למה מחאת האפודים הצהובים לא יכולה להתרחש בישראל

הממשלה וגם התקשורת בצרפת ציפו שהאלימות בהפגנות בפאריז תפגע במחאה. בפועל קרה ההפך. המפגינים והמפגינות לא הפגינו כל כבוד לממלכתיות. בדיוק הפוך מהיהודים בישראל. מבט ישראלי מפאריז

מאת:
השאירו תגובה
א א א

עבור ישראלית החיה בפאריז, מחאת האפודים הצהובים היא תופעה מרהיבה, שאי אפשר אלא להתקנא בה. כל שבת נוספת של מחאה מבהירה עד כמה אין סיכוי לשום דבר קרוב לה בישראל. אמנם הצרפתיות והצרפתים, העוטות צהוב זרחני לגופן, מפגינות איחור אופנתי, וספק עד כמה אלגנטי, לאביב הערבי ולמחאת Occupy Wall street, אבל מעבר לשאלת הטיימינג, עולה ההשוואה למחאה החברתית של 2011 בישראל. ההבדלים הצורמים מנכיחים פעם אחר פעם עד כמה המשטר הציוני הצליח לנטרל לחלוטין ובהצלחה מרשימה את המרחב האזרחי-היהודי.

בשבת הקודמת תשומת הלב הופנתה לאלימות בהפגנות בפרובאנס, בשבתות הקודמות האלימות התרכזה בפאריז, וכל שבת כזו מבהירה עד כמה כל כוח ריבוני הופך חסר אונים, כשלוקחים ממנו את הזכות להרוג. השוטרים אבודים ומפוחדים, לא פעם נסוגים. נציגי השוטרים מביעים בתקשורת מורת רוח על השתיקה של מקרון, שגורמת להם להפוך לפיונים במשחק פוליטי לא להם. וזאת למרות שהם מפעילים אלימות אימתנית בעזרת גז מדמיע וזרנוקי מים, שבימים רגילים שמורה לטריטוריות הצרפתיות ולפרברים העניים המאוכלסים ערבים ושחורים, ובישראל שמורות לפלסטיניות, אתיופיות ולמזרחים עקשנים במיוחד, שלא עושים יד אחת עם המשטר הציוני.

ההפתעה הגדולה, לישראלית הצופה בדברים מהצד, נוגעת קודם כל למספרים. בשיא של המחאה החברתית בישראל הצליחו להוציא לרחוב 400,000 אישה ואיש, 5% מהאוכלוסייה. בצרפת, בפעולה הראשונה יצאו לרחובות ולכבישים הראשיים 287,710 נשים וגברים, 0.4% מאוכלוסיית צרפת. ומאז, למרות שהמספרים רק ירדו, המחאה רק התעצמה. אחרי שבועיים של שתיקה מצד הממשל, נעשו ניסיונות להטות אוזן ולהפגין יותר רגישות כלפי הדרישות שעולות מצד המוחות והמוחים. ניסיונות שלעת עתה נענו בצורה חלקית ואינם מספקים את חברות וחברי המחאה. ולפי הסקרים האחרונים, התשובות של הממשלה לא שיפרו במאומה את מצבו של הנשיא עמנואל מקרון, שרוב העם מביע חוסר אמון בכוונותיו.

המספרים כולם משוערים ומגיעים ממשרד הפנים מהסיבה הפשוטה שגם כעת, חמישה שבועות לתוך המחאה, אין למחאה נציגים רשמיים, ושום הפגנה ו/או פעולת חסימה לא כללה הגשת בקשה לקיים הפגנה. גם לאחר ששתי נציגות נפגשו עם שר האקולוגיה, פרנסוואה דה רוגי, הן לא הסכימו לטעון שהן דוברות המחאה. והדבר נכון גם למי שהגיע לכלי התקשורת. וכאשר ראש הממשלה, אדוארד פיליפ, לחץ להיפגש עם נציגי המחאה, הוא היה צריך לחכות לרגע האחרון כדי לקבל אישור, ולבסוף נותר בפגישה עם נציג אחד, שחטף חיצי ביקורת רבים על החלטתו לשבת עם פיליפ לאחר שזה סירב שהפגישה תצולם בשידור חי בפייסבוק.

 

גם הירי בשטרסבורג לא הצליח לעצור את ההפגנות. מחאת האפודים הצהובים בשאנז אליזה בפאריז (צילום: LNicollet, Creative Commons Attribution 2.0 Generic)

גם הירי בשטרסבורג לא הצליח לעצור את ההפגנות. מחאת האפודים הצהובים בשאנז אליזה בפאריז (צילום: LNicollet, Creative Commons Attribution 2.0 Generic)

)גם התקשורת וגם הממשל הצרפתי ציינו את העובדה הזו כנקודת חולשה של המחאה, שכן בהיעדר דוברות אין עם מי להתדיין על הדרישות. אפשר להניח שהסירוב לתת למחאה פנים אפילו עורר בממשל מקרון געגועים לאיגודים המקצועיים, שהוא עושה כל שביכולתו כדי לשבור אותם. אבל בין אם כך הדבר או לא, עד כה ההחלטה העיקשת לפעול בקצב שמתאים למחאה, ולמנות נציגים ונציגות אזוריים, ובכל מקרה להחליט על מוקדי ההפגנות ועל פגישות עם הממשל רק לאחר דיון פנימי – הוכיחה את עצמה. היעדר גיבורים וגיבורות, והיעדרו של משא ומתן ישיר, מאפשר לרשימת הדרישות המרשימה, הכוללת גם ביקורת על אופן קליטת הפליטים בצרפת, להיות נקודת ההתייחסות היחידה, בלי אפשרות לסגור את העניינים באמצע הדרך.

תנועה חסרת פנים, במכוון

כך, ולמרות כמה ראיונות בתקשורת עם חברות וחברי המחאה, התנועה נותרה חסרת פנים. ובעוד מספר פוליטיקאים ופוליטיקאיות הרגישות מספיק למתרחש מביעות לכל היותר סולידריות ותמיכה אבל מדגישות כי בסופו של יום ההחלטה נתונה בידי חברות וחברי המחאה, מקרון הצעיר, אך השמרן לעילא המנסה לשווק כלכלה ניאו-ליברלית כאילו משבר 2008 לא התרחש לפני שנייה וחצי, לא מצליח להבין שהוא עומד מול סגנון פעולה חדש. כזה שלא נוצר על ידי איגוד מקצועי או קבוצה פוליטית מוכרת, ולא מוכן להיכנע לחוקים המוכרים. בישראל, לא לקח זמן רב עד שלמחאה היו פנים (אשכנזיות למהדרין), כאלה שלא במקרה, ובצדק רב, עוררו אצל החומים והחומות של ישראל את התחושה שאין להן מקום ברוטשילד. כך קרה שהתוצר הכי מובהק של המחאה היה עליית כוחו של יאיר לפיד והפיכת סתיו שפיר ואיציק שמולי – שתי ריאקציונריות, אשכנזיות באופן פעולתן וציוניות למהדרין – לחברות כנסת הנאבקות על מראית העין ולא על העיקר.

רבות נכתב על הסיבות לכישלון המחאה בישראל, אבל מחאת האפודים הצהובים מספקת נקודת מבט חדשה על התנאים המאפשרים כל מחאה בישראל (וזאת בהנחה שאנחנו לא מתבלבלות ומתרגמות משחקים פוליטיים לפעולות פוליטיות). דווקא בגלל הניסיון של הממשלה להפריע למפגינות והמפגינים לצעוד בשאנז אליזה בשבוע הראשון, השדרה היוקרתית והרחובות שסובבים אותה הפכו ליעד המועדף עליהן. משחקי הבעלות נמשכו גם אל תוך השבוע השלישי. השדרה שותקה לחלוטין מהקניות לחגים העומדים בפתח, חלונות הראווה כוסו כדי למנוע את שבירתם ובהמשך את בזיזתן של החנויות, והשדרה הפכה לכלוב שהכניסה אליו היתה מותנית בהזדהות ובבדיקת תיקים. בשלב הזה העימותים בין המפגינים וכוחות הביטחון התמקדו באזור שער הניצחון, אחד מסמליה המוכרים ביותר של צרפת ותפאורה הולמת למפגנים לאומיים, כשבמרכזו מתנופף דגל צרפת ענק.

מרואיינים ומרואיינות רבות אמרו שהן עצמן לא חושבות שאלימות זו הדרך, אבל שאם יש התפרצות כזו של אלימות, אז כנראה שיש לכך סיבה

מעבר לאלימות סביב השער המפורסם, החלק המרתק בעימותים אלה היה היעדרה של כל רגישות לממלכתיות המקודשת כל כך בסְפֵרה הציונית, ובהיעדר כל נכונות, מצד רבות ורבים, לפעול על פי המצופה מהם. האלימות, התברר מהר מאוד, היתה כלי שהממשל קיווה לעשות בו שימוש לטובתו. המחשבה היתה שאחרי שהעם הצרפתי יראה את ההרס של פאריז, הוא יחדל להביע את תמיכתו במחאה (שבאותו שבוע עמדה על 75%). התקשורת ציפתה למצוא התנגדות לאלימות בקרב מי שהגיע רק כדי להביע את התנגדותו והתנגדותה למדיניות הכלכלית, אבל רצו להיות חלק מהעימותים ונשמרו במעין "כלוב" נפרד. תקווה זו התבדתה במהרה עת מרואיינים ומרואיינות רבות אמרו שהן עצמן לא חושבות שזו הדרך, אבל שאם יש התפרצות כזו של אלימות, אז כנראה שיש לכך סיבה. ומעבר לכך, אמרו המרואיינות, לאור ההתעלמות של הממשל והזלזול בדרישות שנובעות ממחסור אמיתי, שיכול להיות שאלימות היא הדרך היחידה לעורר את היושבים באליזה.

הפעולות המעניינות התרחשו מחוץ לפאריז. מפגיני האפודים הצהובים במחוז אוט סאון (צילום: Creative Commons Attribution-Share Alike 4.0 International, ,Obier)

הפעולות המעניינות התרחשו מחוץ לפאריז. מפגיני האפודים הצהובים במחוז אוט סאון (צילום: Creative Commons Attribution-Share Alike 4.0 International, ,Obier)

הן צדקו. האלימות לא פגעה בתמיכה הרחבה במחאה, ובעקבותיה החלה תנועה מכיוון הממשלה לעבר המוחות והמוחים. ומהרגע שזה התרחש, כל תגובה של הממשלה הפכה ללא מספקת. מה שהחל בדרישה אחת – ביטול המס על הדלק – התרחב תוך שבועיים בלבד לרשימת דרישות שכללה, בין היתר, את הורדת המס לפנסיונרים, העלאת דמי האבטלה ושכר המינימום, כמו גם מעבר לדמוקרטיה ישירה, עם משאלי עם תכופים, והרחבת השירותים החברתיים תוך מיסוי כבד של החברות הגדולות והורדת נטל המס מהיצרנים המקומיים והעסקים הקטנים. בין לבין החלו לצוץ, בין הדיונים השונים, גם מחשבות על חוקה חדשה וסיום הרפובליקה החמישית, כצורת ממשל שאינה תואמת את העת הנוכחית.

בחזרה לנקודת המבט הישראלית. הדרישה האחרונה, שבוטאה בלי כל חשש, היא שמהדהדת את ההבדל הגדול ביותר בין התנאים המאפשרים מחאה בישראלי לעומת מחאה בצרפת. בישראל, העם היהודי השוכן בציון אינו מבדיל כלל וכלל בין המדינה למשטר. מבחינתו חד הם. הפלת המשטר כמוה כהפלת המדינה. במידה רבה זה נכון. אם מישהו בקרב הישראלים היהודים (להוציא קבוצה קטנה שנעדרת כל חשיבות סטטיסטית) היה מכיר בכך שהציונות היא צורת משטר, ושהמשמעות של שינוי עומק בחברה הישראלית החיה בפלסטין כרוך גם בשינוי סמלי המדינה, בשינוי החזון וההמנון שלה. עד שזה יקרה, כל מחאה בישראל תתמקד אך ורק בדבר אחד: החלפת השלטון הנוכחי. בלי להקדיש מחשבה לכך כי מה שהיה הוא מה שיהיה, כל עוד האוחזים במושכות הם כולם ציונים טובים ונאמנים. במידה רבה, כמו הרוב המוחץ של האזרחים והאזרחיות שלהם.

מחאה מוצלחת מחייבת אי-ציות אזרחי. זה לא חייב לבוא לידי ביטוי בפעולות אלימות. למעשה, אילו מישהו היה מסיר את מבטו מהאלימות, הוא היה יכול לראות שהפעולות המעניינות מתרחשות מחוץ לפאריז, ודווקא באזורים הכפריים יותר. שם, מאז שהחלה המחאה, נשארו הכניסות לכבישים שהופרטו וכרוכים בתשלום אגרה – פתוחים למעבר, ובמקומות אחרים נחסמו כבישים ראשיים ונמנעה מלקוחות פוטנציאליים הגישה למרכזים המסחריים. וזה נעשה בלי מאות אלפי אנשים, ובלי אלימות, אבל תוך יצירת הפרעה משמעותית גם לזרם הסחורות וגם לתנועה עצמה.

ובחזרה לישראל, די לחשוב על המחאה המרשימה של הנכות והנכים בישראל, ועל האדישות ואפילו הביקורת שנמתחה על דרישותיהן לקצבה בגובה שכר המינימום – כדי להבין שלא רק הציונות בישראל משתקת כל פעולת עומק. גם אם נבחר להתעלם מהשאלה הפלסטינית הנוגעת בכל חלקה טובה (ובהרבה מאוד תקציבים שמופנים להתנחלויות, לתעשיית הנשק ולצבא הישראלי), הרי שגם מאבק יהודי פנימי שדרישותיו יכללו הן את העלאת כוח הקנייה של המעמד הבינוני והנמוך בעידן הניאו-ליברלי והן את העלאת גובה הקצבאות של המובטלות, החד הוריות והנכות הוא פנטזיה פרועה. נראה שיותר משהרוב בישראל שונא את העשירים, הוא בז לעניים, ותמיד מרגיש שהם (בשילוב הפלסטינים והחרדים) הבעיה. השנאה הרווחת לעניות והמוחלשות מצליחה לנטרל מחאה אה-לה האפודים הצהובים.

הציבור היהודי בישראל לא מבדיל בין המשטר למדינה. הפגנת האפודים הצהובים בתל אביב בסוף השבוע (צילום: גילה יערי / פלאש 90)

הציבור היהודי בישראל לא מבדיל בין המשטר למדינה. הפגנת האפודים הצהובים בתל אביב בסוף השבוע (צילום: גילה יערי / פלאש 90)

הישראלים אולי קוראים להפלתו של ביבי חדשות לבקרים, ואוהבים לנסוע למדינות עניות יותר כדי לעשות קניות שפה עולות להם הון, אבל בה בעת מתקנאים בביבי ובחייו הראוותניים, כמו גם בסמכותניות דה לה שמאטע שלו. אפילו מבקריו התקיפים ביותר, האוהבים לשתף את כולנו באובססיה שלהם על דפי עיתון "הארץ", רוחשים לו כבוד ששמור למלכים (פטריאכליים), ושולפים מהכובע עוד ועוד יהודים אמידים ולבנים בעלי קריירות צבאיות כמושיעים הזמניים שלהם.

ישראלים חושבים על הכל דרך הפריזמה הלאומית

כל האמור לעיל לא בא למחוק ולהכחיש את קיומן של כמה וכמה קבוצות בישראל, כמו גם אקטיביסטיות ואקטיביסטים מעוררות כבוד, שפועלות בכל הכוח נגד השיטה ונגד המשטר. אבל אלה, מרשימות ויקרות עד כמה שיהיו, מהוות טיפה בים של ישראלים יהודים שלא מוכנים שיגעו להם בפריבילגיות שלהם. הישראלים-היהודים כל כך התמכרו לתחושת השליטה והכוח שמעניק להם המשטר הציוני, עד כי אינם מצליחים להיגמל ממנו. ישראלים-יהודים שלא משנה כמה הם ישלמו יותר בסופר, וכמה עלובים יהיו השירותים הציבוריים שהם מקבלים, תמיד יחשבו על הביטחון שלהם קודם כל דרך הפריזמה הלאומית שכרוכה באיום המדומיין שמעורר בהם הפלסטיני. בגלל זה אין להתפלא שסבב של תקיפות ישראליות על עזה הוא זה שחיסל את המחאה שכבר החלה לגסוס לפני כן, ברגע שהעומדות בראשה גילו שאי אפשר לא להיות פוליטיות בישראל, ואי אפשר לצפות, באמת, שכולם יתקבצו סביב קוטג' אחד ויניחו בצד הבדלים לאומיים, אתניים, ומעמדיים.

בפאריז, בינתיים, אירוע הירי בשטרסבורג לא הצליח לשתק את המחאה. הדרישות של הממשלה, וגם של חלקים מסוימים באופוזיציה, לבטל את ההפגנות בשבת נענו מצד המוחים והמוחות בטענה שהכלכלה של הממשלה הורגת הרבה יותר אנשים. למורת רוחה של הממשלה, גם האיום הקלאסי על הריבונות לא הצליח להניע את האפודים הצהובים מסדר היום שלהם, ולבטל את פעולה מספר 5. עם זאת המספרים היו נמוכים יותר וההפגנות היו פחות אלימות אתמול, וכללו רק מספר התעמתויות עם כוחות הביטחון. אך הדרישות לא השתנו, ובפועל יותר ויותר קולות כעת מתרכזים, מעבר לשאלת יוקר המחייה, בדרישה לעבור לדמוקרטיה ישירה. ההסבר לכך פשוט: נשיא נבחר לחמש שנים, ולמעט בקלפי לאזרחיות והאזרחים אין שום כלי, למעט מחאות, להביע ביקורת על המדיניות שלו, שלא נאמר לעצור אותה.

ולמרות המספרים הנמוכים, וההיעדרה של האלימות (אלימות שבטווח הרחוק לא עושה טוב למחאה) אמש, הרי שכצופה מהצד, עם ויזה שלא מאפשרת הסתננות להפגנות מסוג זה, וכאזרחית של מדינה שתופי המלחמה הופכים כל מחאה בה ללא-לגיטימית, הסירוב להיענות לאירוע הירי בשטרסבורג בצורת הפסקת המחאה היה מרשים. גם בתקשורת ניתן היה לראות, שלמרות שליומיים מחאת האפודים הצהובים לא היתה במרכז הדיון, הרי שהם לא הועלמו ממנו לחלוטין, וביום חמישי כלי התקשורת הותירו את אירוע הירי מאחור, ונתנו בחזרה את הבמה לקרבנות של הכלכלה של מקרון וקודמיו.

ואשר לישראל, שהשנאה הפנימית בתוכה גדולה מהאפשרות להביא אנשים ביחד סביב מטרות משותפות, ישראל שבה לראש הממשלה המכהן יש יד קלה על הדק המלחמה שעוצרת הכל, עצתי הקטנה היא להחזיר או להשאיר את האפוד הצהוב ברכב. ישנם דברים משמעותיים הרבה יותר שניתן לעשות בישראל-פלסטין, מאשר להתנחם לרגע בקרבם של ישראלים-יהודים צייתנים. השינוי לא יבוא מעוד מחאה שמסרבת לגעת בלב הבעיה, וישנם די מרחבים אחרים שנותנים הרבה יותר תקווה לעתיד, גם אם נוכחותם בתקשורת ובמרחב פחות בולטת לעין. מחאת האפודים הצהובים לא תתרחש בישראל.

 

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במסיבת עיתונאים בנוגע לתוכנית הגרעין האיראנית, 9 בספטמבר 2019 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במסיבת עיתונאים בנוגע לתוכנית הגרעין האיראנית, 9 בספטמבר 2019 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

נתניהו הימר על ציר הרשע העולמי. מה יקרה לישראל אחרי שיילך?

מה יהיה מעמדה הבינלאומי של ישראל אחרי שנתניהו יירד מהבמה? לא בטוח שיורשו יצליח לשקם את הקרע שנפער עם יהודי ארה"ב בשנים האחרונות. וגם ביחסים עם ציר הרשע של מנהיגי הימין החדש לא צפוי להשתנות הרבה, חוץ אולי מהסגנון

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf