למה ציפי לבני נשארה לבד עם התהליך המדיני?

התהליך המדיני נעלם ממערכת הבחירות. הדה-לגיטימציה המתמשכת שעשה הימין לכל רעיון של שלום עם הפלסטינים שלח את המרכז-שמאל לעסוק במחאות חברתיות. רק לבני, מי שחונכה על משנת ז'בוטינסקי, ממשיכה לחלום על היפרדות

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בתוך כל המהומה סביב ההשפלה הפומבית שהעביר אבי גבאי את ציפי לבני, פרט אחד לא זכה ליותר מדי תשומת לב. אחרי ההתפרקות של המחנה הציוני, "התנועה" של ציפי לבני נשארה כמעט המפלגה היחידה במחנה המרכז-שמאל שהסדר מדיני עם הפלסטינים הוא הנושא המרכזי שלה. כלומר, גם מרצ כמובן תומכת בפתרון שתי המדינות ובסיום הכיבוש, בוודאי שכך גם הרשימה המשותפת, על כל החלקים שלה. אבל לשתי הרשימות האלה יש מגוון של נושאים אחרים שהן מניפות, מענייני דת ומדינה, דרך צדק חברתי ועד מדינת כל אזרחיה. שלא לדבר על מפלגת העבודה ויש עתיד, שהמחויבות שלהן לעניין המדיני היא מראש נמוכה עד כמעט לא קיימת. על בני גנץ אין בכלל מה לדבר בהקשר הזה. סביר שיש לו עמדות בנושא הזה, אבל אנחנו לא יודעים מהן.

אצל "התנועה" של ציפי לבני, ההסדר עם הפלסטינים הוא תעודת הזהות הפוליטית, הדגל הפוליטי היחיד. זה נראה עוד יותר מוזר משום שלא רק לבני באה מהליכוד. אפילו יואל חסון, האיש הפוליטי הכי מקורב אליה ומספר שתיים ב"תנועה", התחיל את דרכו הפוליטית כיו"ר צעירי הליכוד. במובן אירוני, זהו המשך של מה שזאב ז'בוטינסקי קרא בזמנו "חד נס". בניגוד לתנועת העבודה ההיסטורית, שדגלה גם בסוציאליזם וגם בציונות, לתנועה הרוויזיוניסטית היה רק דגל אחד, הדגל המדיני, "אידיאל הקמת מדינת היהודים", כפי שנכתב באתר של מכון ז'בוטינסקי.

אולי בגלל העבר הבית"רי שלה, לבני דבקה כמעט אך ורק בדגל המדיני. גם שאלות דת ומדינה או השחיתות נדחקות למקום השני. היא בוודאי תאמר שהיא גם נאמנה לאידיאל של ז'בוטינסקי בדבר "הקמת מדינת היהודים". מכאן נובע, מן הסתם, גם הדגש שלה על הכרה פלסטינית בישראל כ"מדינה יהודית". אבל באותו זמן, כך נראה, לבני משוכנעת שכנוע עמוק שכדי להבטיח את "המדינה היהודית", צריך הסדר שלום עם הפלסטינים. וחייבים לומר שעם השנים, נראה שהשכנוע שלה רק מתחזק, לא נחלש, בניגוד למנהיגים רבים אחרים במרכז-שמאל.

אבי גבאי מגרש את ליבני בשידור חי (יונתן זינדל / פלאש 90)

אבי גבאי מגרש את ליבני בשידור חי (יונתן זינדל / פלאש 90)

זה לא אומר שציפי ליבני הוא "אשת שלום". רחוק מכך. היא היתה שרת חוץ בזמן מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה, היא היתה שרת משפטים בזמן מבצע צוק איתן. לא שמענו אותה מתנגדת להפצצות הישראליות שהביאו למותם של אלפי אזרחים בעזה ובלבנון. גם הדרישה החד-משמעית מהפלסטינים להכיר בישראל כ"מדינה יהודית", שלבני היא שהכניסה אותה למשא ומתן בזמן ממשלת אולמרט, הפך למכשול כמעט בלתי עביר. שלא לדבר על המסר שהיא שולחת למיליון וחצי הפלסטינים אזרחי ישראל, שבוודאי לא יכולים להזדהות עם המטרה הזו.

לא שמאל ולא ימין

ובכל זאת, מעניין להבין למה שאלת ההסדר המדיני עם הפלסטינים כמעט נעדרת ממערכת הבחירות עד עכשיו. יש לכך כמה הסברים. אין ספק שבמקום גבוה צריך להעמיד את רעיון ה"אין פרטנר" שטבע אהוד ברק לפני כמעט עשרים שנה אחרי כישלון ועידת קמפ דיוויד. עד אז, במשך שנים ארוכות, "התהליך המדיני", יהיה ערכו אשר יהיה, היה הדגל המרכזי של מפלגת העבודה ומפלגת הלוויין שלה, מרצ. תחת הדגל הזה פעלו הממשלות שמפלגת העבודה הובילה, פרס ואחריו רבין ואחריו שוב פרס.

ברק ניתק את החוט הזה. בלי קשר לשאלה האם הוא צדק או טעה באמירה ש"אין פרטנר", (והוא טעה בגדול, בעיני), התפיסה הזו מהדהדת עדיין חזק מאוד במרכז-שמאל. העובדה שאף שהוא ממשיך לדגול בה, רבים עדיין רואים בברק כהבטחה הפוליטית הגדולה של המחנה הזה מלמדת כמה עמוק היא חדרה. אפילו הגעגועים לאריאל שרון, אבי ההתנתקות החד-צדדית מעזה, הם חלק מאותו מהלך רגשי-פוליטי. הקמפיין של "מפקדים למען ביטחון ישראל" הקורא "להתגרש מהפלסטינים" נמצא בדיוק באותו אזור חיוג. אין עם מי לדבר אצל הפלסטינים כרגע, לכן בוא נחפש איך נקבע את גורלנו בעצמנו.

אלמנט שני הוא הדה-לגיטימציה המתמשכת שעשה הימין לכל רעיון של שלום עם הפלסטינים. מימי ההפגנות הסוערות נגד הסכם אוסלו, דרך הקדנציה הראשונה של בנימין נתניהו ובוודאי במהלך שלוש הממשלות שבנימין נתניהו עמד בראשן ברצף, עצם הדיבור על זכויותיהם של הפלסטינים הפך למעשה חתרני, לפעולה נגד המדינה. האינתיפאדה השנייה עם פיגועי ההתאבדות בוודאי הוסיפה דלק לגישה הזו. התגובה הכמעט אוטומטית לכל מי שדיבר על הצורך להגיע להסדר עם הפלסטינים או אפילו סתם להיכנס איתם למשא ומתן היתה ש"אתם מדברים עם רוצחים". המתקפות השיטתיות על ארגוני זכויות אדם כמו "בצלם", "שוברים שתיקה", "יש דין" ואחרים הם חלק מאותה דה לגיטימציה שיטתית.

נראה שאחת התשובות שמצא השמאל המרכז למתקפות השיטתיות האלה, שהציגו את אנשיו כבוגדים ממש, היתה לבחור בנושאים אחרים. בלי לבטל את עוצמתה וכנותה של המחאה החברתית ב-2011 או את הזעם המניע את המחאות נגד השחיתות לכאורה של נתניהו או נגד מתווה הגז, אין ספק שזהו שדה יותר נוח למחאה עבור השמאל-מרכז. לא במקרה, אחת הססמאות המלוות את המחאות האלה היא "לא שמאל ולא ימין". כיוון שהתביעות של המחאה החברתית – יותר תקציבים לרווחה, הגדלת ההוצאה הציבורית וכולי – לא יכולות שלא להיתפס כשייכות לשמאל החברתי, המשמעות היחידה שיש לסיסמה הזו היא שאנחנו, המפגינים, לא שייכים חס וחלילה לשמאל שרוצה הסכם עם הפלסטינים.

מתחזקת עם השנים באמונה שכדי להבטיח "מדינה יהודית" צריך הסדר עם הפלסטינים. אולי הגיע הזמן לשאול האם רעיון ההיפרדות עדיים קשור למציאות? ח"כ ציפי לבני במפגש של סיעת המחנה הציוני בנובמבר האחרון. (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

מתחזקת עם השנים באמונה שכדי להבטיח "מדינה יהודית" צריך הסדר עם הפלסטינים. אולי הגיע הזמן לשאול האם רעיון ההיפרדות עדיים קשור למציאות? ח"כ ציפי לבני במפגש של סיעת המחנה הציוני בנובמבר האחרון. (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

התופעה השלישית, שהתחזקה מאוד בימי הממשלה האחרונה, היא המתקפה על מערכת המשפט, על מערכת אכיפת החוק ובעיקר על המיעוט הפלסטיני בישראל. אולי אין קשר ישיר בין מבול השופטים השמרנים שמינתה איילת שקד מצד אחד, המתקפות הפרועות של הימין על מערכת אכיפת החוק אגב חקירות נתניהו מצד שני, גירוש ועיכוב פעילים בינלאומיים המזוהים עם ה-BDS מצד שלישי, וחוק הלאום מצד רביעי (ובוודאי שכחתי עוד כמה דברים בדרך) – אבל כולם יחד נתפסו כמתקפה משולבת על המרקם הדמוקרטי בתוך מדינת ישראל הריבונית. המתקפות האלה, במכוון או שלא במכוון, גרמו למרכז-שמאל לחשוב קודם כל על הגנה על הקיים. לדבר על סיום הכיבוש והסכם שלום עם הפלסטינים נראה מעבר לאופק.

הגירוש המכוער של ציפי לבני בשידור חי יכול להתפרש, אם כך, כצעד מחושב של גבאי להיפטר מהמשקל העודף של האופן השלילי בו נתפס היום עצם הרצון לתהליך מדיני עם הפלסטינים. לפי הפרשנים הפוליטיים, ייתכן שבלי לבני, מחירו של גבאי אמור להיות גבוה יותר אצל גנץ. במובן הזה ציפי לבני ו"התנועה" שלה נראים כמו שריד דינוזאורי מעולם הולך ונעלם. צריך להעריך אותה על הדבקות הזו. אבל באותו הזמן, גם היא וגם אחרוני הנאמנים של "התהליך המדיני" צריכים להסתכל במראה ולשאול את עצמם האם עצם הדיבור על היפרדות לשתי מדינות, אנחנו היהודים הישראלים כאן (את הפלסטינים בישראל לא סופרים במשוואה הזו) והפלסטינים שם, קשור עדיין למציאות. האם לא הגיע הזמן שכל אלה שתומכים בסיום הכיבוש, והם לא כל כך מעטים, יחפשו שפה חדשה ורעיונות חדשים שתואמים את המציאות של היום.

העובדה שציפי לבני עשויה לסיים את הקריירה הפוליטית שלה בבחירות הקרובות, אין פירושה שהציבור בישראל לא מתעניין יותר בסיום הסכסוך עם הפלסטינים. בכל הסקרים השאלה הזו נמצאת במקום גבוה. המשמעות היא שצריך למצוא מלים חדשות למאבק הזה לסיום הכיבוש ולשוויון אזרחי ומדיני בין שני העמים.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
בנצי גופשטיין מבהיר מה הוא חושב על היועמ"ש. פורים 2019, חברון. (אורן זיו)

בנצי גופשטיין מבהיר מה הוא חושב על היועמ"ש. פורים 2019, חברון. (אורן זיו)

פורים בחברון: גופשטיין כ"המן-דלבליט", הפלסטינים בכלובים

העדלאידע של מתנחלי חברון צעדה ברחוב השוהדא הריק מפלסטינים, נשקים אוטומטיים לצד רובי צעצוע. חיילים ניסו למנוע מנערים שיכורים להתעמר בפלסטינים. איתמר בן גביר התקבל בקריאות "הו הא מי זה בא, שר המשפטים הבא". בתמונות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf