הגענו ברכב משוריין לבית במערב ביירות, ואז ערפאת פתח את הדלת

מאת |

במלאת חמישים שנה להקמת אש"ף נזכרת העיתונאית ענת סרגוסטי בראיון הראשון שנתן ערפאת לעיתון ישראלי. על המעבר דרך מחסומים בלב ביירות הנצורה, פגישה עם חייל ישראלי שבוי, והאיש עם השערות על הפנים שהושיט יד לשלום

כותבת אורחת: ענת סרגוסטי

את הסיפור הזה אפשר לטעת בשדות אסוציאטיביים ונושאיים שונים. זה יכול להיות סיפור על מלחמה, או על תפיסות עולם, זה יכול להיות סיפור פוליטי או חברתי, וזהו כמובן, בראש ובראשונה סיפור עיתונאי. בשבילי זה כל הדברים גם יחד.

זה היה בתחילת יולי 1982. מלחמת לבנון הראשונה הייתה בת חודש ימים. צה"ל היה עמוק בלבנון, והבירה ביירות הייתה מחולקת לפרוסות שליטה. בחלק המזרחי שלט צה"ל. זה היה האזור שרובו גבעות שהשתפלו מהרי השוף לעבר חוף הים, ועליהן שכונות מגורים מוריקות ווילות מפוארות. בחלק המערבי של העיר, שהיה החלק המסחרי והסואן שלה, שלטו במעורב כוחות צבא לבנון, הפלנגות (שהיו המליציות הנוצריות), כוחות סוריים ואנשי אש"ף. אש"ף הפך את ביירות לבסיס המדיני של הארגון, אחרי שאנשיו גורשו מירדן באירועי ספטמבר השחור ב-1970.

> הסיפור האמיתי בפיוס הפלסטיני הוא תחייתו של אש"ף

כניסת צה"ל ללבנון אפשרה לישראלים לחוות במישרין (לכל המגויסים) או בעקיפין, באמצעות התקשורת, את חוויית לבנון. היא הייתה גם העימות החזיתי האלים הראשון של צה"ל עם הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), שלא דרך מבצעים עלומים בעורף האויב, באמצעות כוחות מיוחדים מאומנים היטב ועטורי מסתורין והילת גיבורים. זה היה מבצע גלוי, לאור יום. באופן אבסורדי המלחמה הזאת העניקה תוקף בינלאומי ופוליטי לאש"ף, ושידרגה את מעמדו מארגון טרור כמעט לרמת מדינה, זאת משום שהמלחמה הקרויה מלחמת לבנון הראשונה כלל לא התנהלה נגד מדינת לבנון – אלא נגד אש"ף.

פצצות תאורה ישראליות מעל מערב ביירות, 1982 (צילום: ענת סרגוסטי)

פצצות תאורה ישראליות מעל מערב ביירות, 1982 (צילום: ענת סרגוסטי)

בחודש שעבר מתחילת המלחמה (יוני 1982) הוצפה דעת הקהל בישראל בעשרות כתבות שסיפרו על קבלת הפנים הידידותית והתומכת שחיכתה לחיילי צה"ל שחצו את הגבול צפונה. ככל שיכלו העיתונאים להגיע לביירות עצמה, כך התלהבו לשלוח ארצה כתבות על החיים הטובים שמזמנת הבירה הלבנונית: מועדוני לילה מסוגננים, מסעדות משובחות, מועדוני יאכטות נוצצים. הכול תאם את תיאוריה של ביירות כ"פריז של המזרח התיכון".

וככל שהתרבו כתבות הצבע על החיים הטובים בביירות, כך הושחרו פניו של אש"ף בכלל ושל יאסר ערפאת העומד בראשו בפרט. זה קרה עוד קודם לפלישה, והמגמה רק התעצמה עם תנועת צה"ל צפונה. ראש אש"ף זכה לסדרה של כינויים כמו "האיש עם השערות על הפנים", "מפלצת דו-רגלית" ועוד. על רובם היה חתום הקופירייטר מנחם בגין. ערפאת היה השטן בהתגלמותו. הוא היה האויב הגדול. זה שהאפיל על כל שאר הרוע בעולם. תיאורו הקל על הישראלים להבחין בין הטובים – אנחנו והפלנגות הנוצריות בעלי בריתנו – לבין הרעים, ובראשם אש"ף ויאסר ערפאת.

הסיפור שמחוץ לאור הזרקורים

בימים ההם היה "העולם הזה" שבועון חדשות קטן, אבל בעל השפעה רבה. המו"ל והעורך הראשי של העיתון, אורי אבנרי, היה עיתונאי ידוע בעל יכולת כתיבה מחודדת, אך גם איש פוליטי, ראש מפלגה וחבר כנסת לשעבר. לאבנרי הייתה משנה פוליטית סדורה בהקשר הפלסטיני, וביולי 1982 כבר נודע בפגישות חשאיות שקיים עם אנשי אש"ף באירופה, כשהוא קורא שוב ושוב למדינת ישראל להכיר בארגון.

אני הייתי אז צלמת עיתונות צעירה, שאך החלה את הקריירה העיתונאית. במקביל לאידיאולוגיה הפוליטית היה העולם הזה בית ספר לעיתונות ולעיתונאים. סט הערכים העיתונאיים שהונחלו לדורות של עיתונאים בא לידי ביטוי בלוגו של העיתון, שכלל את הסיסמה הידועה "ללא מורא, ללא משוא פנים". עקרונותיו היו, בין השאר, עיתונות שטח (ולא כורסה), תמיד לחפש במקומות החשוכים ולא מתחת לפנס, לא לקבל שום דבר כמובן מאליו, תמיד להטיל ספק במה שאומרים, לחפש את האינטרס ולבדוק לבד. לא לרוץ עם כל להקת העיתונאים, אלא לחפש את הסיפור בעצמנו בכל סיטואציה.

היינו שלושה נציגי העולם הזה שהגענו לביירות עם התקדמות המלחמה: אורי אבנרי, שרית ישי, כתבת ותיקה בעיתון, ואנוכי על תקן הצלמת. נסענו מתל אביב ברכב של אבנרי דרך מעבר ראש הנקרה, לאורך חוף הים התיכון והיישר לביירות. התמקמנו במלון היחיד שהיה במזרח העיר, שבו שהו כל העיתונאים, מלון אלכסנדר. ביקרנו במסעדה צרפתית מפוארת, בילינו במועדון יאכטות מעוצב, הוזמנו לאירוע חברתי בבית של משפחה נוצרית אמידה, שתינו אלכוהול משובח, ואכלנו ממיטב מאכלי הים והמטבח הלבנוני. טיילנו לעיירת התיירות ביבלוס מצפון לביירות.

> "שום דבר לא מכין אותך לפגישה עם חיפאי בלבנון": ראיון עם מג'ד כיאל

בערב, כששבנו למלון, וישבנו ביחד עם כל העיתונאים – ישראלים וזרים – על הגג עם בירה, יכולנו לראות ולשמוע את הלחץ שהפעיל צה"ל על מערב ביירות, על האזורים שבהם היו מחנות הפליטים הפלסטינים ושבהם הייתה המפקדה של אש"ף. ראינו את החושך שכפה צה"ל על מערב העיר, את פצצות התאורה, את מטוסי חיל האוויר, ידענו שיש הפסקות מים כחלק מהמצור. ביום ראינו את המוני תושבי ביירות מצטופפים בפקקי תנועה ארוכים כדי לעבור דרך המחסומים הצבאיים למקומות העבודה שלהם במערב העיר.

אלה היו התמונות שגרמו לי לחשוב שהסיפור נמצא גם שם, במערב העיר. שתיאור מועדוני הלילה ומועדוני היאכטות הם רק חלק מהסיפור. הקוראים הישראלים היו צריכים לקבל את כל התמונה, וחלק גדול ממנה נמצא במערב. שם חיו הפלסטינים במחנות פליטים צפופים, בהם שלטו אש"ף וערפאת באופן חלקי. שם הדברים נראו אחרת מאוד ממועדוני היאכטות.

לחצתי על אבנרי לארגן לנו נסיעה למערב העיר, דרך הקשרים שלו באש"ף. הוא טלפן למי שטלפן והתבקשנו להגיע למחרת בבוקר למחסום הפלסטיני במערב ביירות. ההחלטה לא הייתה פשוטה. ידענו שזו נסיעה מעבר לקווי האויב, עם סיכון אישי לא קטן. לא באמת ידענו מי יחכה לנו בצד השני, אבל לא היה הרבה זמן להתלבטות. הדחף והסקרנות העיתונאיים גברו על כל השיקולים האחרים. לשרית, שכבר הייתה אמא לילדה, הייתה ההחלטה מורכבת יותר, אבל שתינו הצטרפנו למסע.

ערפאת מוכן להכיר במדינת ישראל

יצאנו במונית מהמלון במזרח ביירות לעבר מערב העיר. שמרנו על חשאיות מרבית, אבל לקחנו איתנו צוות של הטלוויזיה הגרמנית כדי לתעד את הסיור, וגם לשמש לנו עדים.

הפקקים בין שני חלקי העיר בשעות הבוקר המוקדמות היו בלתי נסבלים. מועד הפגישה התקדם, ואנחנו החלטנו לנטוש את המונית וללכת ברגל עד למחסום הפלסטיני. בדרך עברנו ארבעה מחסומים צבאיים אחרים: של צה"ל, צבא לבנון, הצבא הסורי והפלנגות.

כשהגענו למחסום הפלסטיני, כמעט משותקים ממתח ומחרדה, המתין לנו אדם שאבנרי הכיר ומיד הכניס אותנו לרכב משוריין. נלקחנו לביתו של עימאד שקור, ישראלי לשעבר מסחנין, שהצטרף לאש"ף אחרי מלחמת ששת הימים.

זמן קצר אחרי שנכנסנו לבית, נפתחה הדלת ובפתח עמד יאסר ערפאת. "האיש עם השערות על הפנים", "החיה הדו-רגלית", התגלה כאיש קטן, גוץ במקצת, עם זקנקן שחור-לבן, לבוש במדים וכובע קסקט לראשו. הוא חיבק אותנו כאילו היינו ילדיו האבודים.

זו הייתה הפגישה הראשונה של ערפאת עם ישראלים, והראיון הראשון שהוא העניק אי פעם לכלי תקשורת ישראלי. ערפאת היה מודע לרגע ההיסטורי הזה, ולכך שהמפגש הזה יהדהד בכל העולם. אותו שימש המעמד לצרכים המדיניים והפוליטיים שלו. הוא היה נתון במצור כבד, במלחמה מול צבא מיומן, חזק, מצויד היטב. ולכן היה חשוב לו לדבר ישירות לקהל הישראלי, באמצעות עיתונאים ישראלים.

יאסר ערפאת ואורי אבנרי. ראיון היסטורי, ביירות, 1982 (צילום: ענת סרגוסטי, באדיבות אורי אבנרי)

יאסר ערפאת ואורי אבנרי. ראיון היסטורי, ביירות, 1982 (צילום: ענת סרגוסטי, באדיבות אורי אבנרי)

על רקע המיתוג השלילי שלו בישראל היה חשוב לערפאת להציג עצמו כאדם מתון, רודף שלום, ובעיקר כמי שעומד בראש ארגון שפניו להסדר מדיני. הוא דיבר על הצורך לסיים את הכיבוש, להכרה הדדית (של ישראל באש"ף כארגון המייצג את העם הפלסטיני, ושל אש"ף בישראל) ולהקמת מדינה פלסטינית. כדאי לזכור שהדברים האלה נאמרו על רקע העובדה שבשנות השבעים מיקם את עצמו אש"ף בדעת הקהל העולמית בעיקר כארגון טרור והתמחה בין השאר בחטיפות מטוסים ובמבצעי ראווה בתוך שטח ישראל, שבהם נהרגו אזרחים חפים מפשע.

לנו היה חשוב להביא את הסיפור העיתונאי ואת ההישג האישי, אם כי אין לשכוח את העובדה שאבנרי היה גם איש פוליטי ולכן למפגש עם ערפאת היה גם רובד של מפגש בין שני פוליטיקאים. כמו שערפאת רצה לגזור קופון מהראיון הראשון שהעניק לעיתונאים ישראלים, גם לאבנרי היו אינטרסים פוליטיים במפגש הזה. באשר לי, התרכזתי בעיקר בתיעוד. צילמתי ללא הרף. אני זוכרת את תחושת המחויבות המקצועית – שאם לא אצלם, לא תהיה הוכחה לקיום הראיון. ושרית ישי, מצידה, הרבתה בשאלות עיתונאיות.

אני זוכרת את התדהמה שחשתי כשערפאת נכנס לחדר. הופתעתי שהוא היה שמנמן ונמוך, והבנתי את תופעת "האיש עם השערות על הפנים". ערפאת היה בלתי פוטוגני בעליל, ובכל התמונות נראה כחורש מזימות. הזקן, חלקו שער שיבה וחלקו שחור, הוסיף לממד הזה אצלו. החיבוק שהעניק לנו היה מוזר, ולא בהכרח נעים: לעתים רחוקות מאוד עיתונאי מתחבק עם המרואיין שלו. אלו מחוות של פוליטיקאי, המבקש לשבור מחיצות או ליצור קרבה מלאכותית.

> הנסיך הצועני: סיפור מפאתי ביירות

אחרי הראיון איתו ערך לנו דובר הארגון סיור במערב העיר, ואף הופגשנו עם אהרן אחיעז, טייס ישראלי שהיה אז בשבי אנשי אש"ף (אחיעז שוחרר מהשבי כשאש"ף עזב את ביירות בספטמבר 1982, ושנים אחר כך נפטר מסרטן).

הפגישה הייתה מרגשת. ניכר היה שאחיעז הוחזק בתנאים טובים. הוא היה במצב רוח סביר. השומרים שלו אפשרו לנו לראיין אותו, לצלם אותו ולקחת מכתב ממנו למשפחתו בארץ. היה משהו סוריאליסטי ומאוד טעון באופן שבו ישבנו, ארבעה ישראלים – שלושה עיתונאים ואחיעז – בחדר בביירות הנצורה, ומשוחחים עברית. תמצית האבסורד בסיטואציה הזאת הייתה כשאנחנו נפרדנו ושבנו לארץ, ואילו הוא נותר בשבי. אנחנו לקחנו איתנו מכתב ממנו, הקלטה של הראיון איתו, וכמובן התמונות. כל אלה נמסרו למשפחתו מיד כשהגענו חזרה לארץ.

אחיעז התראיין רק פעם אחת מיד כששב מהשבי, ואמר שנהגו בו בכבוד ובהגינות. לימים התיידד מאוד עם אחיו של אחד השומרים שלו, תושב סחנין שבגליל, שגם הוא מת מסרטן.

הראיון שהוציא את הפגישות עם אש"ף אל מחוץ לחוק 

הפגישה בביירות הנצורה נצרבה בדעת הקהל בישראל. הפוליטיקאים מהימין דרשו לחקור אותנו ולהעמידנו לדין. ואכן זומנו כולנו לחקירה משטרתית שהסתיימה בלא כלום. את כל שידענו פרסמנו על דפי העולם הזה. רובם המכריע של העיתונאים הבינו את גודל ההישג העיתונאי, ועם זאת התנהל דיון האם בסיטואציה כזאת ראוי שעיתונאים ישראלים יערכו ראיון עם המנהיג שנגדו מתנהלת המלחמה. כמובן שבעיני, גם היום, התשובה חיובית. ואכן, עיתונאים אמריקניים ערכו ראיונות עם סדאם חוסיין, עם מועמר קדאפי ועם מנהיגים איראניים.

יש חשיבות ראשונה במעלה, בוודאי לעיתונאים, להביא דברים בשם אומרם, לנסות להביא את הקולות האותנטיים ביותר מהשטח, לנסות לספר את הסיפור כולו, גם את הצדדים הפחות נעימים שלו. וכמובן לנצל את המפגש הבלתי אמצעי כדי לשאול את כל השאלות הקשות. העיתונות היא הדרך להביא דברים בשם אומרם.

לפוליטיקה יש כמובן תוכניות אחרות. בניסיון נואש להילחם במצבים כאלו, התגלגל אחרי הראיון הזה החוק שאסר מפגשים עם אנשי אש"ף. מאז, עצם המפגשים ולא תוכנם הפכו למרכז הדיון הפוליטי.

עשרות ישראלים עברו בפומבי על חוק המפגשים, ולפחות אייבי נתן גם נכלא בשל כך. ואני עצמי, כעיתונאית וצלמת, סיקרתי פגישות רבות בין ישראלים לפלסטינים אנשי אש"ף שהתקיימו באירופה בשנות השמונים, ועד לביטולו של החוק ערב חתימת הסכמי אוסלו.

* ענת סרגוסטי היא עיתונאית, לשעבר צלמת וכתבת "העולם הזה". הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

50

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

זהו הערוץ הכללי של "שיחה מקומית", מקומם של מאמרי האורחות והאורחים שלנו, של יוזמות קבוצתיות באתר, לייב בלוגינג בארועים מיוחדים, הודעות מערכת ועוד.

נשמח לקבל הצעות לכתבות ומאמרים, תמונות וסרטונים. אפשר לקרוא את מדיניות הפרסום שלנו בעמוד האודות, ולשלוח לנו מיילים לכאן: info@mekomit.co.il

כתבות ומאמרים המתפרסמים בערוץ מייצגים את כותביהם בלבד, ולא את דעות חברות וחברי "שיחה מקומית" או את דעות העורכים.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf