לצאת מהכלוב: יום במעבר הגבול ובחורה עם שיער מתולתל

למה הנסיעה לוקחת כל כך הרבה זמן? האם כל האנשים בעולם סובלים מגבולות כמונו? ואיך אני מתחיל לדבר איתה, זו עם מעיל העור השחור? יום במעבר אלנבי

מאת:
השאירו תגובה
א א א

סאק-אללה עלא איאם זמאן (איפה הם הימים ההם), כשהיינו הולכים לכל אורך אל-בלאד (הארץ). אבי ביטא מילים אלה עם דמעות בעיניו, הוא התאווה לאותם ימים של פעם. האם הם באמת היו כל כך מזמן? הרי עד שנות השמונים המאוחרות הייתי יכול לנסוע אפילו לעזה עם מכונית אחת, ללא החלפות, ישירות מג'נין לעזה, ועכשיו אפילו לירושלים אני לא יכול לעבור. אני צריך את הנייר החום הזה, הם קוראים לזה היתר, וכרטיס פלסטיק שלו הם קוראים "מומגנטה" (מגנטי).

סאק-אללה עלא איאם זמאן, כשהיה לוקח לנו חצי שעה להגיע לשדה התעופה בלוד. רוצים שאספר לכם איך כיום אני נוסע לחו"ל? מוכנים לשאת את כל הפרטים? שמעו, לפעמים לוקח לנו 12 שעות לחצות את הגבולות כדי להגיע לשדה התעופה. זה כואב, מלוכלך, מכוער, ארוך, מעייף ועצוב.

הדרך להפסקה המתישה

התחלתי את המסע בחמישי בבוקר, כשהלכתי לעבודה כרגיל ומהר סגרתי את כל מה שיכולתי לסגור כדי שאוכל לעזוב מוקדם, לפני הצהריים. הייתה לי חופשה של שלושה שבועות לכבוד השנה החדשה, והחלטתי לעזוב את האזור המעושן והמאובק שבו אני חי. הגעתי למרכז העיר וישר לתחנת האוטובוס (או תחנת הוואנים, ליתר דיוק). הוואן שמצאתי היה ריק למעט בחורה אחת שישבה במושב הקדמי. ישבתי מאחור וקראתי את העיתון שלקחתי מהדוכן ליד התחנה. לבשתי ז'קט אדום וכאפייה פלסטינית מסביב לצוואר.

היא לבשה מעיר עור שחור, שיערה היה בוהק ומתולתל וניסיתי להבחין בהבעת הפנים שלה מהמושב האחורי. חשבתי שאני מכיר את הבחורה הזאת, אולי נפגשנו בעבר, העיר שלנו הרי קטנה ורק הגיוני שנפגשנו מתישהו. אבל מיד ביטלתי את המחשבה, כי ידעתי שהיא רק תירוץ כדי לדבר עם בעלת השיער המתולתל היפהפה שיושבת לפניי. נסיעה היא זמן נוח במיוחד להכיר אנשים זרים, שכן אנו חולקים את אותו גורל.

היא הסתכלה אחורה פעמיים, העיניים שלנו נפגשו, אבל במהרה העיניים שלי פנו בביישנות לכותרות המודגשות בעיתון, מנסות לקרוא משהו פה ושם. הוואן מלא עכשיו ומוכן לנסוע לעבר מעבר הגבול, מה שהם מכנים איסתירחה ("הפסקה", שהיא בעצם סככת ההמתנה הנצחית) או אל-ג'יסר (הגשר), המקום שאותו אני שונא מכל. והנה הגענו. אנחת רווחה. הגענו בשלום לתחנה הראשונה, שהשאלה איך נחצה אותה לא יצאה מראשי כל הדרך.

יצאתי מהוואן ונשאתי את התרמיל שלי לעבר התור של מאות האנשים, שסוחבים את כל מה שהם יכולים: קופסאות, תיקים, חביות של שמן זית ואלפי דברים אחרים שאותם היה קשה לזהות. התמונה הזו מזכירה לי את האקסודוס שלנו, את הגירוש. זה מזכיר לי את הנכבה. אלפי אנשים עוזבים, עומדים בפני הלא-נודע, סוחבים את הארגזים שלהם בתור ארוך.

חשתי מנוכר. מה אני עושה במקום הזה? זה לא שלי; לא נולדתי לזה. אני מרגיש עייף, חולה, יש לי בחילה. ניסיתי לא להסתכל על אף אחד, שמבטיי לא יצטלבו עם מישהו אחר. היא עמדה שם לידי ודיברה בסלולרי מדי פעם, הייתי יכול לשמוע את קולה המלבב.

קופסאות, תיקים, חביות של שמן זית ואלפי דברים אחרים שקשה לזהות. כמו הנכבה (בסאם אלמוהור)

קופסאות, תיקים, חביות של שמן זית ואלפי דברים אחרים שקשה לזהות. כמו הנכבה (בסאם אלמוהור)

חשבתי לדבר איתה. זו הזדמנות נהדרת לדבר, חשבתי לעצמי, אבל רק כשהיא תסיים את השיחה. הסתכלתי עליה שוב, אבל… אני שונא טלפונים סלולריים, הטלפון שלה צלצל שוב.

ומאחר שאני לא כזה סבלני, חשבתי לעצמי: לעזאזל עם זה, שכח מזה, אני לא רוצה לדבר עם הבחורה ה"סלולרית" הזו. אני אחזור לעיתון שלי. למרות שחשתי צורך עז בסיגריה, לא העזתי להוציא אחת באמצע רמדאן!

הנחתי את התרמיל שלי, הוצאתי את העיתון והמשכתי לקרוא. התחלתי לקרוא את עמוד הדעות, שמעולם לא עניין אותי, אבל עם כל זמן ההמתנה שידעתי שמצפה לי יכולתי אפילו לקרוא את עמוד הספורט. לא הצלחתי להתרכז אפילו במשפט. היא הייתה ממש לידי והיה ברור לגמרי שאנחנו צריכים לדבר, לשבור את השתיקה בין חברינו לתור האומללים שהרעישו, ולהפוך את שעות ההמתנה הארוכות האלה לנסבלות איכשהו.

נושא את הדרכון כמו קיר מגונן

בחנתי את פניהם של חבריי לתור בלי להסתכל להם בעיניים. הם היו אומללים. האם כולם חושבים את מה שאני חושב? "לעזאזל, למה? האם כל בני האדם שנוסעים ממקום למקום בעולם נוסעים כמונו, ומחכים שעות על גבי שעות במעבר? למה רק אנחנו? לעזאזל עם גבולות". האם זה מה שחושבים לעצמם כל מאות האנשים פה, או רק אני?

אני לא יודע. אני חושב שלפחות כמה מהם חושבים את זה. כמה מהם אולי חושבים על הפגישה שמצפה להם עם אהוביהם בצד השני של הגבול. אבל זה רק הגבול הראשון, ויש עוד מעברים בהמשך: שלושה בצד המערבי של הנהר האומלל הזה שנקרא ירדן, שניים בצד המזרחי, וכל הסבל וההמתנה הממושכת עד שהמשטרה הנחמדה מרשה לך לעבור. חלק מהממתינים חושבים על הלימודים שלהם, חלק על האהבה שלהם, הבת או הבן שלהם, כמה מהם משוחחים או צוחקים. הם חזקים. איך הם נהנים אפילו ברגעים הארוכים האלה של ההמתנה? הייתכן שהם מנסים להיות סרקסטיים כדי לנצח את הדיכוי?

זה אחד מהרגעים הקשים בחייו של אדם, כשפניו של הניכור מתגלות אליו במלוא כיעורן. זו אחת הסיטואציות הקשות ביותר, שבה גבולות טורפים אותך בחיים ואתה לא מת. אתה רואה שנאה, תשישות, אתה רואה סבלנות בעיניהם של אימהות וילדים, ובעיניו של איש בן כמעט שמונים, נשען על הקביים שלו, נושא את הדרכון שלו לפניו כקיר מגונן.

כל זאת ועוד היה ברגעים הללו, בשעות הארוכות של ההמתנה, שעוררו כעס ושנאה שנדבקו ללבבות שלנו. היא צעקה לעבר השוטר שניסה בחוסר אונים להחזיק בכבוד העצמי שלו, או מה שנשאר ממנו, אלא שבמקום הזה הכבוד מושלך לפח האשפה. כולם רוצים לעזוב את המקום הזה, כולם דוחפים לעבר האוטובוס שלוקח חלק מאיתנו הלאה לשלב הבא, לוקח את ברי המזל. ובואו לא נשכח שמדובר ברמדאן. האנשים פה בצום, וגם אלה שלא לא מרשים לעצמם להפגין את זה בגלוי, לא יכולים לשתות, לעשן או לאכול עד השקיעה.

הפעם היא עמדה קרוב מאוד אלי

כשהיא חזרה לעמוד לידי הרגשתי כאילו עבר משב של אוויר צח, או שזכיתי בטיפת מים צוננת. קודם, כששמעתי אותה צועקת לשוטר, חשבתי על משפט לפתיחת שיחה איתה: "את חושבת שנגיע היום לצד השני של הגבול?". אבל אז פתאום היא הייתה בצד השני של הכאוס, חשבתי שהצליחה ללכת, להיחלץ ולמצוא דרך מעל החומה האנושית הזאת. הייתי עצוב, אבל גם מרוצה שלא הספקתי להכיר אותה. אם היינו מכירים קודם, חשבתי, היה עצוב יותר לאבד אותה עכשיו.

גלגלתי את עיניי חזרה לעיתון, למאמר שניסיתי לקרוא, כלומר לתחילת המאמר כי שכחתי כבר איפה הפסקתי כשהצעקות שלה הפריעו לי. שכחתי לגמרי על מה בכלל היה המאמר, ואולי כבר קראתי את פסקת הפתיחה עשר פעמים. בחנתי את המשפטים, הביטויים והמילים בניסיון מאומץ למצוא משהו שיתפוס וייקח אותי מכל המחשבות שהתרוצצו לי בראש, או שיסיח את דעתי מהעצב על הפרידה ממנה.

אבל היא באה שוב לעמוד לידי, הפעם קרוב מאוד. הרגשתי טיפש ועצוב על כך שאין לי האומץ לצעוק על השוטר, שלא היה מסוגל להשתלט על כל הקהל. בדקתי שוב שזו באמת היא שעומדת לידי. כן, היא האחת. אותה שמעתי מקללת את כל השוטרים חסרי האונים. אני שמח שהיא חזרה, ואף יותר שמח שסופסוף אני לגמרי מוכן להתחיל בשיחה. היססתי, חזרתי על המשפט בראש שלי כמה פעמים, כאילו שאני הולך לשאת נאום על במה בינלאומית, עד שלבסוף הצלחתי להגיד באוזנה: "וואו. ממש השארת עליהם רושם".

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+. תרגום: יעל שטיין

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
שותפות היא צו השעה. זה מה שהבוחרים הערבים רוצים". עיסאווי פריג' ומוסי רז (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

שותפות היא צו השעה. זה מה שהבוחרים הערבים רוצים". עיסאווי פריג' ומוסי רז (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

"זה רק עניין של זמן, למרצ יהיה יו"ר משותף, יהודי-ערבי"

הבוחרים הערבים מוכנים לקבל את הציונות של מרצ, לשמאל היהודי המאבק נגד הדרת האזרחים הערבים ונגד הכיבוש חשוב יותר מכפייה דתית, ומרצ יכולה להיות החוט "שמחבר בין אחמד למשה". ראיון עם עיסאווי פריג' ומוסי רז שמאמינים שהתוו דרך חדשה למרצ ולשמאל

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf