לשרוד את הנורא מכל ואז להיענש על זה

מאת |

מה קורה במחנות העינויים בסיני? איך מגיעים לשם פליטים שבכלל לא התכוונו להגיע לישראל? ומה לנו ולזה? הסרט "כופר נפש" יטלטל אתכם, ואולי גם יוביל לשינוי היסטורי

בדרך חזרה מהקולנוע עברתי על פני גינת לוינסקי. אני עובר על פני הגינה בנווה שאנן כמעט כל יום, היא קרובה מאוד לביתי, אבל אני לא חושב שאי פעם ראיתי אותה כמו שראיתי אותה הפעם. הרגשתי כאילו שמישהו הסיר פילטר מטשטש ומסתיר מהתמונה שנגלתה לי, או אולי: קילף שכבה של עור מצולק וחשף פצע נורא.

את מבקשי המקלט שמסתובבים, יושבים, מבלים, סובלים, מפגינים או ישנים בגינה אני רואה תמיד, ולא פעם ראיינתי אותם או כתבתי עליהם. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהסתכלתי על הגינה והרגשתי שאני כמעט רואה בעיניים את מטען הכאב שרבים מהם סוחבים איתם.

פתאום בכל התאספות ודיון קבוצתי של כמה אריתראים ראיתי מפגש חירום כדי לתכנן את החילוץ של עוד קרוב משפחה שמוחזק ברגעים אלה במחנות העינויים בסיני. פתאום קלטתי שאנשים שמתנהגים באופן קצת מוזר, עצבני, על גבול הפסיכוטי – עשויים להיות ניצולים בפוסט-טראומה קשה, שאיש אינו מטפל בהם. פתאום הבנתי שהכתמים המוזרים על עורם של רבים הם התוצאה של שריפת העור עם טיפות פלסטיק מומס. אות קין נצחי שהוטבע בגוף הקורבן במקום בגוף הפושע. את כל אלה ראיתי בסרט, שגינת לוינסקי היא אחת מגיבורותיו הדוממות, ולא הצלחתי להוציא מהראש.

סרטה של קרן שעיו, "כופר נפש", שזכה בפרס סרט הביכורים בפסטיבל דוקאביב, הוא חוויה מטלטלת. לוקח זמן עד שאפשר לחזור לנשום באופן סדיר אחרי הצפייה. על פני שעה וקצת חושפת שעיו בפני הצופים עולם מחריד של אכזריות רודפת בצע שאינה יודעת גבולות, עולם של גברים ובעיקר נשים שנחטפות ומגיעות למחנות העינויים והאונס ועוברות דרך שמונה מדורי גיהינום, כשסבלן מועבר בשידור ישיר באמצעות הטלפון לקרובי משפחותיהן בארץ, באריתריאה, באירופה ובכל מקום אחר כדי לזרזם לשלם כופר נפש בן 20-30 אלף דולר ולחלץ אותן מהזוועה. והעולם שותק.


כל האימה הזו מתווכת לצופים באמצעות דמותה הכריזמטית של מרון אסטפנוס, פליטה אריתראית שהשתקעה בשבדיה, ושמשדרת תוכנית שבועית ברדיו המוקדשת לחטופים. אסטפנוס מעלה לשידור את הכלואים במחנות, מלווה את המשפחות שמנסות לאסוף את הכסף, מסייעת לגיבוש הקהילה הבינלאומית של הפליטים האריתראים שמתגייסת כולה במשאביה המוגבלים למאמצי ההצלה, ומפעילה לחץ על גורמים פוליטיים במצרים, באירופה, בארצות הברית ובאו"ם כדי שישימו סוף לזוועה. והעולם עדיין שותק.

> ראיון עם מרון אסטפנוס בזמן ביקורה בכלא חולות

שמעתי לא פעם את המונח הזה, "מחנות העינויים בסיני", אבל המלים נשארו כתיבות ריקות כמעט בראשי עד שהגיע הסרט הזה. באמצעות הצילומים והקולות טוענת שעיו את המושג הזה במשמעות ללא רחמים, כמו שמראים תמונות מאושוויץ כדי לנסות להסביר את השואה, כמו שמראים תמונות של בתי מטבחיים ולולים כדי לנסות להסביר ולעודד את המעבר לטבעונות.

זהו אולי החיסרון האחד של הסרט הזה. שאין בו רחמים. אין כמעט רגע של חיוך, של אופטימיות, של התעלות או של חגיגת האנושיות. מאבקה של אסטפנוס ראוי להערצה, אבל הוא לא מצליח לחלץ את הצופים מהתחושה הקודרת שמשתלטת עליהם מכל המתרחש סביבה. האם יש מקום לחיוך ולרחמים במציאות שאין בה רחמים כלל? אולי לא, באמת. אבל אני מאמין שכן. שחייב להיות. ולראיה, כששעיו ואסטפנוס עלו על הבמה בסינמטק בסוף ההקרנה הן כבר אמרו שהסרט מוביל לפתיחות חדשה בקרב מקבלי ההחלטות באירופה. האם העולם יפסיק לשתוק?

שלב ראשון בדרך לשינוי

מעבר לאיכויותיו הקולנועיות זהו סרט שחובה עלינו כישראלים לצפות בו. בישראל חיים כיום כ-8,000 ניצולים ממחנות העינויים. חלק גדול מהם בכלל לא התכוונו להגיע לישראל. הם נמלטו מהמשטר הרודני באריתריאה, מהגיוס הכפוי שהופך גברים לעבדים ונשים לשפחות מין ללא הגבלת זמן, וכשהגיעו לסודאן נחטפו על ידי שותפי הכנופיות הבדואיות והובאו בכוח לסיני. לכאן הגיעו רק לאחר שקרובי משפחותיהם שילמו את הכופר, והם נזרקו על ידי חוטפיהם – חיים או מתים – לפתחה של ישראל (עד השלמת בניית גדר הגבול. מאז הם משוחררים במצרים, ורבים מגורשים מקהיר לאריתריאה).

הסיפור הנורא הזה לא מקבל שום ביטוי ביחסה של המדינה למבקשי המקלט. מבחינת רשות ההגירה מדובר במסתננים שיש לרדוף, לכלוא, לאיים עליהם ולנסות לגרש אותם בחזרה לארצם – וודאי שלא להקשיב להם, לשמוע את סיפוריהם, להעניק להם טיפול אנושי בסיסי אחרי שניצלו מהתופת. כאזרחים ישראלים אנחנו אולי לא יכולים לעשות הרבה כדי לעצור את הזוועה בסיני, אבל אנחנו חייבים לדרוש מהממשלה שינוי של 180 מעלות ביחסה לניצולים שחיים בינינו. הצפייה בסרט והפצת סיפורי הניצולים היא שלב ראשון בדרך לשם.

"כופר נפש" ישודר ביס-דוקו ב-18.6. קחו נשימה עמוקה ותראו אותו.

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

חגי מטר הוא עיתונאי ופעיל פוליטי-חברתי.

אחרי שלוש שנים כאחד מעורכי "שיחה מקומית", כיום חגי משמש כמנכ"ל עמותת "972 – לקידום עיתונאות אזרחית", שהיא המו"ל במשותף של "שיחה מקומית" יחד עם ארגון ג'אסט ויז'ן. זה הבלוג שלו באנגלית במגזין 972+.

חגי הוא גם חבר מזכירות ארגון העיתונאים, חובב חתולים, תה ובישול טבעוני וחותר בירקון. נשוי לאורטל האהובה.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf