לשחרר את הנכבה מהמרתף החשוך שכולנו מפחדים ממנו

כשמערכת היחסים בין מנצח למובס כל כך הדוקה, שניהם צריכים להשתחרר מרוחות הרפאים ומהפחדים ששזורים במסלול ההכרה בחטא של 1948

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: אנואר בן באדיס*

מה שקרה ב 1948 הוא החטא הגדול ביותר. חטאים גדולים רודפים תמיד את מבצעיהם, הם לא ייעלמו, ונחרטים לעד בלבו של הזיכרון.

הנכבה בזכרונו של הפלסטיני היא פצע פתוח של העבר, שפועם בהווה ובעתיד. זהו פצע שאי אפשר לחיות עימו בטבעיות כל עוד הוא מדמם פיזית, רגשית ומוסרית. כך הופכת הנכבה לזעקה מתמידה לריפוי, זעקה שדוחפת לפעולה אישית וקולקטיבית.

הכפר טנטורה שתושביו גורשו בשנת 1948

הכפר טנטורה שתושביו גורשו בשנת 1948

באידאולוגיה הציונית הנכבה נדחקה למרתף חשוך שכולם נמנעים מהמצאות בו וכולם מפחדים אפילו להתבונן לתוכו. התבוננות אל תוך המרתף משמעותה מחיקת מיתוס "הניצחון", באמצעותו מובלטת תמיד התבוסה, ולצידה המחויבות של הצד המובס להרכין את ראשו מול המנצח ולהודות לו על "פרי הכיבוש הנאור". אחרי הכל, המקרבן לא יכול לבטל את הקורבן כי אז סיפור הגבורה יעלם. זו היא דילמה יפה.

אך המובס הפלסטיני מתעקש להחלים מפצעיו. הוא הרים את ראשו ואיים לקלקל את החגיגה. והאדונים שצריכים אותו מובס התבלבלו: "אם אתם מתנערים ומתנגדים, אז אנחנו מכחישים ומדירים את הסיפור בשלמותו".

ההכחשה הזו אינה מוציאה את המיתוס מהחשיכה, וככל שהמובס מתעקש יותר, המביס נאחז יותר בקירות המרתף. הפלסטינית שמעיזה להתנגד ולהתמודד עם מרירות העקירה, הכיבוש והגזענות, מציתה את עששית השחרור. בתגובה, הציונות ממשיכה להסתגר במרתף, לשמר את המיתוס, את רוחות הרפאים ואת הפחדים השזורים במסלול ההכרה. הרי לנו מערכת יחסים הדוקה.

ברגע שהמובס מחליט לעשות היסטוריה דואליות המנצח והמובס רועדת. מכאן ואילך אין מועדים קבועים, כי התאריכים הם בניה של התנועה המתמדת. המובס חייב להיאחז בתקווה ולשם כך זקוק לנוסחה כימית שתהפוך את המרירות להעזה, ואת הגעגועים הכהים לחלום מאיר ופעיל.

במציאות כמו שלנו, עם כל האכזריות שבה, הפסימיות עלולה להפוך להיות נשק קטלני שדוחף אנשים לייאוש או לחלופין להיאחזות בגן עדן נסתר או לחיפוש מקומות של אשליה. משפל זה האופטימיות הופכת להיות עמדה פוליטית.

האירוניה היא שהמובס מוצא את עצמו בעמדה יוצאת דופן: לסייע למקרבן שלו להיפטר מהמיתוס כדי שעשיית ההשתחררות תהיה אפשרית עבור שניהם; הראשון ממרירות עקירתו והשני ממרירות חטאו. בארצנו לא תוכל ההשתחררות להיות חלקית.

* הכותב הוא בלשן, מתורגמן, ומורה לערבית. דור שני לניצולי טנטורה

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

התערוכה היא תשובה לטענות לפיהן יתכן שהעדויות לא ניתנו על ידי חיילים אמיתיים. (צילום: קיקה קירשנבאום)

לשבור שתיקה גם מול המצלמה: חיילים שמסרו עדות נחשפים בתערוכה חדשה

הצלם קיקה קירשנבאום מתעד מזה עשור את החיילים לשעבר שבחרו להעיד על שירותם הצבאי בפני ארגון שוברים שתיקה. בתערוכה חדשה הוא מציג את הדיוקנאות שצילם ומסכם עשור של הסתה פרועה נגד הארגון, שלא אחת נטען נגדו שעדיו "אינם אמיתיים"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf