newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ריצתה 14 שנים על הריגת בעלה המתעלל ולשופט רובינשטיין זה לא מספיק

לפני 18 שנים הרגה דלאל דאוד את בעלה, לאחר שהיתה נתונה במשך שנים למסכת התעללויות שכללה אלימות קשה, אונס, והשפלות. אחרי שזוכתה במחוזי והורשעה בעליון, ולאחר שריצתה כבר 14 שנים בכלא, דחה השופט רובינשטיין את ערעורה, בין היתר כיוון שהפגינה "אסרטיביות" בכך שפנתה לעזרה

מאת:

פסק דין שהתקבל לאחרונה על ידי שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין חושף לא רק את סיפורה העצוב של דלאל דאוד, אלא גם את שרירותיות החלטותיו של השופט במקרים שונים אך דומים. פסק הדין עוסק בדאוד, בת 45, כיום אסירת עולם. בינואר 1997 היא הרגה את בן זוגה עלי בביתם בכפר אבו סנאן, אך הסיפור מתחיל הרבה קודם. חלקים ממנו סופרו בתחקיר עובדה מ-2008.

מאז נישאו בני הזוג בשנת 1992, כשהיתה דאוד בת 21, נהג בעלה להכות אותה, לאנוס אותה, ולכלוא אותה שעות ארוכות בשל חששו כי היא איננה נאמנה לו. מסכת ההתעללות נמשכה כל חמש שנות נישואיהם. על אלו יעידו התלונות הרבות במשטרה, ברשויות הרווחה וגיליונות האשפוז הארוכים מבתי החולים. כל הגורמים הרלוונטיים היו ערים לנעשה בביתה אך בחרו שלא להתערב, ולמעשה תוצאתן היחידה של התלונות הללו היתה החמרה בהתעללויות שספגה דאוד, היות ואלו העלו את חמתו של בן זוגה.

ב-1995 ניסתה להתגרש, אך בית הדין השרעי בעכו החליט שלא להיענות לבקשתה וה"סעד" שבחר לתת  לה היה הצעה להגיע ל"שלום בית". בחודש לאחר מכן ניסיונות ה"שלום בית" הובילו לשלושה ביקורים בבית חולים, ואף לניסיון התאבדות. פעם אחת היא ברחה מהבית לאחר שבעלה ניסה לדקור אותה. התיק, כמו כל התיקים האחרים, נסגר מחוסר ראיות. במרץ 1996 שוב התלוננה במשטרה, אך התיק שוב נסגר. בנובמבר באותה שנה אושפזה בבית החולים, שוב כתוצאה מהתעללות. כל בר דעת מבין מכל אלו כי אחד משניהם לא ייצא בחיים מהסיפור הזה, אבל לרשויות לא היתה הרבה דעת.

> אל תבנו על הגברים כשותפים למאבק באלימות נגד נשים

יום המאבק באלימות נגד נשים (יותם רונן/אקטיבסטילס)

יום המאבק באלימות נגד נשים (יותם רונן/אקטיבסטילס)

אז הגיע ערב ה-16 בינואר בשנת 1997, רק שלושה ימים לאחר חזרתה של דאוד לביתה אחרי לידת בנה פואד. בעלה האשים אותה כי היא בוגדת בו עם דודו, מופיד. הוא ניסה להפשיט אותה ודרש ממנה לקיים יחסי מין מול ילדיהם. דאוד מספרת כי היא הצליחה לברוח ממנו, אמרה לו שהיא קודם תשכיב את ילדיהם ואז תבוא אליו. היא נתנה לו את כדורי השינה שלו, מסוג בונדורמין, כפי שרגיל היה. היא המתינה שירדם ואז כיסתה אותו במספר שמיכות, וחזרה לישון עם ילדיה. עד הבוקר הוא מת מחנק. לפי פסק הדין, היא תפרה שק יוטה, הכניסה אליו את גופתו, ובעזרת דודו מופיד השליכה את גופתו לפח האשפה מתחת לביתה. לאחר מכן החביאה את קופסאות הבונדורמין וניקתה את ביתה.

המשפט

במשפטה הכחישה דאוד את המעשה, בשל החשש ממשפחתו של בן זוגה, ולאור פחד מוצדק ממערכת המשפט הישראלית. בשנת 2002 היא הורשעה ברצח, עונשה נקצב פעמיים והיום הוא עומד על 25 שנים, מתוכן ריצתה כבר 14.

ההתעללות המתמשכת שתוארה לעיל לא עלתה במשפט הראשון בו זיכה אותה בית המשפט המחוזי, ולא בערעור המדינה לעליון בו היא הורשעה. גיליונות האשפוזים, ואף ניסיונותיה להאריכם בערבוב דם בשתן, לא עלו אף הם, גם מקרי האונס לא. מאז שעובדות אלו התבררו, ומישהו סוף סוף טרח לבדוק במשטרה וברשויות הרווחה את סיפורה, הסניגוריה הציבורית מנסה להביא לשיחרורה. בשנה שעברה הוגשה בקשה לבית המשפט העליון בדרישה למשפט חוזר, שגם אם לא יביא לזיכויה, אפשר היה לקוות שלפחות תופחת עבירת הרצח בה הורשעה.

בתה בת ה-20 שקיוותה להתאחד עם אימה, סיפרה אז: "אבא שלי היה מרביץ לאמא שלי כל יום. עד היום יש לאמא שלי סימנים על הגוף, שאני לא יכולה לשכוח. גם אני ואחיי ספגנו את נחת זרועו. הוא היה אלים. הייתי בוכה תמיד, כשהיינו רואים את ההתעללות של אבא באמא. אפילו כשהיינו חולים, היינו מבקשים עזרה מאמא, כי לאבא בכלל לא היה אכפת. המצב הקשה הוביל את אמא לטראומה. עד היום היא חולמת עליו ומתעוררת בעצבים ובפחד. עד עכשיו היא מטופלת אצל פסיכיאטר".

למזלה הרע של דאוד הערעור נחת על שולחנו של אליקים רובינשטיין, וב-28 באפריל האחרון החליט זה לדחות אותו. ככל הנראה רואה רובינשטיין המוני קליאופטרות הקמות לכלותו ולכלות גברים אחרים (למרות שהתופעה המדאיגה היא דווקא זו ההפוכה כמובן), וכך חש צורך להרתיען, כי אחרת קשה להבין את טיעוניו.

רובינשטיין מנמק בסוף פסק דינו:

דברים אלה אמנם שובים את הלב (מסכת ההתעללות, ג.ב.), אך אפילו אצא מן ההנחה כי המבקשת היתה קורבן להתעללות מצד המנוח […] בהכחשתה הגורפת את מעשה הרצח בזמן אמיתי, מנעה המבקשת את האפשרות לבחון בעת ניהול המשפט את מצבה הנפשי בעת ביצוע העבירות. אכן, גורלה של המבקשת לא שפר עליה. אף שנכון הוא כי מסכת ההתעללות לא הובאה במלואה ואף לא תיעוד אשפוזיה של המבקשת […] איני מתעלם מהראיות שלפיהן היתה המבקשת אשה מוכה בידי בעלה המנוח. עם זאת, מובן כי אין לפטור מעונש ממשי מי שנטל חיי אדם.

אבל לפני שהוא פונה לדבר על חשיבותם של חיי אדם, כלומר חלק מהם, לא אלו של דלאל דאוד, ברישא של דבריו הוא מאמץ את התנגדותה של המדינה לשחרור מכמה סיבות, "דברי טעם" רובינשטיין מכנה אותם. דברי טעם אלו מתחילים בכך שדאוד היא אישה "אסרטיבית באופייה ועל כך מעידים הקשר שיצרה עם שירותי הרווחה; עזיבת הבית לבית הוריה בעקבות תלונות על אלימות מצד המנוח; וכן גירושיה מבעלה הראשון". כלומר, ניסיונותיה להציל את חייה ולהימנע מן הבלתי נמנע, ניסיונות שזכו להתעלמות פושעת מצד הרשויות, דווקא מעידים על אשמתה. ונניח שהיא אכן "אסרטיבית", מה הייתה אמורה לעשות, לנטוש את ילדיה, לברוח מביתה ולהתחבא כל חייה? מה בדיוק הציעו לה רשויות הרווחה?

פסק הדין ממשיך בטיעון המוכר של העדר סמיכות בין התלונות שלה לבין מעשה ההרג, שהרי עברו חודשיים מאשפוזה בחודש השביעי להריונה עד לאותו יום בינואר. לא שחודשיים זה זמן שצריך לתרץ, אך תופעת שיהוי התגובה הינה עניין נפוץ במקרים מסוג זה. טיעון זה בא לומר כי דאוד דווקא לא היתה במצב נפשי קשה בעת המעשה.

פסק הדין ממשיך וטוען כי העובדה שתפרה שק והחביאה את קופסאת הגלולות, וכי לא "נפלה" לאחר מכן בתרגילי החקירה, מעידים גם הם על מצבה הנפשי התקין ועל תכנון מוקדם ובדיעבד. זה כמובן לא נכון, כפי שצויין בחוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה, לפיה הם מעידים על אדם שנאלץ לפתח מנגוני הגנה הישרדותיים שהיו לדרכה היחידה לשרוד חמש שנים של התעללויות נפשיות ופיזיות. חקירתה במשטרה היתה מן הסתם הרבה פחות קשה ממה שנאלצה לעבור עד אז.

> למה לא אצפה בראיון עם האנס ארז אפרתי ב"עובדה"

הפגנה נגד אלימות נגד נשים, בית לחם (ריאן רודריק ביילר / אקטיבסטילס)

הפגנה נגד אלימות נגד נשים, בית לחם (ריאן רודריק ביילר / אקטיבסטילס)

מה זה עוד 5 שנים בכלא?

או אז מגיע רובינשטיין לטיעון המקומם מכולם, שלפי פסק הדין נראה כמכריע שבהם. סעיף 300 א(ג) הוא תיקון לחוק העונשין שנותן אפשרות לענישה מופחתת:

כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למותו.

סעיף זה תוקן בדיוק בכדי לשמש במקרים מעין אלו, וכדי להשוות במשהו את החוק המנדטורי הארכאי אשר סעיף בו נהג לפטור גברים מרצח נשותיהם כאשר תפסוהן תוך כדי ניאוף בטענת "דם חם", טענה שלעולם לא יוחסה לאישה. אך רובינשטיין טוען כי, קודם כל, מצבה הנפשי בעת המעשה לא בהכרח היה נסער, כי הראיות לכך הוצגו לאחר שנים רבות. זה טיעון קלוש, שכן אם סבור המחוקק כי אין התיישנות, בצדק, על רצח, על כמה וכמה מרכיב הזמן לא צריך להיות שיקול בזיכוי ממנו. ובכלל, מעניין מה היה מצבו הנפשי של השופט הנכבד לאחר מסכת התעללות שארכה חמש שנים, ואם היה צורך בקנטור בכדי לצפות ממנו לתגובה.

ואז מגיעים באמת לשיא האבסורד: השופט סבור כי העונש בכל מקרה לא עתיד להשתנות מ"קצה לקצה", אז במילא אין טעם למשפט חוזר. זאת, כי הממוצע לפי ההרשעות בתקדימים של סעיף זה עומד על 20 שנה. עונשה הרי נקצב ל-25 שנה, אז מה זה עוד חמש שנים, חושב רובינשטיין.

לאישה שיושבת בכלא כבר 14 שנים, שרוב חייה לא היו חיים, חמש שנים הן עולם ומלואו, אפילו חמישה ימים של חירות הם כאלה. יתרה מכך, טענת הממוצע פה פשוט מגוחכת, והיא שקולה לטביעה בבריכה שהעומק ההמוצע בה הוא 30 ס"מ בשל העובדה שלא הבנת מדד זה לאשורו. הרי סעיף זה חוקק במיוחד בכדי להתייחס ליוצאים מן הכלל. אם כבר מקרים רלוונטיים הם אלו שבגללם הסעיף חוקק, זה של כרמלה בוחבוט אשר רוקנה מחסנית רובה גליל על בעלה ונגזרו עליה שלוש שנות מאסר, וזה של שוקי בסו עליו נגזרו עשר שנים. 6.5 שנים בממוצע, פחות ממחצית זמן המאסר אותו דלאל דאוד כבר ריצתה.

צריך לשחרר את דאוד

אני לא מתיימר להכיר את החוק טוב יותר מרובינשטיין, וייתכן כי פרשנותו אפשרית ממקום של שופט אולטרה-שמרן בדעותיו וגבר במגדרו. ואולי הגרסה המתוארת היא רק גרסתה של דלאל דאוד וייתכנו אחרות, ואף ייתכן כי אכן תיכננה את המעשה ולא פעלה מתוך סערות רגשות.

אך לדעתי לפחות כל מי שקורא את העובדות מבין שהן זועקות אי-צדק. לא יכול להיות שהיא האשמה היחידה, כשכל רשויות המדינה כשלו ואכזבו אותה. גם אם ביצעה מעשה נורא, זאת בלית ברירה, 14 שנים הן די והותר, כך גם הרבה פחות מזה. אם פרשנות מסויימת של החוק לא מכירה בכך ומקבעת עוול גדול פי כמה מזה שבא לתקן, אז ראוי לשנותו. אבל לפני זה, ראוי שתיק זה יבחן על ידי שופט/ת ראוי/ה שמבינ/ה שהגיע הזמן להחזיר לדאוד את חייה.

נ.ב.

האבסורד בפסק הדין הזה הוא דבר העומד בפני עצמו, אפילו ללא הטיעונים אחריו. אך מטיבי לכת מוזמנים לקרוא פסק דין אחר של רובינשטיין, בג׳׳ץ 5772/12, שניתן בשנה שעברה, בעניינו של אדם בשם עבדאללה ג'רושי, ולפגוש גם שם בחוסר העקביות. לא נלאה כאן בפרטים, אך נאמר כי מדובר באדם שנהרג בכוונת מכוון, בדם קר, בפקודת מי שהיום הוא אלוף פיקוד מרכז כשהאחרון לא הועמד לדין. בפסק הדין מצדיק רובינשטיין קביעה זו, חיי האדם כבר פחות חשובים מסתבר, ומציין במיוחד כי "ישנן טענות להתנהגות המנוח בלא שניטע מסמרות".

כלומר, כאן מצדיק השופט אי העמדה לדין כי ייתכן שנפל פגם בהתנהגות המנוח (מה שאגב מאד לא סביר), בהריגה שבוודאות בוצעה בכוונה תחילה, ובעוד שבמקרה הקודם כשבוודאות נפלו פגמים, בלשון המעטה, בהתנהגות המנוח ומסמרות ניטעו, הוא מתנגד אפילו לאפשרות של הקלה בעונש. כל אחד ואחת מוזמנים לבחור בעצמם אם ההבדל נעוץ בלאומו של המנוח, בדרגתו של האחראי על ההרג במקרה הראשון, או במגדרה של המבצעת במקרה השני.

תחקיר נרחב על פרשת הריגתו של ג'רושי יפורסם בימים הקרובים ב"שיחה מקומית" במסגרת סדרת כתבות התחקיר "רישיון להרוג".

> לא מחדל נקודתי: נורמות של הטרדה, אלימות והשתקה במשטרה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf