כשהרסיס בישבן מתחיל להכאיב

הדרישה הישראלית לשקט מתעלמת מהרעש היום-יומי בשטחים: מאלפי פצועים בשנה מירי חיילים, מגזל קרקעות בן עשרות שנים ומשלילת החופש ממליונים. האם במצב כזה אנחנו יכולים להטיף למישהו על אי אלימות?

מאת:
השאירו תגובה
א א א

הטרור הוא הנשק של העניים, אמר סארטר, וקאמי הוסיף כי הטרור נולד מן הבדידות, מן הרעיון שאין מוצא, שהקירות ללא חלון עבים מדי, שצריך לפוצץ אותם.

מאבק שחרור עממי לא נולד יש מאין. אביו הוא הדיכוי ואימו היא התקווה. אדם שאין לו עתיד הוא אדם שאין לו מה להפסיד, ושלילת העתיד הזו זה בדיוק מה שעושה ישראל לעם הפלסטיני. השקר של אוסלו, התקווה המזויפת שניטעה שם כאילו תפסיק ישראל את המפעל הקולוניאלי ותוותר על השליטה בשטח שכבשה, התפוצץ כבר מזמן, ותקווה חדשה – אין. הדיכוי, לעומת זאת, המשיך להכות שורש ולבש צורות ופנים חדשות, חלקו אף הופרט לזרוע הפלסטינית של צה"ל, המבצעת את דבר אדונם תחת כסות שלטון עצמי מזויף.

התפיסה הישראלית המבקשת סטגנציה, שימור המצב הקיים, דוגלת ב"עימות בעצימות נמוכה". באופן פשטני, מדובר בטרור נגד טרור. הכח המופעל מהצד הישראלי איכותי מאוד, מצויד וחמוש לעייפה, ובעל מודיעין מעולה המושג באמצעות שליטה מלאה בכל תחומי החיים של האוכלוסיה האזרחית. דרך ההתנגדות, "הטרור" כפי שמכונה כאן כל דבר שיוצא נגד הנרטיב הישראלי, נועדה להפעיל לחץ. להכאיב לצד הכובש עד שידרש לפעולה. בהשאלה מהמטאפורה של שר החינוך הישראלי, להדליק את הרסיס בישבנו עד שלא יוכל לסבול עוד.

"בשביל אנשינו העניים, האסטרטגיה הטובה ביותר לטווח הארוך זו מלחמה עממית", כתבו אנשי החזית העממית ב-1969. החברה הצבאית והאזרחית של האויב, הסבירו, לא יוכלו לעמוד במערכה כזו לאורך זמן. ובכן, הם גם טעו וגם צדקו. הטעות היא שאנחנו נמצאים היום כמעט יובל אחרי ההצהרה הזו, והעימות עדיין בעיצומו. הצבא הישראלי עוד בשטחי הגדה המערבית, משרת את הקולוניאליזם ההתנחלותי במלוא תפארתו ועליבותו. אך הם גם צדקו. המשך השהות שם, הדיכוי והשליטה של צבא העם היהודי באוכלוסיה האזרחית הפלסטינית, פורר את החברה הישראלית, העלה רקב בערכיה, הבאיש את ריחה בעיני העולם כולו, וכרסם ביסודות הדמוקרטים עד כדי סיאוב.

> להסתובב בתל אביב עם תינוקת יהודיה-פלסטינית בבטן בימי דקירות

נערה פלסטינית זורקת אבנים על חיילים, בית לחם (אן פאק / אקטיבסטילס)

מאבק אלים גוזל מהצדק של הנכבש. נערה פלסטינית זורקת אבנים על חיילים, בית לחם, השבוע (אן פאק / אקטיבסטילס)

"כאשר הנדכא נוטל נשק בשם הצדק הוא פוסע צעד אחד על קרקע האי צדק", אמר קאמי. ואכן, כליברלים נדרש מאיתנו לגנות את דרך ההתנגדות האלימה. הרי לא יעלה על הדעת שפגיעה באזרחים, או אפילו בחיילים, היא דרך פעולה מקובלת. אך הגינוי הזה הוא חרב פיפיות: גינית, ונתת מצפון נקי לקולוניאליסט להמשיך בדרכו הנלוזה. לא גינית, ונתת גושפנקא ללוחם הגרילה להשליך את הפצצה הבאה בלב אוכלוסיה אזרחית.

הדילמה הזו אינה יחודית למאבק העצמאות הפלסטיני, אלא משותף לכמעט כל מאבק שחרור אחר. איפה אנחנו עומדים, כבני אדם, והאם מותר לנו בכלל לדרוש מצד כלשהו להמשיך ולהיות מדוכא בשקט בשם איזה אידיאל אוטופי? להמשיך לספוג פגיעה אחר פגיעה בחירותו ובזכויותיו ולא להחזיר אף פעם?

החיים, בניגוד למה שדורשת מאיתנו ממשלת ישראל להכיר, אינם מלודרמה בה הצדק נמצא רק בצד אחד. למעשה, המצב הקיים כאן היום הוא הגדרה קלאסית של טרגדיה: לכולם יש הצדקה, אין אחד שכל הצדק עימו. האינטלקטואלים של החזית העממית פתחו את מסמך היסוד של התנועה בשנת 1967 בקריאה להתעלות לאתגר, להתעמת עם האויב פנים מול פנים, או להכנע ולקבל את ההשפלה היומיומית. אין פה טוב ורע, צודק וטועה, ואסור גם לטעות שיש פה איזשהו איזון בין הצדדים. על פי נתוני האו"ם, בשנת 2014 היו בגדה המערבית 6,028 פצועים אזרחיים. ממוצע של 16 בני אדם ביממה. האם ניתן לדמיין מצב בו היו 16 פצועים ישראלים מדי יום ביומו כדבר של שגרה וזה היה מתקבל כמשהו שאפשר להמשיך ולחיות איתו? מדוע, אם כן, אנחנו מצפים מהצד הפלסטיני לחיות עם זה בשלום?

אז כולם צודקים: גם אלה האומרים שאלימות היא דבר רע, וגם אלה המשתמשים באלימות כדי להלחם בחזרה באלימות המופעלת כלפיהם. כישראלים, קל לנו מאוד לדרוש מאבק בלתי אלים מהצד הפלסטיני. "הגנתי על אימי קודמת לצדק", כפי שניסח את זה קאמי ברגע של ריתחה. אך לפני שנוכל לדרוש זאת מהצד הפלסטיני, עלינו לפעול לסיום הכיבוש הצבאי בשטח הגדה המערבית ולסיום הפעלת הכח מהצד הישראלי. עד אז – ודאי שלא נוכל לדרוש, ואם נהיה הוגנים עם עצמנו – גם לא לגנות.

> נא לאוורר רגשות: משרד החינוך התעורר לטפל במצב הביטחוני

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
שותפות היא צו השעה. זה מה שהבוחרים הערבים רוצים". עיסאווי פריג' ומוסי רז (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

שותפות היא צו השעה. זה מה שהבוחרים הערבים רוצים". עיסאווי פריג' ומוסי רז (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

"זה רק עניין של זמן, למרצ יהיה יו"ר משותף, יהודי-ערבי"

הבוחרים הערבים מוכנים לקבל את הציונות של מרצ, לשמאל היהודי המאבק נגד הדרת האזרחים הערבים ונגד הכיבוש חשוב יותר מכפייה דתית, ומרצ יכולה להיות החוט "שמחבר בין אחמד למשה". ראיון עם עיסאווי פריג' ומוסי רז שמאמינים שהתוו דרך חדשה למרצ ולשמאל

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf