למה לא אניף דגל לכבוד יום העצמאות

הימים האלו הפכו למעין מבחן שייכות עבורנו היהודים בשמאל. השאלה היא למי אנחנו רוצים להיות שייכים. ל"אנחנו" שלי אין עוד דגל, אבל הוא כולל את כל מי שמאמין באפשרות של חיים מתוך כבוד ושוויון

א א א

בימים האחרונים יצא לי לקרוא כמה וכמה טקסטים של חברי מהשמאל (יש לומר, על פי רוב זה הציוני), על הקשיים והמורכבויות – הפוליטיות והרגשיות – שמזמנים להם הימים הלאומיים, במיוחד היומיים האלה של יום הזיכרון ויום העצמאות. על הילד או הילדה בגן, המבקשים להתקין דגל על המכונית, למשל. באופן משונה, ישנה איזו הרגשה בקרב חלק מחבריי כאילו יש ביומיים הללו איזה סוג של מבחן שייכות עבורנו, היהודים בשמאל. והרי אנחנו כל הזמן בחזקת חשודים כאן – לא מספיק יהודים, לא מספיק פטריוטים, לא מספיק שייכים. ויש מי שמזין את מדורת החשדנות נגדנו באופן עקבי.

ראיתי הרבה הורים שכתבו על ההיענות לבקשת הילדים לתלות דגל במרפסת או על הרכב, בדרך כלל מלווה בהרבה מלל אפולוגטי. "כי אני רוצה שהם ירגישו שייכים למקום הזה, שירגישו שזאת המדינה שלהם, שהיא תהיה להם חשובה מספיק כדי להילחם עליה".

מצעד הדגלים עובר בסמטאות העיר העתיקה בירושלים (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אני לא במקום של לשפוט איש על בחירותיו, אבל באופן אישי, אני מודה לאל על כך שהשתחררתי מזמן מהצורך להוכיח – לעצמי, לבנותיי או לסביבה – את השייכות שלי או הזיקה שלי למקום הזה, על החיים והמתים שלו גם יחד. הרי אנחנו כואבים את המציאות כאן יום יום, כל השנה, לא ברור לי למה הסנטימנטים האלה צריכים לקבל ביטוי פומבי בדיוק ביום האחד שבו הממסד מחליט שכעת על כולנו לדמוע, או כעת על כולנו לעלוץ. והרי הגיוס הזה גם הוא חלק ממה שאנחנו נאבקים נגדו כל השנה.

ובמיוחד אני שמחה על שניסחתי לי כבר מזמן "אנחנו" אחר, "אנחנו" שעדיין אין לו דגל, אבל אני גאה להשתייך אליו מעומק הלב. ה"אנחנו" שלי כולל, כמובן, את חבריי וחברותיי הפלסטינים. אני שמחה שאין בי צורך להניף היום את דגל ישראל כדי להרגיש שייכות, ואגב כך לסמן את הקו הבלתי נראה שהפלסטינים כולם נשארים מחוצה לו פעם נוספת. כי הדגל הזה לא מפסיק להיות אצבע שלוחה אל תוך עינם של הפלסטינים גם – ובמיוחד – בימים האלה. כן, גם הדגל שמניפים שמאלנים טובים, ולא משנה בכמה מטענים חיוביים הם יבקשו לטעון אותו.

על המציאות צריך להילחם, בזה אין ספק. אבל כל עוד המסומן של הדגל הוא עוול מתמשך ומכוון, לא רואה את ההיגיון בהנפתו מתוך תקווה למציאות אחרת. הדגל הוא זה שצריך להיות ראוי לנושאיו, לא להפך. אולי במיוחד כמהגרת ותיקה, אני שמחה שאני כבר לא זקוקה להוכחות האלה, לאישורים האלה לשייכותי. לא מניפה דגל, עומדת בסולידריות, באהבה ומתוך מחויבות עמוקה לצד אחיותיי ואחיי הפלסטינים ולצד כל מי שמאמין באפשרות של חיים מתוך כבוד ושוויון אמיתיים, בלי עליונות של איש. ואולי יום אחד גם יהיה לנו דגל שנתרגש ונשמח בו, מי יודע.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
כוחות משטרה רבים בזמן הריסות בתים באום אל חיראן, ינואר 2017 (פאיז אבו רמילה/ אקטיבסטילס)

כוחות משטרה רבים בזמן הריסות בתים באום אל חיראן, ינואר 2017 (פאיז אבו רמילה/ אקטיבסטילס)

אנשי אום אל חיראן חתמו על הסכם הפשרה בכפייה, לא בהסכמה

בשבוע שעבר, תושבי הכפר הבלתי מוכר חתמו על הסכם עזיבה מרצון, לכאורה, כדי שהמדינה תוכל לישב על אדמתם יהודים. ועכשיו נשאלת השאלה, כיצד הסכם שמגיע אחרי חמש עשרה שנות התשה והתעמרות של המדינה, יכול באמת להיקרא "הסכם מרצון"?

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf