הקלפים עדיין בידי ישראל

מלחמת אזרחים עממית, בעוצמה משתנה, מתודלקת ברשתות החברתיות: זה העתיד המבהיל שצפוי לנו אם ישראל לא תדע לסיים את הכיבוש. החדשות הרעות: בסיבובים הקודמים זה לקח ארבע-חמש שנים ואלפי הרוגים עד שהקונצנזוס היהודי היה מוכן לשקול פתרונות שאינם צבאיים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בין האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בדצמבר 1987, לפרוץ האינתיפאדה השנייה באוקטובר 2000 חלפו כמעט 13 שנה. שתי האינתיפאדות דעכו סופית כעבור חמש שנים. מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה ועד לימינו חלפו בדיוק 15 שנה, ומאז סופה – עשור.

אם ניסיון העבר מלמד משהו, מסגרת הזמנים מתאימה בדיוק לצמיחת דור חדש של צעירים פלסטינים שמוכן להתעמת עם ישראל, כמו שעשו האחים הגדולים שלהם, ולפניהם – ההורים. התאוריה הזו מתיישבת גם עם הפרופיל של מבצעי פיגועי הדקירה ומי שמשתתפים בהפגנות בימים האחרונים, רובם צעירים בני פחות מעשרים.

אירועי השבוע האחרון אינם אינתיפאדה, כמובן. פיגועים או הפגנות נגד מטרות ישראלית, אזרחיות או צבאיות, התקיימו מאז שנות השבעים, בתדירות עולה ויורדת. האינתיפאדות לעומת זאת התאפיינו בהתגייסות כמעט טוטלית של החברה הפלסטינית, על כל המבנים שלה, להתקוממות (אם כי האינתיפאדה השנייה הפכה די מהר למאבק בנשק חם, שבוצע על ידי מספר קטן יחסית של פעילים).

המצב כעת שונה: אפילו נתניהו כבר נאלץ להודות שהרשות הפלסטינית אינה לוקחת חלק באירועים. לכן המוקד שלהם הוא במזרח ירושלים, תחת שליטה ישראלית ישירה, ולא בגדה. העובדה הזו גם מראה מדוע ישראל תימנע ככל הניתן ממיטוט הרשות ומחזרה לסדר שלפני אוסלו, כמו שכמה מהדמגוגים בימין דורשים. הרשות היא קבלן ביצוע יעיל הרבה יותר מאשר השב"כ וצה"ל בשמירה על השקט, וישראל תיפטר ממנה רק כשהיא תשתכנע לחלוטין שהיא כבר לא מבצעת את תפקידה.

מפגינים זורקים אבנים לעבר הצבא במהלך עימותים ליד ההתנחלות בית אלץ 8 באוקטובר 2015. (יותם רונן/אקטיבסטילס)

מפגינים זורקים אבנים לעבר הצבא במהלך עימותים ליד ההתנחלות בית אלץ 8 באוקטובר 2015. (יותם רונן/אקטיבסטילס)

האסטרטגיה הבינלאומית של אש"ף קרסה

הרשות היא גוף מוזר: חלק עצום מהתקציב שלה – יש אומרים עשרים וחמשה אחוז – מוקדש לביטחון, אולם לא מדובר בביטחון הפלסטינים, אלא בבטחון הישראלים. לשוטר של הרשות הפלסטינית אסור להגן על תושביו של כפר מפני התקפת תג מחיר, למשל. בעשור האחרון קיבלה על עצמה הרשות את התפקיד של קבלן הביצוע של הכיבוש, מתוך הנחה שהשקט בשטח ייצור את התנאים להתקדמות במשא ומתן עם ישראל. הרי זה מה שתמיד הבטחנו לפלסטינים – שאם האלימות תיפסק, יהיה על מה לדבר.

אלא שמהר מאוד התברר שהדינמיקה היא הפוכה לחלוטין: השקט בשטח גרם לישראלים להאמין שהם יכולים להינות משלום ושגשוג ועדיין להמשיך בכיבוש. בשיא ההזיה הזו החלה מועצת יש"ע לשווק את ההתנחלויות כ"טוסקנה הישראלית". הפרדוקס העגום הוא שהאינתיפאדות הביאו לוויתורים ישראלים (אוסלו, ההתנתקות), ואילו השקט הביא להקשחת עמדות ולהתנחלות. על רקע אירועי השבוע האחרון, עצוב להיזכר במהומה שנתניהו הקים סביב הדרישה שהפלסטינים יכירו בישראל "כמדינה יהודית", כאילו שישראל צריכה את עבאס כדי להגדיר את זהותה. ברור שאם עבאס היה מכיר בישראל היהודית, היתה נמצאת איזו דרישה אחרת. הכל, ורק שלא נגיע להסכם.

כשהנהגת אש"ף הבינה שמישראל כבר לא ייצא כלום, היא הימרה על הלחץ הבינלאומי – בהתחלה מארצות הברית ואחר כך מאירופה. אלא שוושינגטון מעולם לא התכוונה ללחוץ ברצינות על ישראל. ג'ון קרי השקיע המון שעות בנתניהו, אבל מדובר היה בדיבורים עקרים. שיחות לשם שיחות. מספיק להשוות את המחויבות האמריקאית להסכם עם איראן להתנהלות הרופסת בנושא הפלסטיני כדי להבין במה מדובר. ההסכם האיראני היה אינטרס לאומי מבחינת הממשל. הסכסוך הישראלי-פלסטיני היה רסיס בישבן.

ההתפתחויות המדהימות בעולם הערבי, ובמיוחד בסוריה, חיסלו סופית את האסטרטגיה הזו. סוריה הפכה ממאבק איראני-טורקי-סעודי למלחמה אמריקאית-רוסית עם השלכות עצומות על כל המרחב ומעבר לו – באיחוד האירופאי, באוקראינה ועוד, ואם זה לא מספיק, האמריקאים חוששים מאוד ליציבות של ירדן. בתנאים האלו, השאיפה הישראלית הישנה – לתחזק את הסטטוס קוו בשטחים – הפכה להגיונית מאוד גם מבחינת ארצות הברית. בשבוע שעבר הילרי קלינטון, שנותרה עדיין המועמדת הדמוקרטית המובילה, אמרה שהנושא הפלסטיני "יצטרך להמתין", וברור ששום מועמד רפובליקני לא יהרהר אפילו בלחץ על ישראל לסיים את הכיבוש. האסטרטגיה הבינלאומית של אש"ף קרסה השנה לחלוטין, ולעבאס מעולם לא היתה תוכנית ב'.

סכסוך במעמד צד אחד

אני לא יודע עד כמה החישוב הגיאו-פוליטי הזה נמצא במוחם של צעירים פלסטינים בגדה ובמזרח ירושלים, אולם ברור לחלוטין שבשטחים שורר בשנתיים האחרונות ייאוש מוחלט מהמישור המדיני. זה משהו ששמעתי מכל פלסטיני שדיברתי איתו – חוסר היכולת לדמיין אפילו איזה שרשרת אירועים שתביא לסיום הכיבוש. במצב הזה יש מי שנאחזים בחיי היום יום שהשתקמו מעט בג'נין או ברמאללה, ויש מי שמוכנים לצעדים נואשים.

בישראל אוהבים לדבר על "ההסתה" בשטחים, זה נותן הסבר מניח את הדעת לאלימות שמתפרצת מדי פעם. תחושת הצדק הישראלית מתחזקת עוד יותר בשל ההרגשה שהפלסטינים תומכים באלימות, ואילו הצד הישראלי מבקש כל הזמן שקט – חיים של שגרה, מסחר, הסרת מחסומים וכו'.

אבל המצב הוא כמובן הפוך לחלוטין: הפלסטינים נתונים תמיד תחת האלימות של הכיבוש, שהיא יומיומית ושרירותית לחלוטין, בעוד הישראלים נהנים משקט ושגשוג רוב הזמן. ה"סכסוך הישראלי-פלסטיני" מתקיים לרוב במעמד צד אחד.

הפלסטינים הם אסירים במולדתם: לא יכולים לנוע בחופשיות, לא יכולים לצאת ולהיכנס ממנה, קבלת מבקרים תלויה ברצונו הטוב של השלטון, כך גם פיתוח כבישים או בנייה. הם תלויים לחלוטין ברצונה הטוב של ישראל להגן עליהם מפני תקיפות של יהודים (והצבא מעולם לא תפס את ההגנה על הפלסטינים כחלק ממשימות היסוד שלו). הם נשפטים בבתי דין צבאיים, הם נתונים במאסרים ללא משפט, וכו' וכו'. וכמובן, אין להם זכויות פוליטיות כמו הצבעה או ייצוג. הפוליטיקה תמיד היתה תחליף לניהול יחסים בין קהילות באלימות, ומי שלא מקבל זכויות פוליטיות לעתים קרובות מגיע למסקנה שנותרה לו רק האלימות. גם אם לא היה בכל הרשתות החברתיות פוסט אחד נגד מדינת ישראל, היהודים או הציונים, האלימות היתה נמשכת. ממש כמו שפירוק כל מנגנוני החמאס לא מונע את צמיחתם מחדש.

> צפו: חיילים מאבטחים מתנחלים שזורקים אבנים ומציתים שדות

המשטרה הציבה מחסומים בכניסות לעיר העתיקה בירושלים (פאיז אבו-רמלה)

בעקבות שני אירועי דקירה המשטרה הציבה מחסומים בכניסות לעיר העתיקה בירושלים (פאיז אבו-רמלה)

צריך להזכיר זאת שוב ושוב ושוב ושוב: הכיבוש הוא תשתית הטרור. צריך להיות עיוור במיוחד כדי לחשוב שמצב של חוסר שוויון קיצוני, של דיכוי שנמשך כבר חצי מאה, לא יביא לתוצאות הללו. לא צריך לשגות באשליות גם בכיוון ההפוך: סיום הכיבוש אולי לא יביא שלום, בטח לא בטווח הקצר, אבל המשכו יביא בוודאות למלחמת אזרחים, שטעימה קטנה ממנו קיבלנו השבוע. נכון, זו אינה סוריה או יוגוסלביה. אפילו לא קרוב. אבל גם סוריה או יוגוסלביה לא היו סוריה ויוגוסלביה, עד שהן הפכו לכאלו. המצב בישראל – שתי אוכלוסיות מעורבבות שתופסות את המצב כמשחק סכום אפס, שבו לצד אחד יש את כל העוצמה והזכויות ולשני רק שברירים – זו הבעיה המהותית.

בהקשר הזה, התופעה המדאיגה ביותר השבוע היתה ההיבט העממי והספונטני של האלימות משני הצדדים. חלק מהסיבה לכך היא שכל צד נחשף רק לזוועות שהצד השני מחולל. היהודים ראו את הסרטון של אדל בנט זועקת לעזרה, אל מול לעג הסוחרים בירושלים. הערבים ראו את ההמון שרודף את פאדי עלון, אחד הדוקרים בירושלים לכאורה, עד שהמשטרה מוציאה אותו להורג, בדם קר. אולי זו עוד סיבה לגיל הצעיר של הדוקרים: הם אלו שחשופים במיוחד לרשתות החברתיות, שם כל הסרטונים והדיווחים האלו עוברים.

יש מחיר לשקט

החדשות הרעות הן כפולות: ראשית, בהיעדר מנגנונים מרכזיים קשה יותר גם להגיע לפתרונות פוליטיים. שנית, בפעמים הקודמות נדרשו ארבע-חמש שנים של שפיכות דם הדדית – שבה שילמו הישראלים מחיר יקר, והפלסטינים מחיר כפול ומכופל – עד שהתגבש בישראל קונצנזוס שהיה מוכן לשקול ויתורים של ממש (אוסלו, ההתנתקות). אין כרגע שום מתווה לפתרון זמני או קבוע. אין תמיכה ציבורית ואין פוליטיקאים שיובילו קו כזה. ראש האופוזיציה הרצוג דרש השבוע להטיל סגר מוחלט על השטחים. עונש קולקטיבי שלא יקרב שום פתרון, צבאי או מדיני. בנט הציע להקים התנחלויות. ליברמן קרא לציבור לא לקנות אצל ערבים. לפיד מציע להפעיל נוהל "מכסחת דשא" (אלוהים יודע מה זה) ותומך ביהודים שמתיישבים בשכונות ערביות במזרח יהודים. נתניהו נראה אדם שקול והגיוני יותר מכל מי שמבקשים לרשת אותו, אבל ברור שהוא לא האיש שיביא לפריצת דרך.

ועדיין, אין שום הצדקה לתחושת חוסר האונים והקורבנות ששורה ברחוב הישראלי כרגע. זו אינה "טרגדיה", אלא מציאות שההנהגה הפוליטית הישראלית, בגיבוי של רוב מוחלט מצד הבוחרים היהודים, צעדה אליה בעינים פקוחות.

הקלפים עדיין מצויים בצד הישראלי, והם רבי עוצמה מאוד. ישראל יכולה להניע מחדש את המשא ומתן בעזרת שורת מחוות פשוטות מאוד. היא יכולה להחליט מול מי היא נושאת ונותנת: הפת"ח או ממשלת אחדות פלסטינית. היא יכולה לגבש קואליציה בינלאומית שתתמוך בה – ממשטרים ערבים ועד לטורקיה, רוסיה, ארצות הברית או האיחוד. זו אחת הסוגיות היחידות בעולם שבהן כל הצדדים הללו ישתפו פעולה בשמחה. היא יכולה לסיים את הממשל הצבאי חד צדדית. בקיצור, יש לה סט של כלים שעשויים בטווח הבינוני והארוך לשנות מן היסוד את היחסים בין יהודים לערבים בארץ הזו. אבל יש לכך גם מחיר: הפסקת ההתנחלות, שחרור אסירים, וכל אותם צעדים שלא רק ההנהגה הפוליטית בישראל אלא גם רוב הציבור היהודי דוחים כרגע מכל וכל.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+, וברוסית באתר רלוונט

> מעצרי מנע של פעילים ברחבי הארץ בניסיון למנוע הפגנות

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

הערכים הנכונים, הרשימה הנכונה. האם יהיה לו גם את האומץ? ניצן הורוביץ (מרים אלסטר / פלאש90)

החיבור בין לוי-אבקסיס ופרץ הוא הזדמנות הפז של מרצ

אחרי שעמיר פרץ בחר בפנייה חסרת תועלת למרכז, השמאל הישראלי זקוק לקול חד ואמיץ. למרצ יש את כל הנתונים להיות הקול הזה. השאלה אם הפעם תשכיל לממש את הפוטנציאל

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf