לרגל יום ירושלים: מסע קטן בגן הדובדבנים

500 מילים ממקום אחד ומשיקופו המחזאי, וגם קינה: במה אנחנו דומים לגיבוריו השוגים של צ'כוב, ועד כמה זה עצוב?

מאת:
השאירו תגובה
א א א

לפני שנתיים-שלוש הלכתי להצגה בתיאטרון החאן בירושלים. ההצגה היתה "גן הדובדבנים" של צ'כוב, בכיכובה של ליאורה ריבלין המעולה. הצלחתי לגרור איתי אל העיר שבגבעות חברה טובה, ובכניסה לאולם פגשנו חבר נוסף: מבקר התיאטרון צבי גורן. החברה התוודתה באוזניו: "באתי עם יובל, אני אפילו לא יודעת על מה ההצגה".

"היא על ישראל", אמר לה גורן.

"על ישראל?" היא תמהה.

"תכף תביני".

היא הבינה במהרה. הנה סינופסיס קצר: לובה חוזרת משנות הוללות בפריס אל אחוזת המשפחה שלה בדרום רוסיה. היא מגלה שהאחוזה שקועה בחובות קשים ושנושים זוממים לנכס אותה. לופכין, אחד השכנים, מציע לה פתרון: בגב האחוזה מצוי גן של עצי דובדבן. הימים הם ימי העליה של הבורגנות הזעירה בערי התעשיה של רוסיה. לבורגנים הזעירים יש סמל סטטוס: בית קיט. אם לובה תחלק את הגן לארבע, ותמכור את ארבעת החלקות לארבעה בורגנים זעירים שיקימו בכל אחת בית קיט, היא תציל לפחות את האחוזה עצמה.

הפתרון מושלם. רק פרט אחד מכשיל אותו: מדובר בגן של דובדבנים, לכל הרוחות. ללובה ולבני משפחתה יש זכרונות יפים מדי מהגן. הוא מקסים מדי בעיניהם. הם חווים אותו ברמה סנטימנטלית שלא מאפשרת להם להיפרד ממנו. לופכין מתרעם: "אנשים כל כך לא פרקטיים לא פגשתי בחיים שלי!" הוא זועק, "אני לא יודע אם לבכות או לצרוח. אתם משגעים אותי!" ככל שהמחזה מתארך כך לובה אובדת יותר ויותר בחיי חלום ובבירבורים פואטיים שאין להם שום קשר לצרכים האמיתיים שלה ושל משפחתה, ובסופו של דבר היא מאבדת את האחוזה. הגן, שנרכש על ידי לופכין עצמו ברגע של שעת כושר, נכרת.

אני חושב על המחזה הזה היום גם משום שהיום יום ירושלים, וגם בעקבות סיפור הדובדבנים הגנובים שצף אתמול, לפחות בפיד השמאלני שלי. ליום ירושלים אין שום קשר ליופיו ולאיכותו של תיאטרון החאן, למשל. זה לא יום בו אנחנו צוהלים על כמה שירושלים מוצלחת, אלא יום של התהדרות בכיבוש. כמה אירוני שעם מתהדר באסונו של עם אחר, ובעצם בדבר שמשמיד אותו עצמו, ערכית ורגשית.

גורן צדק: אנחנו לובה והארץ היא גן הדובדבנים. אנחנו מסרבים להתחלק בה, או אפילו להתחלק חלוקה שוויונית במשאבים שלה: למאות מתושבי מזרח ירושלים אין מים בברזים כבר כחודשיים. אין צורך לחלק את העיר. יש צורך עצום להחיל בה שוויון, אבל אנחנו עסוקים בלחגוג, בלהעמיק לתוך חזיונות משיחיים רגשיים, שבגללן נאבד בסופו של דבר גם את החלק שנועד לנו בה.

וראו איך בא לידי ביטוי הטירוף ההולך ומעמיק שלנו: באי יכולתנו להתחלק בדובדבנים. למתנחל בישוב מעון יש גן דובדבנים. הוא חשד שילדות מהכפר א-טוואנה הסמוך אכלו לו מהעץ והורה לחיילים ולשוטרים לעצור אותן. הילדות מיד נעצרו, למרות שהן ילדות. ישראל חתומה על כל האמנות הבינלאומיות להגנה על ילדים, אבל מחילה אותן רק על ילדים אזרחים. מאחר והילדים שבשליטתה בגדה אינם אזרחים, אפשר לעצור אותם גם על שטויות וגם מתחת לגיל הפלילי, ולחקור אותם בלי נוכחות הורים.

מיותר להסביר שאילו היו אלה ילדי ההתנחלות ש-"פילחו" דובדבנים, היו מגרשים אותם בצעקה: פרחחים! מלווה באנחת: "אויש החמודים האלה". זכור לי סיפור על סבא שלי, שגילה שהילדים מפלחים משמשים מהעץ שלו ברחובות. הוא מיהר לצאת עם צינור ולשטוף את העץ מהריסוס שריסס אותו יום קודם, שלא יורעלו החברל'ך. כך נוהגים בעץ שילדים קוטפים ממנו.

אילו הילדים היו יהודים, היו אולי בודקים האם הענפים מהם קטפו צמחו מעבר לגדר או בתוכה. למיטב זכרוני גרסו חכמי המשנה שפרי הצומח מעבר לגדר הוא נחלת הכלל, ושניתן לעניים לקטוף ממנו. בעוד פחות משבוע נחגוג את חג השבועות ונקרא מספר רות, בו מאוזכר נוהג הותרת פאת השדה לנזקקים, שעדיין רווח בקהילות פלסטיניות בארץ הזאת. אצלנו המנהג נשכח למחצה: ידיהם של ילדים יהודים ראויות לקטוף. ידיים קטנות שאינן ראויות: יאזקו. עיוות המציאות שלנו כבר הפך את הדובדבנים לחשובים יותר מכבוד הילד, מגורל האחר ומגורלנו.

הדובדנים של מעון הם קדושים. הכיבוש הוא עילה לצהלה. נותר רק להמתין עד שנשמע את שני הצלילים שמסיימים את מחזהו של צ'כוב: צליל הגרזן ההולם בגזע, וצליל נוסף, מסתורי, שנשמע בגן גם במערכה קודמת, ומעורר תמיהה בקרב הדמויות: צליל שכאילו בא משום מקום, צליל של מיתר נקרע.

> חיילים עצרו ארבע ילדות בחשד שאכלו דובדבני התנחלות

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

הערכים הנכונים, הרשימה הנכונה. האם יהיה לו גם את האומץ? ניצן הורוביץ (מרים אלסטר / פלאש90)

החיבור בין לוי-אבקסיס ופרץ הוא הזדמנות הפז של מרצ

אחרי שעמיר פרץ בחר בפנייה חסרת תועלת למרכז, השמאל הישראלי זקוק לקול חד ואמיץ. למרצ יש את כל הנתונים להיות הקול הזה. השאלה אם הפעם תשכיל לממש את הפוטנציאל

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf