לסגור את תיק ילדי תימן

לפחות אלף ילדים שנמסרו לטיפול המדינה נעלמו. אולי יותר. על כך אין מחלוקת. גם לא על עשרות שנות הסבל שעברו המשפחות. זו צריכה להיות נקודת המוצא לדיון על ילדי תימן, ולתוכנית הפיצויים הדרושה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

עיתון "הארץ" העלה לרשת שורה של כתבות ארכיון בנושא פרשת ילדי תימן. רוב הכתבות פורסמו במגזין הארץ במחצית השנייה שנות התשעים, לאחר שפרשת עוזי משולם העלתה את הסוגיה על סדר היום הציבורי מחדש, ועל רקע עבודת ועדת החקירה הממלכתית. הוועדה הגישה את ממצאיה ב-2001 ובעמוד הפרויקט המצוין ב"הארץ" יש גם מאמר ביקורת על הדו"ח, וכן כתבות נוספות בנושא. העמוד הזה, שלא חסום מאחורי חומת התשלום של הארץ, הוא כרגע אחד המקורות החשובים ברשת למידע על הפרשה וההיסטוריה של (אי) הטיפול בה.

גם העניין האישי שלי בפרשת ילדי תימן החל בעקבות פרשת משולם. בשנה שעברה השלמנו (הדוקומנטריסט אייל בלחסן ואני) סרט לערוץ 8 שעוסק באירועי המצור ביהוד על ביתו של הרב משולם. לרב משולם הגעתי במקרה: שירתי בקורס סמלים עם שלומי אסולין ז"ל, שנהרג בחילופי האש בין המשטרה לבין אנשי משולם ב-10 במאי 1994, חמישים יום לאחר תחילת הפרשה, ובשעה שהרב משולם עצמו כבר היה נתון במעצר. הקשר האישי השולי הזה גרם לי לחזור לאירועי יהוד כעיתונאי. אחרי גלגולים שונים, נולד סרט התעודה.

> כשהבת שלך מתקשרת באמצע הלילה כי גברים מטרידים אותה על החוף

ילדים במחנה המעבר חאשד, תימן, 1949 דוד אלדן, אוסף התצלומים הלאומי)

ילדים במחנה המעבר חאשד, תימן, 1949 דוד אלדן, אוסף התצלומים הלאומי)

לפרשת ילדי תימן יש כיום מומחים רבים, שאוחזים בהשקפות שונות וסותרות עליה. בעת העבודה על "משולם", אייל בלחסן ואני לא חקרנו את פרשת ילדי תימן, אבל נפגשנו עם כמה מהמומחים האלו, קראנו וצפינו בחומרי ארכיון ופגשנו אחים ואחיות של ילדים שנעלמו, ושעדיין מחפשים אחריהם, עד היום. אני מניח שהידע שלי בנושא גדול משל הישראלי הממוצע, אבל יש רבים ששולטים בחומר טוב ממני. הטקסט הזה משקף כמה מהמחשבות שלי על הגלגול הנוכחי שלה.

ועדות בדיקה שלא בדקו

יותר מ-65 שנה אחרי התלונות הראשונות על ילדים שנעלמו, שתי ועדות בדיקה וועדת חקירה ממלכתית, התיק של ילדי תימן נותר פתוח. לשיטת המדינה, וכן קולות רבים בתקשורת, הסיבה לכך היא שגורמים שונים – מפלגות, פעילים, קרובי משפחה, עיתונאים, עמותות וכו' – מספסרים בפרשה למען צבירת הון פוליטי, על אף שאין בידיהם הוכחות למסירה שיטתית של ילדים לאימוץ, ועל אף שהמדינה עשתה ככל שביכותה לרדת לחקר האמת.

לפי אותה הגישה, כל עוד לא ניתן לספק הוכחות לאימוץ – בין אם במסמכים, עדויות, או בחשיפה המונית של ילדים מאומצים – יש לקבל את ההסבר של ועדות החקירה לפיו רובם המכריע של הילדים נפטר, וגורלם של כמה עשרות נוספים לא נודע בשל האי סדרים ברישום ובנהלים בראשית ימי המדינה. העיסוק האובססיבי בפרשה הוא על כן פסול ואינטרסנטי.

יש גם טיעוני נגד רציניים. ועדות הבדיקה היו נטולות סמכויות והן הסתמכו בעיקר על רישומי המדינה. ועדת החקירה הותירה חומרים חסויים (חלקם עד 2066) ובעיקר נהגה בגישה אוהדת למדינה וחשדנית למשפחות, שמנעה ממנה לחקור בתקיפות את המעורבים. בניגוד לטענות, דווקא היו מקרי אימוץ שנחשפו. החומרים החסויים בדו"ח ועדת החקירה הממלכתית מעלים חשד לטיוח. ועוד.

אבל הבעיה המרכזית בגישת המדינה נוגעת לטעמי לאופן שבו מתנהל הוויכוח הזה. על פי הדרך שבה פרשת ילדי תימן מסופרת בציבור הישראלי, חובת ההוכחה היא לחלוטין על המשפחות. הן אלו שצריכות לאתר את הילדים, והן אלו שצריכות להוכיח כי היתה תוכנית של הדרגים הפוליטיים למסירתם או מכירתם לאימוץ, ואף לצרכים אחרים. עד שהן יעמדו באתגר הזה, עליהן לשתוק. מיותר לציין שאין למשפחות או לתומכיהן את הכלים או היכולת לעמוד במשימה הזו, ובוודאי שלא היתה להם יכולת כזו בעבר (אגב, היחס הזה למשפחות אפיין גם את ממשלות העבודה וגם את ממשלות הליכוד, וזאת לאכזבת המשפחות שציפו שאחרי המהפך ב-77' הן יזכו לאוזן קשבת בממסד).

פה לדעתי גם מצוי המפתח לשינוי היחס לפרשה, ואולי אפילו "סגירה" שלה: התייחסות למשפחות כקורבנות שלחברה הישראלית יש חוב משמעותי אליהן, ולא כמי שחובת ההוכחה מוטלת עליהן.

רק אחרי שינוי מעשי בתפיסת הפרשה ובמסקנות הנובעות ממנה, ניתן יהיה לדבר על קבלה או השלמה עם המציאות הנוכחית, ועם הסיכוי שבהתחשב בזמן שעבר ובסודות שאנשים לקחו עימם לקבר, אולי לעולם לא נדע מה התרחש במעברות, במרפאות, בבתי החולים, במשרד הסעד ובמעונות ויצ"ו בשנות החמישים המוקדמות. מאידך גיסא, אולי דווקא ההשלמה תוביל לפתיחות גדולה יותר, ועמה – לאמת.

> חטיפת ילדי תימן: לשבור את קשר השתיקה של הרופאים

אחיות עם אמהות ותינוקות מתימן (טדי בראונר, לע"מ)

אחיות עם אמהות ותינוקות מתימן (טדי בראונר, לע"מ)

טרגדיה בממדים אפיים

לכל אדם במדינה יש דעה על פרשת ילדי תימן, אבל באופן אישי אני פשוט לא יודע אם היתה חטיפה ממוסדת (כמו שהרב משולם טען), אימוץ ממוסד, או אימוץ מזדמן ורשלנות רחבת ידיים בטיפול בנפטרים, כמו שנטען על ידי ועדות החקירה.

אז איך אפשר להתייחס למשפחות כקורבנות, אם לא כולם משוכנעים שהיה אימוץ שיטתי? התשובה מתחילה לדעתי בהבנת הממדים של הפרשה. זו עובדה שתמיד הדהימה אותי (ושגם אהוד עין גיל מתייחס אליה באותה השתאות בטקסט הפותח את עמוד הפרויקט ב"הארץ").

בספירה השמרנית ביותר, נמסרו לוועדות החקירה השונות יותר מאלף שמות של ילדים שנרשמו במדינת ישראל, הגיעו לבתי החולים או לרשויות אחרות, ומשם לא נודעו עקבותיהם. גרסאות אחרות נקבו במספרים גבוהים יותר (עוזי משולם הגיע עד 4,500 ילדים), אבל על אלף הרשומים אין שום ויכוח. למעשה, הטענה היחידה שיכולה להיות היא שהמספר גבוה יותר, כי יתכן מאוד שחלק מההורים בחרו שלא לגשת לוועדות.

העלייה מתימן לאחר קום המדינה עמדה על בערך 50 אלף איש. גם אם לוקחים בחשבון ריבוי מסוים בארץ עד למחצית שנות החמישים, וגם אם לוקחים בחשבון תמותת תינוקות חריגה בשל התנאים בחאשד ובמעברות בארץ (ויש עדויות שזה היה המצב), אנחנו עדיין נשארים עם כמעט שני אחוז תמותה מקרב הקהילה כולה. שוב: לא מקרב הילדים, אלא מתוך הקהילה כולה.

האמירה שלפיה "אין משפחה תימנית שממנה לא נעלם ילד", ששמעתי הרבה מאוד פעמים, נראית על כן מדויקת למדי, לפחות בהבט הסטטיסטי. וכל זאת על רקע תמותת ילדים "מוכרת", שעליה אין שום ויכוח: ישנן משפחות רבות שבהן יש תינוקת או תינוק שנפטרו, וגם תינוקת או תינוק שנעלמו. גם אם אנחנו משוכנעים שרוב הילדים הנעלמים נפטרו, זוהי טרגדיה בממדים אפיים.

כעת בואו נסתכל על שרשרת האירועים מנקודת המבט של המשפחות: ראשית, מחנה המעבר המזוויע בחאשד, שהתנאים האיומים בו היו ידועים היטב לרשויות בישראל; אובדן חלק מרכוש הקהילה; התמוטטות המבנה המסורתי והסמכות של ראשי הקהילה; תמותת התינוקות "הרשמית"; ולבסוף – ההיעלמות של כאלף ילדים לפחות שנמסרו לרשויות בישראל.

שיהיה ברור: אין ספק שמנקודת המבט של המשפחה הילדים נעלמו. ההורים נתנו אותם למרפאות או בתי חולים, לעתים קרובות הם ביקרו אותם לאחר מכן, ובשלב מסוים הם קיבלו הודעה בעל פה שהילד או הילדה מתו ונקברו בחשאי. אז תחשבו לרגע על אלף משפחות שמקבלות את ההודעה הזו באופן הזה.

הלם ייחודי

כאמור, על העובדות האלו עד כה אין שום מחלוקת. אין גם מחלוקת על דרך הייסורים שעברו המשפחות מאז. בניגוד למשתמע מהשיח הציבורי, הטענות הראשונות על היעלמות הילדים הגיעו בזמן אמת, וחלקן התפרסם בעיתונים בשנות החמישים. יש אפילו סיפורים על הורים שנמנעו מהבאת ילדים לטיפול בשל הפחד ממה שיקרה להם. משפחות אחרות התמוטטו לחלוטין בשל היעלמות הילדים (שמעתי על כך סיפורים ממקור ראשון), ובשל הלחץ העצום שחוויית ההגירה יצרה.

צריך לזכור שאף קהילה מזרחית לא ספגה את ההלם של התימנים, שהעלייה לישראל היתה עבורם גם המפגש עם העירוניות והמודרניות, על שלל ביטויי הגזענות והאפליה השיטתית שהם חוו בארץ, עוד מגלי העלייה של ימי היישוב הישן. זו חוויה קשה עוד יותר מזו של קהילות יהודיות בארצות ערביות אחרות, שהיו לעתים קרובות חלק מהמעמד הבינוני המשכיל בערים הגדולות בארצות מוצאן. גם זה משהו שצריך להבין כשחושבים על התנהלות הצדדים בפרשה.

טענות המשפחות לא זכו להתייחסות עד לסוף שנות השישים, כשחלק גדול מהן קיבלו צווי גיוס עבור הילדים הנעלמים. המחאה שקמה – בין השאר על ידי הדור הצעיר, האחים והאחיות של הילדים הנעלמים – הולידה את ועדת בהלול-מנקובסקי נטולת הסמכויות. התבגרותם של אותם ילדים והלחץ שהפעילו אחרי המהפך הפוליטי הם הרקע להקמת ועדת הבדיקה השנייה, שלא היתה רצינית בהרבה מקודמתה בסמכויות או בשיטות העבודה שלה.

נסכם: ההורים מסרו את ילדיהם למדינה בשנות החמישים. המדינה הודיעה להם בעל פה שהם מתו ונקברו. מאז היחס להורים היה כאל פנטזיונרים, קונספירטיבים או סתם תמהונים. על כל ילד שחום שנולד למשפחה אשכנזית התבדחו שהוא תימני חטוף. טרגדיה המונית הפכה לפולקלור או לפנטזיה. בעיני, עשרות השנים של הסבל שעברו על המשפחות הן "מהות הפרשה" לא פחות משאלת ה"כמה אומצו?", או מה מהשאלה אם זה נעשה ביוזמת משרד הסעד או כמה אחיות בשטח (שניים מהוויכוחים הקבועים סביב הפרשה).

היום, כשרוב ההורים וכמעט כל הפקידים והשרים משנות החמישים כבר נפטרו, יש משמעות היסטורית לשאלת האשמה של מפא"י או הטיוח של הליכוד בשעתו, או לחלקם של אגודת ישראל והממסד הדתי (שנגדם הרב משולם יצא במיוחד), אבל החשיבות הגדולה יותר היא של העוול שנעשה למשפחות – והוא נעשה, בין אם בזדון או ברשלנות, בין אם בשיטתיות או במקרה.

> כשאבא שלי קרא לי נאצית בעזריאלי

נשים בכניסה לאוהל, מחנה חאשד, תימן, 1949 (דוד אלדן, אוסף התצלומים הלאומי)

נשים בכניסה לאוהל, מחנה חאשד, תימן, 1949 (דוד אלדן, אוסף התצלומים הלאומי)

לתמחר עוול היסטורי

אם אנחנו מכירים בעוול שנעשה למשפחות, צריך להבין שהתיקון צריך להתבצע מול המשפחות בלבד. ד"ר רפי שובלי, מהקולות הבולטים שעוסקים בפרשה כיום, אמר בערוץ 2 פעם (אני מצטט מהזיכרון) ש"רק המשפחות יכולות לסגור את התיק" – ואני מסכים איתו לחלוטין. אני גם לא מקבל את הטענה שהפרשה תמיד תישאר באוויר, ולא משנה מה המדינה תעשה, כי בעיני עדיין לא נערך ניסיון כנה אחד להכרה בעוול למשפחות.

לכן, אם הייתי אחראי על הנושא מטעם המדינה, הייתי דוחף להקמת מועצה ציבורית שתורכב מנציגי המשפחות ומפעילים בולטים, ומציע לה את המתווה הבא – בהנחה שזכותן גם לדחות אותו:

1. קבלת אחריות של המדינה באופן רשמי ומוצהר על היעלמותם של יותר מאלף ילדים שנמסרו למוסדות שונים על ידי הוריהם ונעלמו או נקברו בחשאי. הקמה ופרסום של מאגר שמות הילדים הנעלמים והוריהם.

2. פתיחת כל החומרים החסויים הנוגעים לילדי תימן או לעלייה התימנית, והצגתם בצורה נגישה לציבור. ובכלל זה – דוחות ועדת החקירה, תמונות, מסמכים ועוד. הייתי נוקט בגישה רחבה, ונוגע גם בסוגיות שונות שקשורות לעלייה, כמו היעלמות ספרי תורה יקרים ותכשיטים שהיו ברשות הקהילה והתגלגלו לידיים זרות בארץ ובעולם. כמו במקרים דומים בעולם, אם מתוך החומר עולה חשד לפלילים של אנשים שעודם בחיים, יש לפעול באפיקים משפטיים; אם עולה מתוכו קצה חוט שיכול לשמש לאיתור הילדים, יש לחדש את החקירה.

 3. פיצוי כספי משמעותי להורים או ליורשיהם החוקיים. הפיצוי יהיה על היעלמות הילד בעת שהייתו ברשות המדינה, ועל הסחבת בת חצי-המאה בטיפול בתלונות המוצדקות של ההורים.

ברור לי שהנקודה השלישית היא השנויה במחלוקת מכולן. אולי יהיו בין בני המשפחות כאלו שלא ירצו פיצוי כספי ממניעים עקרוניים. בעיני זו טעות. אם אפשר לקחת פיצוי מהגרמנים, אפשר לקחת גם ממדינת ישראל. אבל ההחלטה היא של ההורים והיורשים, לא שלי, ומי שלא רוצה פיצוי – זו זכותו.

מצד המדינה כמובן שיהיו מי שיתרעמו ויתהו מדוע דווקא לתימנים מגיע פיצוי על הקשיים שחוו בשנות החמישים, כש"לכולם היה קשה". זו אותה הגישה שמסרבת לראות בתימנים קורבנות של טרגדיה ייחודית בממדים היסטוריים, שבה כרוכים יחדיו הלם המפגש עם ישראל, האפליה והגזענות השיטתיות בארץ, והיעלמות הילדים. לדעתי צריך פשוט לב מאבן בשביל להחזיק בגישה הזו.

סבא ונכד, מחנה חאשד, תימן, 1949 (דוד אלדן, אוסף התצלומים הלאומי)

סבא ונכד, מחנה חאשד, תימן, 1949 (דוד אלדן, אוסף התצלומים הלאומי)

יש בעיות נוספות: הרי היו גם ילדים לא תימנים שנעלמו, והיה במעברות גם סבל של המרוקאים, ושל הטוניסאים וכו'. לטעמי (ושוב, דעתי האישית), גם מי שאינם תימנים אבל הגישו שמות לוועדות החקירה צריכים לקבל פיצוי. לגבי קהילות שלמות אחרות, אני חושב שהן ראויות לאפליה מתקנת אבל אסור שהטענות שלהן – גם אם הן מוצדקות – יהיו סיבה למנוע צדק מהמשפחות שנעלמו להן ילדים.

לבסוף, ישנה השאלה הטכנית של גובה הפיצוי. לטעמי, זה צריך להיקבע, כמו תמיד במקרים כאלו, במשא ומתן בין נציגי הקהילה למדינה. דווקא בעניין הזה הפרשה לא כל כך ייחודית, וכבר יש בעולם ובישראל ניסיון לא רע באיתור ובתמחור עוולות היסטוריות, גם כשמדובר בדיני נפשות.

האם כל זה יספיק? אני לא יודע. אני חושב שכמו פרשות אחרות (הדם האתיופי, ועוד), פרשת ילדי תימן נושאת בתוכה הרבה מאוד מטענים שקשורים לזהות ולהיסטוריה הישראלית, ואלו מתבטאים בצורות מפותלות מאוד בשיח הציבורי הנוכחי. קשה לסגור תיקים היסטוריים כי ההיסטוריה נוכחת איתנו, מעורבבת בפוליטיקה, בסוציולוגיה ובמלחמת התרבות הישראלית, וכי גזענות או אפליה הן לא רק בעיה היסטורית, אלא גם מציאות ישראלית נוכחית. אבל בדבר אחד אני בטוח: הגיע הזמן שהמדינה תיגש לסיפור הזה בידיים נקיות וברצון טוב – משהו שהיא לא עשתה לדעתי לעולם.

אהוד עין גיל כותב ב"הארץ" שייתכן והבחירה ללכת למסלול הפורמלי, של ועדות חקירה, פגעה ביכולת להביא לתיקון אמיתי בין המדינה לעולים מתימן, ושעכשיו, כשכולם מתים, כבר מאוחר מדי. אבל אולי אפשר לראות את הדברים גם אחרת. אולי הריחוק מהפרשה הוא דווקא הזדמנות לתיקון. שווה לנסות.

> עשרות שנים חלפו, והשמאל עדיין שותק על פרשת ילדי תימן

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מפגינים פלסטינים ויהודים, מפגינים בכיכר רבין נגד חוק הלאום (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

מפגינים פלסטינים ויהודים, מפגינים בכיכר רבין נגד חוק הלאום (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

התשובה לחוק הלאום: אוטונומיה פלסטינית

חוק הלאום מציב מולנו הפלסטינים אזרחי ישראל מכשול ברור ומאתגר. כדי לצלוח אותו, עלינו לחשוב בדרכים יצירתיות ולנסות דברים שלא ניסינו בעבר. במילים אחרות, הגיע הזמן להתחיל לחשוב על אוטונומיה משל עצמנו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf