למה ישנתי חודש שלם בח'אן אל אחמר

לפני חודש, איש לא האמין שמאבק של כמה מאות פעילים יצליח לבטל או אפילו לדחות את הריסת ח'אן אל אחמר. אבל מה שקרה שם הוכיח שההספדים על סוף המאבק העממי היו מוקדמים מדי. וגם השותפות הישראלית-פלסטינית עוד לא מתה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

מאז שבג"ץ החליט לאפשר למדינה להרוס את ח'אן אל אחמר בתחילת ספטמבר, ישנתי בכפר כמעט כל לילה שלא היה חג או סוף שבוע. לא פעם שאלו אותי, וגם אני שאלתי את עצמי, בשביל מה לישון בכפר. הסיבה הראשונה היתה טכנית למדי: ההנחה היתה שכשההריסה תצא לפועל המשטרה לא תאפשר גישה לעיתונאים, ומי שלא יהיה בתוך הכפר לא יוכל לסקר את הפינוי. מהתנהלות המשטרה בשבוע האחרון, במהלכו הם השתמשו באקדח טייזר כלפי מפגינים וריססו אחרים בגז פלפל, היה ברור שהפינוי יהיה אלים, ולכן יהיה חשוב לתעד את הנעשה מפנים, ולא מנקודת תצפית שאולי יקצו לתקשורת ואולי לא.

בעוד שעיתונאים פלסטינים, שעובדים עם כלי תקשורת מקומיים ובינלאומיים, שהו בכפר במשמרות של 24 שעות, התקשורת הישראלית כמעט התעלמה מהסיפור בשטח. מלבד צלם או שניים עצמאיים הייתי העיתונאי הישראלי היחיד שדיווח כל התקופה מהכפר. השהייה הממושכת במקום לימדה אותי שלמרות כל ההספדים, המאבק העממי בשטחים עדיין קיים. בחודשי הקיץ, ובעיקר מאז ההחלטה הסופית של בג"ץ בחמישי לספטמבר, מאות פעילים פלסטינים נכחו באופן רציף בכפר, יום ולילה. המשרד לענייני הגדר והתנחלויות ברשות הפלסטינית הכין תשתיות לשהייה במקום: הסעות, מזרונים ושמיכות, מים קרים, שלוש ארוחת ביום והחשוב מכל – חשמל לטעון את הטלפונים הסלולריים, כדי שהשידורים החיים והדיווחים ברשתות החברתיות יימשכו כל העת.

לפי כחודש אי אפשר היה למצוא אדם אחד בישראל, בגדה ואפילו בעולם, שהאמין שמאבק של כמה מאות פעילים יצליח לדחות, אם לא לבטל לגמרי, את ההחלטה של נתניהו להרוס את הכפר. מאז כניסתו של טראמפ לבית הלבן נתניהו נתפס כמי שיש לו צ׳ק פתוח לכל פעולה בנושא הפלסטיני. לכך צריך להוסיף את העובדה שהפינוי אושר בבג״ץ, ושהמנהל האזרחי והמשטרה החלו בהכנות לפינוי – מתדריכים ועד לסלילת כבישי גישה לכלים הכבדים.

פעילים מול הדחפורים בח'אן אל אחמר. המאבק הדיפלומטי לא היה מצליח בלי המאבק בשטח (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

פעילים מול הדחפורים בח'אן אל אחמר. המאבק הדיפלומטי לא היה מצליח בלי המאבק בשטח (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

גם אני, כמו כולם, הערכתי שההריסה בלתי נמנעת ושזה רק עניין של משחקי התשה בין המשטרה לפעילים. אתמול בלילה הכל נראה שונה. מאבק עיקש, עממי ולא אלים הצליח לעשות את הבלתי אפשרי.

שמעתי יותר מפעם אחת מעיתונאים ישראלים את הטענה שבלי הרשות הפלסטינית והאקטיביסטים שבאו מבחוץ, התושבים הבדואים היו מזמן חותמים על הסכם ועוזבים בשקט לאתר החלופי ליד המזבלה בעזרייה. הטענה הזאת לא היתה מבוססת: במשך שנים, וללא תמיכה מהרשות, התושבים בח'אן אל אחמר נצמדו לקרקע ונאבקו משפטית נגד הפינוי. אבל נכון שברגע שהמאבק הגיע לשיאו הרשות הפלסטינית הצטרפה אליו בכל כוחה. מה שהיה מוטל על הכף לא היה רק גורלם של תושבי הכפר אלא גורלו של כל שבט הג'הלין, גורלן של הקהילות הפלסטיניות בשטח סי ובעיקר גורלו של הרצף הטריטוריאלי בין צפון הגדה לדרומה.

במובן הזה, נוכחותם בכפר של פעילים, במימון הרשות הפלסטינית, חיזקה את התושבים מול הלחץ הרב שהופעל עליהם להיכנע ולעבור לאתר חלופי. הנוכחות בשטח הביאה ליצירת מחאה אפקטיבית, שבתורה הביאה לסיקור מתמיד ולהשארת הנושא על סדר היום העולמי. הלחץ הבינלאומי על ישראל, שאת הפרטים עליו אולי נגלה בקרוב, לא היה קורה ללא המחאה בשטח, הסיורים והפגישות שהגיעו עד לדרגות הדיפלומטיות הגבוהות ביותר.

קשה לדמיין שר בממשלת ישראל שישן מיוזמתו בשטח, במשך חודש וחצי ברציפות, לא משנה לאיזו מטרה. אבל זה בדיוק מה שעשה השר הפלסטיני לענייני הגדר וההתנחלויות וליד עסאף. הוא ואנשים ממשרדו, חלקם בעבר פעילים בוועדות העממיות, עמדו בקו הראשון מול השוטרים, ואף הוכו ורוססו בגז פלפל.

מתארגנים לשינה בח'אן אל אחמר. הרשות הפלסטינית סיפקה אוכל וחשמל להטעין את הסלולאר (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

מתארגנים לשינה בח'אן אל אחמר. הרשות הפלסטינית סיפקה אוכל וחשמל להטעין את הסלולאר (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

עם כל הביקורת על הרשות הפלסטינית, אפשר רק לייחל להנהגה כזאת בשמאל הישראלי. הנהגה שתעמיד מעשים ונוכחות בשטח לפני הצהרות ריקות.

למרות שברשתות החברתיות נוצר הרושם שהשמאל הישראלי מתנגד להריסה ורואה בה "קו אדום", בפועל רק כעשרים פעילים ישראלים ולפעמים פחות הגיעו לישון בכפר מדי לילה. זהבה גלאון הצהירה שתחסום בגופה את הדחפורים אבל היא לא נראתה בכפר בחודש האחרון. חברי כנסת מרשימות אחרות ביקרו מדי פעם, אבל לא נשארו לשהות במקום.

מלבד קומץ פעילים מתעאיוש, לוחמים לשלום, ארגון "All That's Left" ופעילים עצמאיים, התנועות והמפלגות לא עשו מאמץ מיוחד להביא אנשים שיעמדו בסולידריות עם תושבי הכפר, וזאת מבלי להמעיט בעבודה החשובה ברמה הדיפלומטית של "בצלם" ושל ארגונים אחרים.

למפגש בין ישראלים ופלסטינים במהלך מאבק ולא במסגרת שיחות על "דו קיום" יש חשיבות רבה. האפשרות לפגוש צעירים מרחבי הגדה, שרבים מהם אינם פעילים בהפגנות שבהן נוכחים ישראלים, הזכירה עד כמה המציאות של הישראלים והפלסטינים מופרדת. פגשתי צעירים משכם, מג'נין ומחברון, רבים מהם קוראים עברית, מנויים על אפליקציות ישראליות ומתעניינים בנעשה בתוך ישראל. הם היו צמאים למידע. מה אני חושב, אבל בעיקר מה הציבור הישראלי חושב עליהם והאם יש סיכוי לפתרון. שאלות שלא מעסיקות את האזרח הישראלי הממוצע, שיכול לחיות את חייו ללא הפרעה בלי להתעסק בבעיות הכיבוש. מפגשים כאלה, בהקשר של התנגדות משותפת, הם חשובים בהרבה מפעולות אחרות, ומאפשרים לדמיין, אפילו לרגע, סיכוי לחיים אחרים במרחב הזה.

ומלה על המאבק המשפטי: גם כאן, למרות הפסימיות, עו"ד תאופיק ג'בארין, שייצג את תושבי הכפר, עשה עבודה מעולה והוכיח שלמרות הפסדים בבג"ץ ניתן להשיג הישגים לא מעטים. המאבק המשפטי קודם כל הרוויח זמן. העתירות שהוגשו גרמו לדחיית הפינוי מהקיץ – אז גם הדיפלומטים וגם הילדים נמצאים בחופשה – אל הסתיו, מועד פחות נוח לממשלת נתניהו. אך מעבר לכך ההליכה לבתי המשפט עזרה לחשוף את האפליה השיטתית במערכות התכנון והבנייה בשטחים, ולכן היתה חשובה לא פחות. בעזרת המהלך המשפטי אפשר היה להדגים שתחת כיבוש לא יכולה להיות בנייה פלסטינית חוקית ומאושרת. בדיוק כפי שהזכיר מנכ"ל בצלם חגי אלעד בנאומו במועצת הביטחון של האו"ם.

העובדה שבג"ץ לא חייב את המדינה להרוס את ח'אן אל אחמר אלא רק איפשר לה לבצע את הפינוי השאירה פתח לנתניהו להגיע ל"הסכם מרצון". הסכם, שלפחות כפי שהוא נראה כרגע, ולא משנה באיזה שם יקראו לו, לא יוכל להסתיר את העובדה הפשוטה שבמקרה הזה נתניהו הפסיד, והמאבק של תושבי הכפר והפעילים ניצח.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

"רוצים להצית? תציתו לבד". ארי שמאי מחלק עצות באולפן ערוץ 20, כשלידו יושב המצית (צילום מסך)

לא, הריאיון עם מצית הדו לשוני לא זעזע אותי

למה מזדעזעים מאייטמים מטורללים בערוץ 20? הרי ידוע מי ומה הם. הכעס האמיתי צריך להיות מופנה למערכת המשפט שלא באמת לוקחת ברצינות פשעי שנאה של יהודים, ולערוץ הראשון שהסית והביא להצתת בית הספר

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf