המוצלח בילדינו: למה לא הצטרפתי לחגיגות ה-50 לכיבוש?

מצאתי את עצמי בלתי מוכן לחגיגות החמישים, לא מסוגל להקיא את הכיבוש ולא לבלוע אותו. נמצאתי בלתי כשיר לצייר, לכתוב, לעלות על במה, על קיר, או על בריקדות. המעצב להב הלוי על שירת ההייקו של הכיבוש. עד שיום אחד נשתחרר

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: להב הלוי

אבא שלי לא במיטבו בזמן האחרון. זו אמירה קצרה ותמציתית על אחד העניינים האלה, שאתה מקווה שלא יגיעו עד פתח דלתך. אבל הם הגיעו, כמו דברים אחרים, והכל נהיה עגום ומתיש וקשה, יותר ממה שאיחלת להוריך או לעצמך, יותר ממה שאתה מקווה שתהיה מנת חלקם של ילדיך ושלך יום אחד.

בימים אלה לפני חמישים שנה, לעומת זאת, הוא היה בירושלים, אבא שלי.

אני לא יודע אם ברגע זה לפני חמישים שנה הוא כבר היה בהדסה הר הצופים, אחרי שחטף שלושה כדורים מצלף ירדני, או אולי אכל בדיוק קציץ בשר מקופסת שימורים, כלומר לוף, ועניין הפציעה עוד חיכה לו מעבר לסיבוב, ליד מעבר מנדלבאום. אבל יום או יומיים לפה או לשם, זה פחות או יותר היה הסיפור שלו באותם ימים.

ולא רק שלו. ולא רק באותם ימים.

אבי הפצוע, סבי וסבתי מצד אמי, סבתי מצד אבי, אמי, אחותי הגדולה ואני. הדסה הר הצופים, יוני 67'. (אוסף פרטי להב הלוי)

אבי הפצוע, סבי וסבתי מצד אמי, סבתי מצד אבי, אמי, אחותי הגדולה ואני. הדסה הר הצופים, יוני 67'. (אוסף פרטי להב הלוי)

מה שאני יכול לומר בוודאות, זה שלמלחמה ההיא ולחמישים השנים שבאו בעקבותיה, יש חלק מרכזי בעיצוב החיים של אבי ושלי, כל אחד בנפרד, ושל מערכת היחסים שניהלנו לאורך שנים אלה. מערכת יחסים שידעה עליות ומורדות, ויכוחים מרירים, אי שביעות רצון ואי הסכמות, חרמות, וכל הפיקנטריה שתמהיל נכון של מאבק בין-דורי ופוליטיקה יכול להציע לשני אנשים. אבל בסופן של אותן עשרות שנים של מערכת יחסים סבוכה-עד-כדי-בנאליות שבין בן לאביו, נמצאנו שנינו תמימי דעים ביחס לדבר אחד – האסון המכונה "הכיבוש".

***

ביום שישי שעבר, בשעת אחר צהריים מנומנמת. ממש בשעה שזוגתי וסיימנו לשתות בקבוק רוזה צרפתי מצוין, שקיבלנו במתנה מחבר טוב, התקרבה נוף אנפיאעת, נערה פלסטינית בת 16 מהכפר יעבד, לעבר מחסום צה"ל אי שם בשטחים הכבושים עם חפץ חד כלשהו בידה. מיותר לציין שההישג שלה בדקירת מי מחיילי המחסום, היה די עלוב מבחינתה, מיותר לציין גם שנורתה אחרי הניסיון הנואש והמטופש לדקור חיילים חמושים, מיומנים, מוגנים היטב וחזקים ממנה לאין שיעור. מה שלא מיותר לציין, זה את הדקות הארוכות בהן שכבה מתבוססת בדמה, כשמספר חיילים (וגם מתנחל אחד) מקיפים אותה-עומדים מעליה. היא עוד נעה מעט מעת לעת, והם, מיטב בחורינו עומדים סביבה ומתנחל אחד, שהתנדב להצטרף אליהם והתקבל בשמחה, מדרבן אותה לקראת מותה ("שתזדיין, תמותי, תמותי, תסבלי, יא קחבה").

> הנערה מוטלת פצועה על הארץ, והם מקללים ומייחלים למותה

ויודעים מה? היא באמת מתה.

וכאן בעצם, בשערי ההתנחלות הבלתי חוקית מבוא דותן, לצד הגוף-ההופך-אט-אט-לגופה, מונח הכל. כאן מוטלת כל הווייתנו כולה. וכל מה שיש למי מאיתנו לומר, לכתוב או לצלם, לצייר או לשיר נגד הכיבוש, מתגמד אל נוכח ה״שתזדיין, תסבלי, תמותי, תמותי, יא קחבה״, שירת ההייקו של פסגת המפעל הציוני במאה ועשרים שנות קיומו – ה-כ-י-ב-ו-ש.

***

לפני שנה וחצי פנה אלי חבר, איש שמאל ותיק, לזמן אותי לוועדת היגוי שעניינה היה הפקת ספר לכבוד חגיגות החמישים לכיבוש, אולי המוצלח בילדינו. פנייה זו היתה יריית הפתיחה של ההתארגנות לחגיגות היובל. סנונית בעור נשר. שהתנפלה על מעשה הנבלה שכולנו נוטלים בו חלק מאז ראשית יוני 67, מי בהתלהבות יתרה ומי בהליכה יהודית מסורתית כצאן לטבח.

פנייה זו, טהורת כוונות וישרה כסרגל, היתה ראשיתה של מתקפה מאורגנת היטב, שגם אם הצלחתי להדוף באופן אישי את גליה הבלתי-מרפים, הרי שאת הצלחותיה ניתן לחוות ממש בימים אלה בגלריות ובמוזיאונים, בחנויות הספרים ובעיתונים, בתוכניות רדיו וטלוויזיה, במועדוני ההופעות הקטנים ובכיכר העיר. לא ההיא ששבנו אל בורות המים שלה ושל תושביה הערבים, כמובן.

***

השנה הראשונה של האינתיפאדה הראשונה היתה גם שנתי הראשונה כסטודנט בבצלאל. ירושלים של חורף 87-88 היתה עיר מסוגרת בה יצאנו מדי שישי בערב להפגנות נגד הכפייה הדתית ליד קולנוע סמדר ועוד איזה קולנוע בין רחוב שמאי לרחוב הלל שכבר אינני זוכר את שמו. לאחר שבועות אחדים של ימי שישי שכאלה, החלה האינתיפאדה הראשונה וכך ניצלתי מצפייה ב'קטיפה כחולה' בפעם האחת-עשרה. ועל כך תודה לידידי הפלסטינים ולשר הבטחון דאז יצחק רבין, שביקש לשבור להם את העצמות, ובכך נתן לנו גושפנקה לצאת אל הרחובות ולהניח מאחור את דניס הופר ואיזבלה רוסוליני לאנחות, ליטרלי.

עיצוב: להב הלוי

עיצוב: להב הלוי

את ערב פורים של אותה שנה ביליתי בחברת כעשרה סטודנטים נוספים ומרצה אחד לאנימציה בשם יורש, במגרש הרוסים. נעצרנו במהלך הפגנה שערכנו, באישור כמובן, בטליתא קומי, מול המשביר, במרכז העיר. שלושה פרטים אנקדוטיים זכורים לי מאותו לילה. הראשון הוא העובדה שנעצרנו כי ישבנו על הקרקע ברחבת המשביר והיוונו מטרה נייחת ונוחה עד מאוד לכהניסטים שעמדו מעלינו והעיפו לעברנו סיגריות בוערות. באמת הפרעה לסדר הציבורי.

השני הוא כי בת דודי נינה, שנהייתה לימים לחמנינה ואחר כך טרנסג'נדרית מפורסמת ובאותם ימים בן דודי עופר, ישבה איתי יחד במעצר. והשלישי הוא כי כולנו היינו תמימי דעים, שהשנה ההיא, ה-21 לכיבוש, הולכת להיות אחת האחרונות שלו, וכי האינתיפאדה עומדת לזרז את סיומו.

טעינו.

***

לפני עשר שנים בדיוק, עשינו תערוכה לכבוד 40 שנה לכיבוש. מורי ורבי המעצב דוד טרטקובר, ידידי הצלם מיקי קרצמן, העיתונאי גדעון לוי ואני. בלב שדרות רוטשילד, בבניין של חבר שעמד ריק. טרטה, ואני הצגנו 13 פוסטרים כל אחד, מיקי 13 צילומים וגדעון הוסיף את העבודה הארבעים – טקסט גדול מודפס על הקיר. ארגון יש דין תרם לנו כסף, טרטה נתן לתערוכה את השם – "ארבעים השנים האחרונות", קנינו בירה טייבה ישירות מהמבשלה והיה שמח. שמח מדי.

מה שזכור לי מהתערוכה ההיא, זה ששם התחלתי לעשות פוסטרים בערבית – "אין לי ארץ אחרת", "שמע ישראל" (שהיה תלוי שנים אצל מיכאל ספרד במשרד, ואולי עדיין), "הנצח הוא רק אפר ואבק", ושפוסטר אחד, שהיו עליו 40 עצי זית כרותים, הוצג אחר כך בתערוכת אקולוגיה בסיאול, דרום קוריאה, אפילו שהיו עליו ארבעת האיקסים של הארבעים והכיתוב 40 שנה לכיבוש בכל שפה רשמית.

היה לי פוסטר אחד שבחרתי שלא להציג בסופו של דבר, משהו מסוף 2001, והנה לפני כשנה זה היה מיקי ששלף לי קובץ שלו פתאום והזכיר לי אותו. לפני כמה שבועות החלטתי לשחזר אותו וחיפשתי את זכויות היוצרים על הצילום המקורי, שהתפרסם בזמנו בעמוד השער של הניו יורק טיימס. מכיוון שכל הנסיונות לרכוש אותו מאתר הסוכנות בו הוא נמצא עלו בתוהו, כתבתי לנציג מכירות, התשובה שקיבלתי, הנה היא כאן, ש״צילום זה אסור למכירה או לשימוש באיזור הגיאוגרפי בו אתה גר״, ישראל, כלומר.

עשרה ימים אחרי שנפתחה, כשהורדנו את התערוכה, אמרנו זה לזה – להתראות בחגיגות החמישים.

***

אבל השבוע איננו מתראים.

הרבה דם רע זרם בנהרות הכיבוש בעשור האחרון. רע ומכוער הרבה יותר מהדם שזרם לאורך ארבעים השנים שקדמו לכך, וסופו של דם להטביע את כולם – את המדממים, את המדמימים ואת הדוממים.

עיצוב: להב הלוי

עיצוב: להב הלויוכך לא יכולתי. מצאתי את עצמי בלתי מוכן לחגיגות החמישים, לא מסוגל להקיא את הכיבוש ולא לבלוע אותו. נמצאתי בלתי כשיר לצייר, לכתוב, לעלות על במה, על קיר, או על בריקדות.

מצאתי את עצמי סולד. מעצמי בעיקר, אבל כהרחבה של עצמי גם מכל מיני מעגלים הולכים ומתרחבים של חברים, ידידים, מכרים, מכרים משותפים, מכרים רחוקים או סתם אנשי שלום-שלום-ואין-שלום.

***

לפני שנה וחצי מיכאל ספרד פירסם מאמר דעה בהארץ, שכותרתו היתה יום אחד הכיבוש יסתיים. מיד ביקשתי את רשותו, אימצתי את זה ונתתי לתוכן צורה.

בתוך עמי אני יושב, וכפועל יוצא של זה, גם אני חי ונושם היטב את הפולמוסאות המקומית. את הצורך לסתור כל דבר, לנגח, לערער, לבקר, לבטל, אבל גם אחרי כל הסקפטיות הפרושה על פני הספקטרום השמאלני, המשפט הזה נותר עמוד השמפניה הצועד לפני המחנה של כל הומניסט באשר הוא. התקווה הזו, לא – הידיעה הזו, שיום אחד הכיבוש יסתיים, היא התקווה של כולנו.

ועל כן, מכל הפוסטרים שעברו לי בראש – החל מ-"כיבוש זה לא אני", מחווה עצמית לסדרת "כיבוש זה לא חינוך / כיבוש זה לא תרבות / כיבוש זה לא ספורט" שהדפסתי במימון משרד התרבות והספורט והצגתי במוזיאון תל אביב לפני שנתיים, ועד "הכיבוש יקבור את כולנו" – לא רציתי בסופו של דבר אלא להיתפס שוב לאותו משפט, לאותה תקווה, שיום אחד הכיבוש יסתיים.

***

לפני שבועות אחדים ביליתי בוילנה, ליטא, כאורח של המחלקה לעיצוב באקדמיה לאמנויות שם. העברתי לסטודנטים מקומיים סדנה לעיצוב כרזות פוליטיות. בהרצאת המבוא של אותו שבוע, כל שקיוויתי היה כי אצליח להעביר להם את הקונספט של אי הוודאות ביחס למחר. אז הראיתי להם תמונה של כלואים באושוויץ, מה-25 בינואר 1945, יומיים לפני השחרור.

"אם הייתם ניגשים למישהו מאלה", אמרתי להם, "ואומרים לו 'תחזיק מעמד, מחרתיים הכל ייגמר', הם היו מסתכלים עליכם כמו על משוגעים. והנה, באמת, אחרי 48 שעות זה נגמר".

ללמדכם.

להב הלוי הוא מעצב גרפי. שותף במשרד ״הצווארון הכחול״, עוסק בעיצוב לארגונים פוליטיים וחברתיים. מעצב כרזות ומרצה בבצלאל.

> "ככל שהם יפרידו אותנו למעמדות, שבטים ומגזרים אנחנו חייבים לחבור יחד"

עיצוב: להב הלוי

עיצוב: להב הלוי

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מערבולת של רצועות גז מדמיע, פרצי אש חיה וקריאות "מישהו נפציע". פאדי אבו שמאלה וג'ן מרלו בהפגנת "צעדה השיבה" בעזה (צילום: פאדי אבו שמאלה)

מערבולת של רצועות גז מדמיע, פרצי אש חיה וקריאות "מישהו נפציע". פאדי אבו שמאלה וג'ן מרלו בהפגנת "צעדה השיבה" בעזה (צילום: פאדי אבו שמאלה)

העקשנות של עטאללה, הסלפי האחרון של יוסף: יום שישי בעזה

ריצה על החוף בעזה בין קולות פיצוצים, משפחות רוחצות בבגדיהן בים, מטחי אש חיה וצעקות "מישהו נפצע" ב"צעדת השיבה", מפגש עם חברים ותיקים. ג'ן מרלו, עיתונאית וסופרת אמריקאית, על יום שישי ברצועה  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf