דווקא חסרונו של הבסיס לאמון ותקשורת – היצמדות לעובדות.

> הערבים נוהרים לפיגועים בדיזנגוף: נתניהו משתמש בפיגוע להסתה

שוטרים עם נשק שלוף ברחובות תל אביב, שעות אחרי הרצח בדיזנגוף (יותם רונן / אקטיבסטילס)

שוטרים עם נשק שלוף ברחובות תל אביב, שעות אחרי הרצח בדיזנגוף (יותם רונן / אקטיבסטילס)

בין ספקולציות למידע

יש חשיבות עצומה לאופן בו נאמרים דברים, לבחירת המלים (מתיישב או מתנחל, פלסטיני או פלשתינאי, שוד הגז או מתווה הגז, טייקון או איש עסקים), למסגור שלהם, לנראטיב, להחלטה מתי מתחיל הסיפור ומתי הוא נגמר (מה שקוראים בעגה המקומית "מה קרה קודם"). אבל גם בתוך המציאות המתעתעת והנראטיבית הזאת, חייבת להיות דרך להבחין בין אמת לבדיה. והיא מתחילה בכך שלא יתכן שעיתונאים מדווחים על מידע שלא נמצא ברשותם.

ניתן דוגמא אקטואלית מהרצח ב"סימטא": M16, קלצ'ניקוב, נשק מאולתר שמיוצר בשכם ומשמש גם מחבלים וגם עבריינים, נשק איטלקי נדיר ביותר, קרל גוסטב, עוזון, פאלקון – כל אלה הם שמות של כלי נשק שציינו עיתונאים שונים בידענות כאילו זהו הנשק בו עשה הרוצח שימוש. אבל בפועל הידענות הזאת הייתה מבוססת בעיקרה על ניחושים, שכן אף אחד לא ידע מהו סוג הנשק עד שלא הגיע אביו של היורה למשטרה וסיפק פרטים. ואז נשאלת השאלה – אם לא יודעים מהו סוג הנשק בו נעשה שימוש, פרט לכך שלא מדובר באקדח, מדוע בוחרים העיתונאים לדווח מה שהם לא יודעים?

ועוד דוגמא: שני סרטוני אבטחה, מהם נראה כי היורה יודע להחזיק את הנשק בלי שהוא יקפוץ לו, וכי אולי שם שקיות ניילון על הידיים שלו, הספיקו כדי שעיתונאים ידברו על כך שמדובר במקצוען מיומן. אבל אנשי תקשורת אמורים לדעת שבין משחקי ניחושים ביתיים בזמן של המתנה מורטת עצבים, ובין פרסום ספקולציות כאילו מדובר במידע, עובר גבול ברור. והגבול הזה נחצה שוב במהלך הדיווחים ביום שישי. כמעט בכל כלי התקשורת, ולאורך שעות ארוכות, שוב ושוב ושוב.

> למה עיתונאים בישראל מתעקשים לדווח על "הבעיה המוסלמית של אירופה"

זירת אירוע הירי בפאב הסימטא ברחוב דיזינגוף בתל אביב. 1 בינואר 2016. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

רב סרן שמועתי בפעולה. זירת אירוע הירי בפאב הסימטא ברחוב דיזינגוף בתל אביב. 1 בינואר 2016. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

ההצגה חייבת להמשיך?

לרובם המוחלט של האנשים במדינה הזאת, שאינם מחוברים לבועת אנשי התקשורת, אין שום דרך לדעת שרבים מהעיתונאים, שהם כל כך סומכים עליהם, אמנם מדברים בביטחון כאילו הם יודעים משהו, אבל בפועל הם למעשה מהמרים. והם עושים זאת כשהם מתבססים על שמועת וואטסאפ ורוטר, הדלפות מקריות של אנשי כוחות הביטחון בדרגות זוטרות שבהם נתקלו בשטח, עדויות חלקיות, תחושות בטן, הכללות וגם כמובן נטיות פוליטיות. וכך, אנקדוטות והשערות של מומחי ביטחון מטעם עצמם (כי הם היו פעם בגולני) שרצו ברשתות החברתיות דווחו תוך רגע על ידי עיתונאים כמידע אמין שיש לדון ולהתייחס אליו ברצינות תהומית.

גם המרדפים והפשיטות חסרות התוחלת שביצעה המשטרה והועברו בשידור חי, חסרי הקשר ומנותקים מתמונת החקירה המלאה – לא סייעו כלל להבנה של הצופים, ובטח שפגעו ביכולת של המשטרה לעשות את העבודה שלה. מצד אחד הנחישות של חלק מהעיתונאים שרצו פיזית אחרי כוחות השיטור שנעו במהירות ממקום למקום היתה מרשימה, ומצד שני מאחר והיה מדובר בדיווחי שווא נשאלת השאלה האם באמת היה צורך להעביר בשידור חי את כל מהלכי המרדף והחקירה שמנהלת המשטרה באותם רגעים של חוסר בהירות מוחלט. לטעמי, הדיווחים האלה לא הקלו על המתח אלא הגבירו את הבלבול ותחושות החרדה.

חשוב להדגיש כי לא מדובר בסיטואציה חריגה. האולפנים הפתוחים המשדרים שעות בלופ את אותו מידע מועט מאוד שיש בידיהם הפכו להיות חלק נכבד מהחיים במדינה המשוגעת שלנו. המצב זהה כמובן גם ברדיו ובאתרי החדשות ברשת. את שעות הדיווח הארוכות צריך למלא, וכשאין מידע, הדמיון מתחיל לעבוד שעות ארוכות.

בדרך כלל כשמבקרים את התקשורת, גם מימין וגם משמאל הביקורת מתמקדת בנראטיב. בהטייה הפוליטית. אני מציעה לחזור לבסיס – דיווח עיתונאי צריך להישען על עובדות. לדיווחים חייבת להיות אחיזה ברורה במציאות. עדיף לא לדווח מאשר לדווח משהו לא מבוסס.

כרגע, השילוב בין תקשורת שתלויה באינטרסים כלכליים ופוליטיים, שאיבדה שאת שיניה ומזמן אינה כלב שמירה, לבין אבדן האמינות והדיוק רק מעצימה את התחושה שאנחנו חיים בכאוס. אם גם אלו שאמורים לעשות לנו סדר בבלגאן לא מדווחים אמת, על מי ניתן לסמוך?

אם לאנשי תקשורת המיינסטרים במדינה הזאת אכפת ממה שקורה כאן, הגיע הזמן שהם יעצרו לרגע לחשוב על האחריות האישית שלהם. לא מדובר רק על שליטת הטייקונים במדיה, על הטייה פוליטית, או על הבעיות המבניות והכלכליות שפוגעות בענף, אלא על מה כל אחד ואחד מאיתנו יכול לעשות כדי לשפר את הקשר בין התקשורת לצרכניה – לא לדווח על מה שאנחנו לא יודעים.

> מה עושים כשהטרור מגיע לתל אביב?

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

פעילה במאבקים לחופש, שוויון וזכויות אדם ואשה בישראל ובשטחים הפלסטינים הכבושים. רכזת המדיה והפעילות ציבורית (בישראל) של ארגון התקשורת Just Vision , ועורכת שותפה של האתר שאתם קוראים בו ממש עכשיו.

לפני שהצטרפתי ל-Just Vision עבדתי כדוברת של ארגון רופאים לזכויות אדם-ישראל. בין הקמפיינים התקשורתיים שהובלתי במסגרת התפקיד: המאבק לשחרורם של העצורים המנהליים הפלסטינים שובתי הרעב בתחילת שנת 2012, הקמפיין לחשיפת מחנות העינויים בסיני בהם נכלאים פליטים למטרות כופר, ועוד. לאחר מכן שמשתי כאשת התקשורת של קמפיין "האקדח על שולחן המטבח" לצמצום תפוצת נשק קל במרחב הציבורי בישראל.

בגלגול המקצועי הקודם שלי עבדתי כתראפיסטית בגישה התנהגותית לילדים ואנשים עם קשיים בתחום התקשורת והלמידה. מהמטופלות והמטופלים שלי למדתי שהדרך הטובה ביותר להעביר מסר היא תמיד זו הפשוטה, הכנה והישירה.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf