לרוץ מרתון בפלסטין: בין מחסומים, גדרות וזיכרונות של מוות

מרתון בית לחם נועד לציין את הזכות לחופש תנועה. אבל כשג'ן מרלו, סופרת אמריקאית, התאמנה למרתון - בכפר דומא ובעזה, בחיפה ובמזרח ירושלים – היא למדה שוב כמה המרחב הפלסטיני מצומצם ומאוים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

מעולם לא התכוונתי לרוץ מרתון, אבל כשהבנתי שאהיה באזור במהלך מרתון פלסטין 2019, החלטתי להירשם. עשיתי זאת מתוך סולידריות עם המטרות המנוסחות היטב של "הזכות לתנועה", קהילת רצים בינלאומית שהוקמה ב-2013 כדי לארגן את המרתון השנתי שם.

האירוניה לא חמקה מעיני. אם אימונים למרתון נועדו להדגיש את הזכות לחופש תנועה, אני אנצל את זכויות היתר שלי כזרה כדי להגיע למקומות שהפלסטינים עצמם אינם יכולים להגיע אליהם. התאמנתי בגדה המערבית, המנוקדת בהתנחלויות ישראליות, במחסומים ובסיסי צבא; ברצועת עזה, המובלעת הנמצאת תחת מצור מאז 2007; בחיפה; ובירושלים שחלקה המערבי הוא חלק מישראל מאז 1948 וחלקה המזרחי נכבש ב-1967.

הבנתי שריצות האימונים יעמידו בפני אתגרים, מה שלא ציפיתי הוא שהן יפתחו לי חלון אל החיים של הפלסטינים תחת הכיבוש הישראלי.

היוזמה למרתון בבית לחם יצאה מקבוצה בשם "הזכות לתנועה" ב-2013. רצים במרתון של בית לחם ב-2018 (צילום: אן פק / אקטיבסטילס)

היוזמה למרתון בבית לחם יצאה מקבוצה בשם "הזכות לתנועה" ב-2013. רצים במרתון של בית לחם ב-2018 (צילום: אן פק / אקטיבסטילס)

14 בפברואר: ריצת אימון של 15 מייל (24 ק"מ), צפון הגדה המערבית

עשיתי כפיפות ברכיים מיד אחרי עלות השחר במרפסת המשופצת של משפחת דוואבשה בכפר דומא, מול השרידים המפויחים של בית אחר של משפחת דוואבשה. ביולי 2015 פגשתי את אימאן, מאמון וחמשת בניהם, אחרי שמתנחל ישראלי זרק בקבוק תבערה על ביתם, כמו גם על הבית הסמוך להם, השייך לבני דודים רחוקים, סעד וריהאם דוואבשה. משפחתה של אימאן לא היתה בבית באותו זמן. לסעד, ריהאם וילדיהם לא שיחק המזל. אחמד בן הארבע חולץ מתוך הלהבות, ולמרות כוויות קשות – שרד. אף שגם ריהאם וסעד חולצו מתוך התופת, הם נכנעו לפצעיהם. גופתו המפוחמת של עלי בן 18 החודשים נמצאה בתוך הריסות הבית אחרי שהלהבות כובו.

התחלתי בריצת חימום קצרה דרך הכפר, מנסה לדמיין את צעדיו הראשונים של עלי, על רגלי התינוק המהוססות שלו. חלפתי על פני דירי העזים של מאמון, חציתי את מטעי הזיתים עד שהגעתי לכביש הראשי ופניתי דרומה. ראיתי שלטים של שילה ושל שבות רחל – התנחלויות ישראליות בעומק הגדה המערבית – וחלפתי על פני בני נוער חובשי כיפות סרוגות העוצרים טרמפים.

דרכים צדדיות צרות, צרובות שמש, מתפתלות בין הגבעות הסלעיות לעבר הכפרים הסמוכים. על אחת הדרכים האלה, כלי רכב צבאיים ישראלים חולפים על פני, חיילים בני נוער נועצים בי מבטים מירכתי הג'יפ הפתוח שלהם, רובי סער על ברכיהם. עד מהרה הגעתי לפתחו של מחנה צבאי ישראלי ומיד פניתי הצידה לפני שמישהו ישאל אותי שאלות.

האוויר מתחמם, אבל יש לי עוד כמה קילומטרים לעבור, כך שאני עולה בשביל סלעי ועד מהרה מוצאת את עצמי בשוליו של כפר אחר. אני שולפת את הנייד שלי כדי לראות איפה אני, אני נדהמת ובודקת שוב. לא קלטתי שמוע'ייר קרובה כל כך לדומא. הייתי במוע'ייר רק שבוע קודם לכן עם ארגון זכויות האדם "בצלם". תושבי הכפר שיחזרו בפנינו מתקפה טרייה של מתנחלים ישראלים מהמאחז הקרוב עדי עד. האיכרים עבדו באדמותיהם שם – הצביע אחד מהם על מדרון מאחוריו, בעוד ערפל סמיך התחיל להיערם. המתנחלים החמושים באו מהמאחז ההוא – הוא הצביע לעבר גבעה סמוכה – והתחילו להתקיף את האיכרים. דגל פלסטיני התבדר תחת שמיים קודרים, מציין את המקום שבו חמדי נעסאן בן ה-38 נורה ונהרג.

אני רצה חזרה לכיוון דומא וחושבת על התמונה שראיתי ובה נעסאן מחבק את ארבעת ילדיו. רק אחרי שאני חולפת על פני צעירים חמושים חובשי כיפות, נוחתת עלי ההבנה: המתנחלים שהרגו את חמדי נעסאן באו ממאחז עדי עד. המתנחל ששרף את עלי דוואבשה למוות גם התגורר בעדי עד.

רועה עזים מנופף לי לשלום מראש טראסה בעודי מתקרבת לכניסה לדומא. זהו מאמון דוואבשה.

22 בפברואר: ריצת אמונים של 16 מייל (25.5 ק"מ), רצועת עזה

אני פונה לכיוון הנמל של העיר עזה. השמש עוד לא עלתה. האוויר צלול וצונן. אני רצה דרומה לאורך הגלים, שמחה שהתנועה הקצבית שלהם מחרישה את המזל"טים הישראליים שמעל ראשי. הזמזום המתמיד הזה מכניס אותי תמיד למתח. באחד הימים בשעת הזריחה, מזל"טים חמושים ישראלים הרגו של לוחמים ליד הבית שאני מתגוררת בו. ילדים שיפדו פיסות קטנות מעור הקרקפת של ההרוגים על מקלות קטנים והציגו אותם כדי שאצלמם.

אני חולפת בריצה על פני נערים המשייטים במיומנות על גלשנים וגברים צעירים הדוחפים סירות משוטים ישנות לכיוון הים. אשה מבוגרת אוספת דבר מה מהחול, צדפים או פתיונות, קשה לי לדעת. אחרי ארבעה מייל של ריצה, אני מבחינה בצינור השקוע בתוך תלולית חול גבוהה, מזרים זרם מים רחב מכדי שאחצה אותו. אני סורקת את המצוק, להוטה להגיע לדרך החוף שמעליו, ומבחינה בגרם מדרגות מבטון, מתפרק. אני לא מצליחה לנחש להיכן הוא מוביל, אבל הוא עולה למעלה. אני רצה במעלה המדרגות ומוצאת את עצמי בין שרידים הרוסים של מבנה, שמן הסתם הופצץ על ידי ספינות מלחמה ישראליות במלחמה ב-2014.

גרם מדרגות מתפרק מוביל מהחוף למבנה הרוס. ריצה על החוף בעזה (צילום: ג'ן מרלו)

גרם מדרגות מתפרק מוביל מהחוף למבנה הרוס. ריצה על החוף בעזה (צילום: ג'ן מרלו)

אני רצה דרך ההריסות האלה אל חומה המקיפה אותן ואל שער נעול, מטפסת על החומה, קופצת אל המדרכה וממשיכה לרוץ. רק אז אני תוהה לעצמי: האם מישהו הבחין בי? אשה זרה צצה משום מקום, מדלגת מעל חומה סביב בניין הרוס וממשיכה לרוץ משם –  לא משהו שלא בולט בשטח. אני כמעט מצפה שגברים חמושים ידהרו על אופנוע ויתחילו לחקור אותי, אבל הדרך, למרבה ההקלה, נשארת שוממה.

אני חוזרת לחוף ורצה עליו עד שאני מגיעה לנחל עזה, אזור ביצתי עשיר במגוון ביולוגי שהוכרז כשמורת טבע בשנת 2000. כשביקרתי לראשונה בעמק הזה ב-2012, את מקום המים החיים שזרמו פעם אל הים תפסו שפכים אנושיים ממחנות הפליטים הסמוכים. ב-2015 חזרתי וגיליתי שהוקם שם מכון טיהור שפכים קטן אבל הוא לא פעל. במשך 18 חודשים, ישראל עיכבה את הגעתם של מסננים המערבבים חמצן בתוך מי השפכים. כניסתם הותרה לתוך עזה הנצורה שנה מאוחר יותר. המתקן פעל עד 2017, ואז, הודות למחסור המתמשך בחשמל ברצועה, הוא חדל. הנהר של ביוב לא-מעובד שאני עומדת מולו עכשיו הוא רק חלק זעיר מתוך יותר ממאה מיליון קוב של הפרשות, שלפי ההערכות נפלטים לים מהרצועה מדי יום.

שתי נשים הולכות לעברי, מכוסות לחלוטין (מלבד העיניים שלהן) בניקאב שחור. איך הן יתייחסו לאשה זרה, הרצה גלויית-ראש? אחת מהן מוחאת כף, השנייה מניפה את אגודלה ושתיהן קוראות "בראבו עליכי".

אני רצה על הגשר על כביש החוף, חולפת על פני הבריכה הגדולה של המתקן שכעת נוצצת משפכים. עד מהרה אני מותירה את הצחנה מאחוריי, מודעת לכך שהתושבים בנחל עזה מתמודדים עם הריחות האלה – ועם הסיכונים הבריאותיים הכרוכים בהם ועם היתושים – מדי יום.

עכשיו כבר אין מדרכות. ילדים סקרנים מציצים לעברי מעל עגלות הרתומות לחמורים. בנקודת האמצע של ריצת האמון שלי, אני חוזרת לחוף ומסתובבת חזרה. בני נוער שותים תה ליד מדורה קטנה ומפסיקים לרגע את שיחותיהם הערניות כדי לעודד אותי.

כאשר הנמל של עזה שב ומופיע בתוך הערפילים במרחק, שתי התפוצצויות עזות מהדהדות לפתע. אני מסתכלת סביבי, אבל אין בסביבה אף אחד שיכול להסביר לי מה גרם להן. מיד אחר כך אני חולפת על פני משפחת בטיילת של העיר עזה, פעוטות רוכבים על תלת אופן, ילדים משחקים כדורגל. שתי נשים הולכות לעברי, מכוסות לחלוטין (מלבד העיניים שלהן) בניקאב שחור. איך הן יתייחסו לאשה זרה הרצה גלויית-ראש? אני מספיקה לפלוט "בוקר טוב" בערבית כאשר הנתיבים שלנו מצטלבים. אחת מהן מוחאת כף, השנייה מניפה את אגודלה ושתיהן קוראות "בראבו עליכי".

ההתפוצצויות, כך נאמר לי מאוחר יותר, היו טילים שלוחמי חמאס ירו לתוך הים "למטרת ניסוי".

3 במארס: ריצת אימון של 10 מייל (16 ק"מ), רצועת עזה

אני רצה צפונה על מדרכה צרה דרך מחנה הפליטים שאטי (החוף, בעברית) בשעה שהשמש עולה. השומרים ליד ביתו של מנהיג חמאס איסמעיל הנייה לא מקדישים לי תשומת לב, אבל ילדים קטנים מציצים לעברי מפתחי הבתים המטים ליפול העשויים מבלוקים, גגות הפח הסדוקים שלהם מחוזקים בגושי בטון. שמונים וששה אלף פליטים חיים במחנה שאטי על שטח של כ-2.5 קילומטר רבועים, מה שהופך אותו לאחד המקומות הצפופים בעולם. המצוקים התלולים הניצבים מעל לחוף זרועים בחלקי מכוניות, מכשירי חשמל שבורים, חתיכות בטון מחודדות ומוטות ברזל מעוקמים.

גבר ונער דוחפים סירת משוטים קטנה לתוך המים לנסות את מזלם בדיג של בוקר. הסיכוי שהמזל המזל ישחק להם קלוש. חיל הים הישראלי מתיר דיג רק במרחק של ששה מיילים ימים מהחוף, מגבלה המפחיתה את הדיג ומעמיקה את העוני הכרוני במחנה שאטי. ב-2015 ליוויתי את מג'ד ממחנה שאטי למסע דיג לילי. בעודו תולש סרדינים מהרשת שלו מתחת לשמי הכוכבים, הוא סיפר לי על דייגים שהכיר ונורו בידי חיילים. והסכנה ממשיכה: ב-2018, חיל הים הישראלי הרג דייג אחד, פצע ששה אחרים ועצר 53.

יוסף אל-הדאיה. הסלפי האחרון לפני שנורה בחזה ונהרג

יוסף אל-דאיה. הסלפי האחרון לפני שנורה בחזה ונהרג

אחרי המחנה, אני מתחברת לדרך עפר וממשיכה הלאה עד אני רואה מה שנראה כמו גדר גבול במרחק. חיילים ישראלים יורים לעתים קרובות בפלסטינים שהם חושבים שהתקרבו יותר מדי לגדר, שישראל בנתה בין 1994 ל-1996 כדי לשלוט על תנועת האנשים והסחורות מהרצועה ואליה. רק בשבוע הקודם, ראיתי אדם שנורה בידי חיילים ישראלים בהפגנה מול קטע אחר של הגדר. אני חושבת שזה היה יוסף אל-דאיה בן ה-14, שמת מאוחר יותר מפצעיו, אבל אינני בטוחה. משום שאינני רוצה להסתכן ולהתקרב יותר מדי, אני מסתובבת וחוזרת לכיוון העיר עזה.

צריפי הדייגים נראים אידיליים, אבל כאשר אני מתקרבת, אחד הכלבים – אחד מני רבים – מתחיל לנבוח בפראות. אני נסוגה, אבל הם דולקים אחריי. לאור המחסור הכרוני בתרופות בעזה, אני תוהה אם יש בנמצא זריקות נגד כלבת, למקרה שאחד מהם יינשך אותי. אני עוצרת והכלבים נוהמים סביבי. "לכו מכאן", אני מצווה עליהם בתקיפות והם מצייתים, להפתעתי.

אני הולכת בזהירות לעבר הכביש הראשי, וכאשר הכלבים חוזרים למקום מרבצם, אני חוזרת לרוץ.

17 במארס: ריצת אימון של 17 מייל (27 ק"מ), חיפה

עברית וערבית מתערבבות באופן חופשי סביבי על הטיילת לאורך החוף בחיפה, שחסר בה המתח שהורגלתי אליו בערים מעורבות אחרות בישראל. אני חולפת על פני בית על הים, שמשפחתה של רייצ'ל קורי שכרה במהלך המשפט האזרחי שניהלה נגד ממשלת ישראל. רייצ'ל, פעילת זכויות אדם אמריקאית, ניסתה להגן על בית של משפחה פלסטינית ברפיח מפני הריסה ב-16 במארס 2003. בולדוזר צבאי ישראלי דרס את רייצ'ל ומחץ אותה למוות. עזרתי למשפחת קורי בעניינים לוגיסטיים במהלך המשפט ב-2010, ועבדתי בבית הזה שעל הים היכן שהוריה של רייצ'ל וארבעה עדי ראייה בינלאומיים התגוררו. המיית הים שקטה בשעה שמשפחה אבלה יצאה נגד מדינת ישראל. משפחת קורי הפסידה במשפט.

12 במארס: ריצת אימון של 20 מייל (32 ק"מ), מערב ומזרח ירושלים

אני מתקדמת בשבילי עפר ביער ירושלים הדליל, ואז אני נעצרת, נדהמת. קרון בקר תלוי על פסי רכבת גבוה מעליי. שלא בכוונתי רצתי לתוך המתחם של "יד ושם", מוזיאון השואה. אני חשה בושה על כך שרצתי באופן אגבי כל כך באתר המשמר את זיכרון אחד ממעשי הזוועה המזעזעים בתולדות האנושות, וחשה אימה למול המחשבה על האנשים שנדחסו לקרון הבקר הזה כמו גם לרבים אחרים כמוהו. קופץ בזיכרוני הביקור הראשון שלי ב"יד ושם" ב-1997. המדריך הסביר לנו שקרון הבקר הועמד מול הגבעות הגולשות של ירושלים במכוון כך שיעורר רגשות ציוניים וירמוז שישראל – וירושלים בירתה הנצחית – היא התקווה העולה מן השואה. הבושה והאימה שאני חשה נמהלים בזעם על כך שקרון הבקר שמולי והטרגדיה שהוא מייצג נוצלו כדי להצדיק קולוניאליזם מתנחלי באזור.

אני מוצאת את עצמי בשער הפרחים בעיר העתיקה בירושלים בדיוק בנקודת הציון של עשרים המיילים. אני חייבת לשתות מים, להתקלח ולנוח, אבל הכניסות לעיר העתיקה חסומות על ידי משטרה ישראלית. אני מצטרפת לצעירים אחרים המתבוננים מהצד בעוד המתח גובר בין פלסטינים שנמנעת מהם הכניסה ובין המשטרה. מתנחל ישראלי מתקרב לשער הפרחים. המשטרה מרשה לו לעבור.

"מה קרה?", אני שואלת.

מישהו ככל הנראה זרק בקבוק תבערה על תחנת משטרה ישראלית על חראם א-שריף/ הר הבית. ההתלקחות האחרונה התחוללה אחרי שהוואקף המוסלמי פתח את שער הרחמים / באב א-רחמה, השער היחיד בעיר העתיקה המוביל ישירות לחראם א-שריף / הר הבית. קבוצות ימין קיצוני בישראל הסתערו על האירוע הזה והשתמשו בו כחומר בעירה לקדם את החלום המשיחי והלאומני שלהם לבנות שם מחדש את בית המקדש ובכך להחריף את הפחדים של הפלסטינים שישראל מתכוונת לחלק את המקום הקדוש.

שער הפרחים נפתח חצי שעה מאוחר יותר. אני הולכת לבית של ידידים שלי, חולפות על פני אשה המדברת עברית עם התינוק שלה. אני קולטת שאני שומעת יותר עברית ממה שאי-פעם שמעתי ברובע המוסלמי בעיר העתיקה, סימן להתנחלות יהודית זוחלת במזרח ירושלים הכבושה.

21 במארס: הגעה לבית לחם

יש שקט מוזר כשאני צועדת לכיכר מנג'ר לקחת את ערכת המרתון שלי. תריסי החנויות מוגפים כולם. יום קודם לכן, חיילים ישראלים הרגו את אחמד מנאסרה בן ה-26 כאשר עצר במכוניתו באל-ח'אדר, מחוץ לבית לחם, כדי לעזור לפצוע שגם הוא נורה בידי חייל. בית לחם מקיימת שביתה כללית כאבל על מנאסרה. אני לומדת את המפה שקיבלתי בערכה: מחר אנחנו נרוץ הישר לאל-ח'אדר, לא רחוק מהמקום שבו הוא נהרג.

22 במארס: מרתון, בית לחם

ב-05.30 אני מגיעה לכנסיית המולד, עושה מתיחות וקונה כוס של קפה ערבי. כיכר מנג'ר בוהקת בבוקר המוקדם בעודה מתמלאת לאיטה ברצים. אלה מאיתנו המתיימרים לרוץ את מלוא 42 הק"מ עושים את דרכנו לנקודת ההתחלה והמירוץ מתחיל. ירידה קטנה מהכנסייה אל העיר בית סאחור הקרובה. אנחנו עוברים דרך מחנה הפליטים אל-עאידה, מתחת לפסל ענק של מפתח, המסמל את זכותם של הפלסטינים לחזור לבתים שמהם גורשו במהלך הקמתה של מדינת ישראל ב-1948.

המסלול של המרתון הוביל עד למחסום הישראלי - ובחזרה. זריחה מעל בית סאחור (צילום: ג'ן מרלו)

המסלול של המרתון הוביל עד למחסום הישראלי – ובחזרה. זריחה מעל בית סאחור (צילום: ג'ן מרלו)

עד מהרה, אנחנו רצים דרך דהיישה, מחנה פליטים נוסף. במארס 2002, חבריי פאדי ונג'יב הביאו אותי לבתיהם במחנה שהצבא הישראלי הפך לתל אבנים במהלך פלישה חודש מוקדם יותר. דבריו של פאדי בווידאו שצילמתי חוזרים אליי עכשיו. "זה בית של פליטים מ-1948. הם באו לכאן ובנו את המחנה בשביל המשפחות שלהם ובשביל הפליטים. והדבר חזר על עצמו ב-2002. הם לא יודעים מה לעשות עם זה, את מבינה?". פאדי השתתק, ואז הוסיף: "אני בטוח שהם יבנו מחדש את המחנה".

אנחנו נכנסים לאל-ח'אדר, אבל לא יכולים להמשיך בלי להיתקל במחסום ישראלי. אלה שרצים חצי-מרתון יסתובבו, ירוצו חזרה לכנסייה ושם יסיימו. אלה מאיתנו שרצים מרתון מלא פשוט יחזרו על המסלול, מוכיחים משהו שהוא פחות מזכות התנועה. בשלט המציין את הנקודה לעשות בה סיבוב, אני לוחשת תפילה שקטה, חילונית, לזכרו של אחמד מנאסרה, שנהרג בקרבת מקום יומיים קודם לכן, ויוצאת בדרכי חזרה לכנסייה. אני מסיימת את 42 הקילומטרים בארבע שעות ו-57 דקות.

*****

דברים רבים התחוללו מאז המרתון. התלקחות בין ישראל וחמאס ברצועת עזה, בחירות בישראל שהביאו לקואליציה שלטת שוב תחת הנהגתו של בנימין נתניהו שסביר שתפיץ עוד יותר חוסר סובלנות וגזענות.

אולם בין כולם, אירוע אחד רודף אחריי. ב-27 במארס, הצבא הישראלי הרג את סאג'ד מזהר, חובש בן 18, במחנה הפליטים דהיישה. בצילום מהאירוע, כלי רכב צבאיים נוסעים ברחוב הראשי במחנה, אבנים שהשליכו צעירים פלסטינים פזורות ברחוב מאחוריהם. חמישה ימים קודם לכן, ציוויתי על רגליי לדחוף את עצמי קדימה באותו רחוב עצמו.

הניגוד הזה עדיין צורם לי, שבועות ארוכים אחרי שחזרתי לברוקלין. המרתון של בית לחם – שנועד להדגיש את זכותם של בני האדם לנוע – לכוד למעשה בין שתי סימניות, ההריגה של אחמד מנאסרה באל-ח'אדר ושל סאג'ד מזהר בדהיישה.

אני מתבוננת בתצלום פניו הנעריים של מזהר וחושבת על מנאסרה, על חמדי נעסאן ועל עלי דוואבשה, על הסבל הקיצוני של האנשים הנצורים בעזה, וזה ברור לי לחלוטין: הזכות לחופש תנועה קשורה בקשר שאי אפשר להכחישו או לנתקו מזכות האדם להיות בטוח בביתו שלו, הזכות לעבד את אדמתו, הזכות לדוג בים, הזכות לחיות. לשגשג.

ג'ן מרלו היא עיתונאית אמריקאית,  כותבת זוכת פרסים, יוצרת דוקומנטרית, כותבת מחזות, אחראית התקשורת בארגון just vision והמפיקה השותפה של הסרט "נאילה והאינתיפאדה". המאמר הופיע במקור באתר TomDispatch. תרגום מירון רפופורט

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
המחנה הליברלי לבדו לא יוכל להגן על בג"ץ. מבט מבחוץ על אולם דיונים בבית המשפט העליון (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

המחנה הליברלי לבדו לא יוכל להגן על בג"ץ. מבט מבחוץ על אולם דיונים בבית המשפט העליון (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

בג"ץ לא הגן על החלשים, עכשיו החלשים לא מגנים עליו

אחרי שנים ארוכות של ניכור מצד קבוצות רבות בחברה, אין זה מקרי שהמחנה הליברלי מוצא את עצמו בודד בשמירה על מערכת המשפט. זה לא אומר שלא צריך להיאבק למען על בג"ץ, אבל המאבק הזה חייב להיות עממי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf