לעשות מבחן בגרות בכפר פלסטיני לקול ירי מתנחלים

על רקע פשעי השנאה התדירים מצד המתנחלים, מנסים תושבי הכפרים הפלסטיניים באזור שכם לנהל שגרת חיים. למשל לקיים את בחינות הגמר בתיכון בכפר בורין, משימה לא פשוטה כאשר מתנחלים יורים מעבר לגדר

א א א

אם טרם ראיתם את הסרטון הזה שהתפרסם כאן אתמול, קחו רגע וצפו בו. שלושה חיילים מתכננים בקור רוח איך לירות כדורי גומי בצעירים פלסטינים מהכפר מאדמא, דרומית לשכם, שיידו לעברם אבנים במחאה על ענישה קולקטיבית של הכפר. "שילמדו לא לזרוק יותר אבנים". ירי ישיר לעבר צעירים שלא מהווים עליהם איום ממשי כלשהו. כדי ללמד אותם לקח.

כפר מאדמא הוא אחד משישה כפרים באזור דרום שכם הסובלים מנחת זרועם של הקיצוניים שבמתנחלים מיצהר, הר ברכה וגבעת רונן, מקרי אלימות שתכפו לאחרונה באופן מבהיל: בתוך שבוע אחד נרשמו באזור חמישה מקרים של פשעי שנאה, "תג מחיר" בלשונם; כריתת עצי זית וריסוס כתובות נאצה, המתווספים למקרים אחרים של פגיעות פיזיות קשות בתושבים, ברכושם ובעדריהם. זוכרים את החיילים מהסרטון למעלה? ובכן, אלה החיילים שאמורים להגן על הפלסטינים מפני אלימות המתנחלים. כן, אותם חיילים שיורים בצעירים הפלסטינים בחדווה מופגנת כל כך. ביקור של חצי יום באזור מבהיר עד כמה חסרי אונים התושבים מול מציאות האימה שמטילים עליהם המתנחלים והצבא גם יחד.

בית הספר התיכון בכפר בורין, יום שלישי, עשר וחצי בבוקר. המקום, הממוקם בתוך נוף עוצר נשימה ביופיו, נראה יותר כמו בית סוהר: מוקף בגדרות גבוהות, חלונות הכיתות אטומים בסורגי ברזל כבדים מפחד המתנחלים. במשרדו מראה לי אבראהים עמראן, מנהל בית הספר, שקיות של תרמילים ריקים של גז מדמיע וכדורים שנורו לתוך שטח בית הספר, אותם הוא אוסף בקפדנות. "חשבתי להתחיל לשתול בתוכם ורדים ולקשט את החצר", הוא אומר בחיוך.

"אלה לא מבינים מה זה בני אדם, מה זה עצים, מה זאת אנושיות". אבראהים עמראן (אורלי נוי)

"חשבתי להתחיל לשתול בתוכם ורדים". השלל של עמראן (אורלי נוי)

לא רחוק מהגדר שתוחמת את שטח בית הספר ישנה עמדה צבאית, שלטובת הקמתה הפקיעו מבית הספר שלושה דונם אדמה. נוכחות החיילים כל כך סמוך לבית הספר היא מקור מתמיד למתח וחיכוכים עם התלמידים, אומר עמראן. "הם עומדים מול התלמידים בנשק שלוף, מקללים את הילדים ואת הנביא מוחמד בערבית ברמקול". בדצמבר האחרון המתנחלים שברו חלונות של מכוניות של מורים, הוא מספר, בעודו שולף תמונות של איורים וכתובות נאצה שריססו על קירות בית הספר לאורך השנים. "אלה לא מבינים מה זה בני אדם, מה זה עצים, מה זאת אנושיות".

בעודו מדבר, נשמעות לפתע ארבע יריות, קרובות מאוד. אנחנו מזנקים מבוהלים לחצר, ויחד איתנו מרבית תלמידי בית הספר. מעבר לגדר אפשר לראות בבירור שלושה מתנחלים, וחייל שמתקרב אליהם באיטיות, בנחת. המתנחלים מתקרבים לחלק התחתון של בית הספר, בו נמצאות הכיתות של התלמידים הקטנים יותר. התלמידים בחצר צועקים לעברם בקול, חלקם מצלמים; המורים מנסים להרגיע את הרוחות, ובינתיים מתחילים להגיע למקום הורים מבוהלים ששמעו את היריות ובאו לקחת את הילדים הביתה. המורים מצליחים להחזיר לכיתות את התלמידים שנשארו בבית הספר, אנחנו מחכים עוד קצת בחצר עד שהמתנחלים עוזבים את המקום.

מתנחלים מעבר לגדר בית הספר בבורין (צילום: סלמה דבעי/בצלם)

"זה כמו לחיות כל הזמן במלחמה", אומר עמראן. "הילדים הקטנים יותר מדווחים על סיוטים, ההורים שלהם כל הזמן מתקשרים לבדוק אם קרה משהו, ובילדים הגדולים זה מכניס מתח ואלימות שיוצאת גם מול המורים". אני נזכרת פתאום שבתחילת המפגש ראיתי במשרדו של המנהל קבוצת תלמידות שהיו בדרך לבחינת התאוג'יהי, הבגרות הפלסטינית, בטכנולוגיה, ושואלת אותו עליהן. "הן עושות את המבחן באחת הכיתות, סגרנו את הדלת כדי שהרעש לא יפריע להן", הוא משיב. אחר כך הוא מסתכל על העמדה הצבאית החולשת על האזור מלמעלה ואומר "איך יכול להיות שכרתו כאן כל כך הרבה עצים והחיילים לא ראו? הם על הגבעה כל הזמן, איך לא ראו? הזית הוא מקור החיים כאן, הזהות של האנשים. הם רוצים לגרום לנו לעזוב, אבל 48' לא תחזור על עצמה. לאן נלך?"

לא רק העמדה הצבאית; גם ההתנחלויות מסביב ממוקמות אסטרטגית על ראשי הגבעות. הבתים של הר ברכה הולכים ומתקרבים לבתי הכפר בורין. תושבים מספרים על התנכלויות חוזרות ונשנות מצד המתנחלים: ידויי אבנים, שריפה וכריתת עצים, פגיעה קשה בעדרים. אחד מהם מראה לי פצעי ירי ישנים שהגלידו, זכר לכדור שחטף ממתנחל כאשר בנה את ביתו. אחר מספר על צמיג שהבעירו וזרקו לתוך אחד הבתים שבשולי הכפר. האלימות, הם מספרים, מתגברת בשישי-שבת ובחגים. "הם לא אמורים לנוח בשבת?", שואל אותי אחד מהם, ומייד גם משיב "אני יודע שאלה לא היהודים האמיתיים. אלה הדאע"ש שלנו".

כתובת נאצה בכפר עוריף (אורלי נוי)

"הזית הוא מקור החיים כאן, הזהות של האנשים". עץ זית שבור על אדמתה של אום-מוחמד (אורלי נוי)

בכפר עוריף הסמוך, הסיפורים דומים. עאדל, תושב הכפר, לוקח אותי לראות את כתובות הנאצה שריססו כאן ב-18 בחודש. "מוות לערבים", "הזר הקרב יומת". השטח שעבר לבית האחרון של הכפר הוא האדמה החקלאית של התושבים והם זקוקים לאישור מיוחד כדי להיכנס ולעבד אותה, מטרים ספורים מהבית שלהם. עאדל מספר שהמתנחלים מגיעים אליו על טרקטורונים וזורקים אבנים. אני שואלת אם אין אף גוף שמספק להם הגנה כלשהי. "מי יגן עלינו? כשהמתנחלים תוקפים אנחנו מתקשרים לביטחון הפלסטיני, הם מתקשרים לצבא הישראלי ואלה באים ויורים עלינו בעצמם". כל הבתים בטבעת החיצונית של הכפר נפגעו מאלימות מתנחלים. "הילדים שלי גדלים בתוך קולות של ירי, בתוך עננים של גז", הוא מספר ומלקט תרמילי גז ריקים בשדה שבו אנחנו הולכים.

בדרך חזרה, אנחנו פוגשים את אום-מחמוד, אישה מבוגרת ומאירת פנים, בעלת האדמה שחלק מעצי הזית בה נכרתו לפני כשבוע על ידי מתנחלים. היא שתלה את כולם בעצמה, וכמעט בלי כעס היא אומרת שכבר קנתה שתילים חדשים. אחר כך היא מזמינה אותנו לביתה ומכבדת אותנו בכוס מיץ מתוק וקר. ממרפסת ביתה נשקף נוף מרהיב שקשה לתאר במילים.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
"לא ייתכן שהאחוז העליון של האנושות מחזיק בבעלות על מחצית מעושרו של כדור הארץ, בעוד 70 האחוזים התחתונים של האוכלוסיה בגיל העבודה מחזיקים ב-2.7 אחוזים בלבד מההון". ברני סנדרס (צילום: Gage Skidmore, פליקר CC BY-SA 2.0)

"לא ייתכן שהאחוז העליון של האנושות מחזיק בבעלות על מחצית מעושרו של כדור הארץ, בעוד 70 האחוזים התחתונים של האוכלוסיה בגיל העבודה מחזיקים ב-2.7 אחוזים בלבד מההון". ברני סנדרס (צילום: Gage Skidmore, פליקר CC BY-SA 2.0)

מול הציר הימני החדש צריך להציב חזית פרוגרסיבית בינלאומית

מארה"ב ועד למזרח התיכון, מדובר במגמה: תנועות המונהגות על ידי דמגוגים שמנצלים פחדים, דעות קדומות ומצוקות, צוברות כוח. הסנטור ברני סנדרס קורא להקמת תנועה בינלאומית שתציע סדר עולמי חדש ותתנגד לכוחות שמנסים להפריד בינינו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf