למה עזבתי את ערוץ הטלוויזיה של הקרמלין

העבודה עבור "רוסיה היום" היתה אמורה להיות, עבור העיתונאית הברזילאית פאולה שמידט, הזדמנות לספר את "הצד האחר" של הסיפור. אבל מתברר שארה"ב ורוסיה – על כלי התקשורת המרכזיים שלהן – הן שני הצדדים של אותו מטבע. סיפור על נפוטיזם, כסף ותעמולה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: פאולה שמידט (לגרסה המלאה של הכתבה באנגלית לחצו כאן)

הדבר הראשון שאמרתי לאבי כשקיבלתי הצעת עבודה מערוץ הטלוויזיה "רוסיה היום" (RT) היה: "לפחות אני יודעת מאיפה מגיע הכסף".

אין ולא היו אשליות לגבי גופי חדשות: לכולם יש מושכים בחוטים, ואנחנו יכולים לדעת רק על מעטים מהם. במקרה של "רוסיה היום", כולם ידעו מי היה המנצח, ואני רציתי לנגן בתזמורת. מאוד רציתי לחשוף דברים רעים על אמריקה. הייתי מוכנה לקרוא תיגר על המערב, המקום הזה שמוצג באור יפה כל כך על ידי תאגידי חדשות, שמאולפים לשיר בהרמוניה את חרפתו של האחר ולהלל את הירוק המושלם של הדשא הסינטטי שגדל אצלם.

תמיד הערצתי את "רוסיה היום". חשבתי, ואני עדיין חושבת, שזה ערוץ מרענן, אינפורמטיבי, אפילו קריטי בחשיבותו. העיתונאים בערוץ עוזרים לשנות את העולם לטובה – אני בטוחה בזה. הערוץ גם נותן במה למומחים שלעולם לא יופיעו בתקשורת המיינסטרים, אנשים שיכולים להיות לא פחות בני סמכא בתחומים מסוימים מאלה שמתראיינים בכלי התקשורת המערביים, אבל זוכים להתעלמות מוחלטת ונדחקים מהדיון הציבורי בגלל שהם מסרבים לזמזם את המנגינה שנקבעה על ידי צוותי חשיבה מערביים ולוביסטים בתשלום.

האמנתי שאני יכולה לעשות משהו טוב ב"רוסיה היום", אבל בסופו של דבר – לא יכולתי לעכל את הדרך שבה עושים שם חדשות.

> אילו רק היה מתחת לאל-ירמוכ מאגר נפט

ולדימיר פוטין באולפן של "רוסיה היום" (צילום: הקרמלין)

ולדימיר פוטין באולפן של "רוסיה היום" (צילום: הקרמלין)

מקום עבודה משפחתי

ערוץ "רוסיה היום" הוקם ב-2005 על ידי ממשלת רוסיה. כמו ה-BBC הוא משדר לכל העולם ברוסית, אנגלית, ספרדית וערבית. ידעתי שיש ל"רוסיה היום" אג'נדה פוליטית, אבל ציפיתי שיתמזל מזלי ואסקר נושאים שבהם האמת שלי והאמת של רוסיה יהיו מסונכרנות. ראיתי בערוץ סרטים דוקומנטריים מעולים על חולייו של המערב, מרעב ואנאלפביתיות באמריקה ועד כוחו המשחית של וול סטריט. רוסיה ואני החזקנו באותן עמדות רוב הזמן.

הדבר היחיד שקיוויתי הוא שלא יבקשו ממני לסקר את הממשלה של פוטין. רציתי לחשוב שהדבר היחיד שרוסיה ואני חלוקות לגביו הוא היחס לרוסיה עצמה, פחות או יותר. האמת היא, לעומת זאת, שכמו ארצות הברית, גם לרוסיה יש אינטרס או עמדה פוליטית לגבי כל מדינה בעולם.

לפני ש"רוסיה היום" הטיסו אותי מניו יורק לברלין קיבלתי מחמאות רבות על מקום העבודה החדש שלי מעיתונאים אמריקאים בולטים. היה ברור לי שהם עייפים מהריקבון שפשה בתקשורת המיינסטרים שלהם. אבל דרך התגובות המשתפכות שלהם הבנתי עוד משהו: הבנתי עד כמה העיתונאים גם הם הקורבנות של אותה דיכוטומיה ישנה, עד כמה הם מאמצים את הרעיון שארצות הברית ורוסיה מייצגות עולמות אידיאולוגיים שונים – על אף שבפועל שתיהן סוגדות לאותו האל.

גויסתי לעבודה בסוכנות ראפטלי (Ruptly), הסוכנות לחדשות מצולמות של קבוצת "רוסיה היום", כמה חודשים לפני השקתה, שתוכננה למרץ 2013. למרות שהיא משתייכת לקבוצה, אנשי ראפטלי טענו שהם בו זמנית גם שייכים למדינה, וצריכים לייצג את מדיניות הממשלה הרוסית, אבל גם חייבים למכור את התוכן שהם מייצרים כדי להפיק רווחים. מהר מאוד גיליתי שהמשמעות של זה היא שילוב של הרע משני העולמות – מחויבות למדינה וקפיטליזם, תעמולה ממשלתית וסרטונים ויראליים.

חדר החדשות היה מלא אנשים מכל רחבי העולם, רבים מהם חסרי כל ניסיון עיתונאי. היו כמה ותיקים מ-AP ומסוכנויות חדשות אחרות, אבל רק מעטים מהם נשארו אתנו לאורך זמן. ביום הראשון לעבודה ישב בקצה שולחן הישיבות סגן הבוס שלנו, עיתונאי רוסי המשדר עודף חשיבות עצמי מגוחך, עם משקפי ריי-באן וחולצת פולו של ראלף לורן. גם אחד מילדיו עבד כעיתונאי בערוץ. אשתו של סגן הבוס, אישה נחמדה בצורה יוצאת דופן, עבדה במנהלה. אשתו האמריקאית של הבוס הראשי איישה את אחת המשרות הבכירות בראפטלי.

אבל כל הנפוטיזם הזה לא הביא עמו את היתרון של תחושה משפחתית או חמימה כמו של מסעדה איטלקית, אלא גרם לכך שכולנו הרגשנו שאנחנו במעקב כל הזמן.

עב"מים ואנגלה מרקל

התפקיד העיקרי של עיתונאי ראפטלי היה ברור: היינו אמורים לדבר על דברים שאפשר להראות אותם, לא לספר אותם. המוצר העיקרי שלנו היה סרטונים בני 40 שניות ללא קריינות ועדיף ללא סאונד בכלל. אם היינו צריכים סאונד, הוא היה צריך להיות באורך שמונה שניות מקסימום.

אנגלה מרקל (צילום: Michael Thaidigsmann, ויקימדיה CC BY-SA 4.0)

אנגלה מרקל (צילום: Michael Thaidigsmann, ויקימדיה CC BY-SA 4.0)

לחלק מאיתנו, העיתונאים הוותיקים יותר, לקח זמן להבין את הקונספט. אני אישית בזבזתי הרבה מזמנם של כולם כשהצעתי כל מיני סיפורים לא רלוונטיים, כמו קטעים קצרים על ההוצאות של מדינות שונות על נשק. כל רעיון כזה הופל באמצעות שאלות כמו "האם אנחנו יכולים להראות הוצאות?" כך נשללו כל הרעיונות שלי, אחד אחרי השני, בשל היעדר ערך ויזואלי. אבטלה – לא, חלוקת עושר – לגמרי לא. ולא, אי אפשר היה לרמות על ידי שימוש בטבלאות.

כל עיתונאי היה אמור לייצר ארבעה סרטונים ביום. המטרה העיקרית שלנו הייתה "להיות ראשונים", כפי שהסבירה אחת העיתונאיות הוותיקות שכן נשארו, ושדווקא הבינה את העסק מהר מאוד. "אם אנחנו צריכים לבחור בין להיות ראשונים לבין מדויקים, אנחנו בוחרים בראשונים", היא הייתה אומרת לנו.

למקרה שנשאר איזה שהוא ספק, הבוס הראשי דקלם בפנינו את המהות של ראפטלי: “אנחנו עוסקים בספורט תקשורתי, זו תחרות טהורה". עדיין באווירה של מאמן בנבחרת, הוא הסביר לנו מה זה אומר להיות "עיתונאי טוב". "מי ראה אתמול את התמונה של החייל הצרפתי במאלי שלובש מסיכת גולגולת?", הוא שאל. רבים הרימו ידיהם. הבוס הלל את התמונה כניצחון הוויזואלי הגדול ביותר של השבוע, וכולנו הסכמנו שהיה פה מזל גדול. אז הוא הפסיק אותנו.

"לא, לא מזל. זה מה שאתם חייבים ללמוד", הוא הרצין, בזמן שאנחנו עצרנו את נשימתנו לקראת המסר לחיים. "אם צלם העיתונות הזה שווה משהו, אז הוא זה שביקש מהחייל לשים את המסכה". רובנו קיווינו ששמענו לא נכון, ואז הוסיף: "אם העיתונאי הזה באמת מצוין, הוא הביא את המסכה איתו מהבית".

עם הזמן כולנו הבנו איזה סוג של חדשות ראפטלי רצו שנסקר. בין הנושאים החביבים ביותר היו דיווחים על עב"מים וביקורות על אנגלה מרקל. אפילו בזמן התרגול היינו אמורים לחזור כל פעם לחדר החדשות עם חומרים נגד הקנצלרית. נושא הסיקור לא היה חשוב, הבהירו לנו. אנחנו אמורים להיות מסוגלים להנחות את המרואיין ולקבל את התשובה שרצינו. כפי שהבוס פעם אמר: אתה יכול לקיים ראיון רק כשאתה בטוח בתשובות שאתה הולך לקבל.

המדינה שמתחילה ב-ס'

ואז ביצעתי פשע-מחשבה.

באחת מפגישות הצוות התבקשתי לתת לחבריי לעבודה טיפים לדיווח מארצות זרות. "הסיפור החדשותי מתחבא הרבה פעמים איפה שאף אחד לא מסתכל", אמרתי, בתקווה שהקלישאה תעבוד ביעילות כמו סרטון ויראלי בן 40 שניות. אבל הבוס לא אהב את ההגיגים העיתונאיים שלי, שינה את הנושא לעצות פרקטיות, ושאל אותי על הלוגיסטיקה של קבלת תעודות עיתונאי. "אני לא חושבת שאי פעם ביקשתי היתר לצלם או לדווח ממדינה כלשהי", אמרתי. "לא בישראל, לא בארצות הברית, לא בלבנון – למרות שעבדתי שם שנים. אני בעיקר ממליצה שלא להגיש בקשות לתעודות מממשלות לא-דמוקרטית, ובמיוחד דיקטטורות, כמו סוריה ומצרים".

סגן הבוס נעשה אדום כולו. הרגשתי שקרה משהו גרוע מהרגיל, אבל לא הצלחתי להבין מה. עברו שתי דקות לפני שהסגן סיים את הפגישה וזימן אותי לשיחת נזיפה בחדרו.

בדקות הבאות הרגשתי שאני עוברת שטיפת מוח של גולאג. נדרשתי להכות על חטא על כך שקראתי לסוריה "דיקטטורה" (העלבתי את מצרים זכתה להתעלמות גורפת). מעולם לא ראיתי מעסיק זועם כל כך כמו באותו יום, אבל המשכתי לנסות להתווכח. למעשה הייתי די מופתעת לגלות שהיו לו כמה טיעונים טובים על הדעות הקדומות שלי, טיעונים שהיו יכולים לחשב די ברורים וחדים, אם לא היו כה חד-צדדיים.

אסור לדבר על סוריה. בשאר אל אסד (צילום: Fabio Rodrigues Pozzebom / ABr, ויקימדיה CC BY 3.0 BR)

אסור לדבר על סוריה. בשאר אל אסד (צילום: Fabio Rodrigues Pozzebom / ABr, ויקימדיה CC BY 3.0 BR)

ניסיתי להצביע על המוסר הכפול שלו, אבל הוא לא הפסיק לצעוק בקול שהרעיד את הקירות, ללא ספק במטרה לא רק להפחיד אותי אלא גם להרתיע את האחרים. הוא חזר שוב ושוב על כך שהפרתי את הכללים. “אני צריכה שתהיה יותר ספציפי כדי שאוכל להימנע מלחזור על הטעות בעתיד", אמרתי. הוא רק ביקש ממני לא לחזור על כך, ואני אמרתי: "אני מבטיחה לעשות כמיטב יכולתי להימנע מלחזור על כך שסוריה היא דיקטטורה", מה שכמובן רק הרתיח אותו יותר. "אני רוצה שתבטיחי שלא תגידי כזה דבר שוב", הוא צעק, נמנע מלהזכיר את המילה שמתחילה ב-ס'.

הנזיפה הראשונה שלי התבררה כהתפתחות מבורכת, שכן היא גרמה לבוסים שלי להבין שאין לי את הנאמנות האידאולוגית הנדרשת, ולקבל את הבקשה שלי להורדה בדרגה. ממשרה ניהולית שמאסתי בה הצלחתי לעבור לתפקיד של כתבת. היה ברור לי שגם בתפקיד החדש לא אחזיק מעמד הרבה זמן.

בסופו של דבר ההופעה הראשונה שלי בערוץ "רוסיה היום" עצמו הייתה הולמת. נסעתי לספרד, לסקר סיפורים שבעיניי היו חשובים ושלצערי נעדרו מרוב הסיקור של הטלוויזיה הבינלאומית, כמו סיפורה של עיירה קטנה שבה עשרות אנשים החליטו להשתלט ולחיות בתוך בנק שעיקל בית של אדם, למרות שהוא לא היה חייב יותר כסף. אני ורוסיה ראינו את הדברים האלה עין בעין כאן, ומכיוון שזו הייתה הכתבה הראשונה של ראפטלי ב"רוסיה היום" – כשחזרתי למערכת התקבלתי בתרועות.

אחרי ספרד נשלחתי לסופיה לדווח על הפגנות נגד אנרגיה גרעינית בבולגריה. חזרתי עם הרבה חומרים וראיונות, רובם עם התבטאויות נגד הממשלה הרוסית. זה היה הסרטון האחרון שעשיתי לראפטלי. כמובן שהוא מעולם לא שודר.

להחליף את המטבע על שני צדדיו

אחרי שסיפרתי את כל זה, אני חייבת גם להגיד שאני חושבת ש"רוסיה היום" הוא גוף נחוץ. בעולם אידיאלי "רוסיה היום" לא היה צריך להתקיים, אבל גם לא CNN, שהולך ומידרדר מרגע לרגע, או BBC World, הגרוע עוד יותר. אם הדרך היחידה שלנו להתגונן מפני מונופול של רעיונות היא קידום הצד השני של אותו המטבע, אני רוצה שלצד השני גם תהיה במה ראויה.

אבל פה אנחנו נתקלים בעוד בעיה, חמורה אפילו יותר ממטבע עם צד אחד בלבד, והיא שבחרנו מלכתחילה במטבע הארור הזה, מטבע שטוח עם שני צדדים בלבד, כמייצג של העולם שאנחנו רוצים ליצור. זאת בזמן שלסוגיות שאיתן אנחנו מתמודדים אין רק שני צדדים, ושאין שום סיבה ששני הצדדים יהיו נוראים באותה המידה. המחלוקת הסינטטית הזאת סביב ציר ארה"ב-רוסיה עושה נזק גדול כי היא עוזרת לבצר את האמונה שרוסיה וארה"ב הן אנטיתזה אחת של השנייה, כשלמעשה הן הרבה יותר דומות זו לזו מאשר הדמיון בין שוודיה לארה"ב או בין פינלנד לאנגליה.

אחת המטרות העיקריות של עיתונות צריכה להיות ליידע אנשים על דברים שהם לא יודעים. אם חוזרים שוב ושוב על מה שמישהו כבר יודע, אז האדם הזה לא יהיה מיודע יותר, אלא מתובנת, מעוצב ומגולף כמו סלע שאותו גל מכה בו שוב ושוב. בגלל זה דעה קדומה גורמת כל כך הרבה נזק, בין אם מדובר בחדשות "פוקס" או ב"רוסיה היום".

לכן מי שמאמצים את המחלוקת הסינטטית הם חלק מהבעיה. העיתונאים והאנליסטים שמכתירים את רוסיה או את אמריקה כמגינות הצדק או האצילות, במקום לתאר אותן בתור מה שהן באמת – אוליגרכיות עם היכולת להרוס את העולם – גורמים לעולם להאמין שאין חלופה מלבד או רוסיה או ארצות הברית. הגיע הזמן שנתחיל לחפש פרדיגמות חדשות לדיון שלנו, מטבעות חדשים שאת שני הצדדים שלהם נשווה ונמדוד זה מול זה, מודלים חדשים לחיקוי ומטרות פוליטיות שבאמת ראוי לשאוף אליהן.

> זעם בספרד עם אישור חוק חדש שפוגע בחופש המחאה והעיתונות

פאולה שמידט היא עיתונאית ברזילאית המסקרת את המזרח התיכון, ומחברת הספר Advertised to Death –Lebanese Poster-Boys והרומן Eudemonia. גרסה ארוכה יותר של הכתבה פורסמה במקור באנגלית באתר 972+. תרגמה: יעל שטיין.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
אוסלו לא היתה טעות, אוסלו היה כישלון, יש הבדל בין השניים. פרופ' סרי נוסייבה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

אוסלו לא היתה טעות, אוסלו היה כישלון, יש הבדל בין השניים. פרופ' סרי נוסייבה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

סרי נוסייבה: טעיתי, אולי הציונות לא מסוגלת לעשות שלום

עשרות שנים היה סרי נוסייבה מעורב בשיחות עם ישראלים. עכשיו הוא עושה חשבון נפש. ערפאת, וגם אני - אומר נוסייבה - האמנו שדו קיום בין הציונות לתנועה הלאומית הפלסטינית אפשרי. אני כבר לא בטוח

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf