מאחורי מסך העשן של נתניהו

ב-6 במאי, לפני כמעט חודש, הודיע חמאס באופן רשמי למצרים ולקטר שהוא מקבל את ההצעה שהן הציגו לו בשם המדינות המתווכות להסכם לשחרור החטופים ולהפסקת אש. דקות ספורות חלפו מהרגע שבו נודע על הסכמת חמאס ועד שהצבא התחיל את הפעולה שלו ברפיח. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הסביר למחרת כי "הצעת חמאס רחוקה מאוד מהדרישות ההכרחיות של ישראל… ישראל לא יכולה לקבל הצעה שמסכנת את ביטחון אזרחינו ואת עתיד מדינתנו". הפעולה ברפיח, אמר נתניהו, היא התשובה היחידה האפשרית להצעה של חמאס.

בתדרוכים לתקשורת טענו בכירים ישראלים כי מדובר למעשה ב"תרגיל" של חמאס, שהסכים להצעה שישראל בכלל לא היתה מודעת לה כדי להציג את ישראל כ"סרבנית". "זו לא ההצעה עליה דנו עם המצרים", צוטט "גורם בכיר", "מדובר בהצעה שלא מוכרת לישראל וארה"ב ולא עלתה בשיחת ראש הממשלה נתניהו עם הנשיא ג'ו ביידן". חמאס "שינה את ההצעה שהועברה אליו לקיצוניות בלתי מתקבלת על הדעת", אמר "בכיר ישראלי" לסוכנות רויטרס.

ביום שישי בערב, 25 ימים לאחר שישראל מרחה בזפת ובנוצות את ההצעה של חמאס (וגם את המצרים שהיו מעורבים בה), הציג הנשיא ביידן את מה שהוא תיאר כ"הצעה ישראלית" לשחרור חטופים ול"סיום יציב של המלחמה". עיון בטקסט של ה"הצעה הישראלית", לפחות כפי שביידן הציג אותה, מגלה שהיא זהה כמעט לחלוטין להצעה שחמאס הסכים לה חודש קודם לכן.

אפילו בנקודה הקריטית של סיום המלחמה, שנתניהו הציג כתנאי שאי אפשר לקבלו, ההבדלים זעירים. בהצעה שחמאס הסכים לה נאמר כי בשלב השני יוסכם על "רגיעה בת-קיימא (הפסקה של הפעולות הצבאיות והאיבה)", ואילו בטקסט שהציג ביידן דובר על "הפסקה מתמדת של פעולות האיבה". כמעט מילה במילה.

ההצעה של ביידן-נתניהו אפילו הולכת יותר רחוק מההצעה שחמאס הסכים לה, שכן נאמר בה שהשלב הראשון של הפסקת האש וחילופי החטופים הישראלים באסירים פלסטינים יוארך עד שיושג הסכם על השלב השני, הכולל גם את "ההפסקה המתמדת של פעולות האיבה". כלומר, האפשרות של ישראל לחזור למלחמה אחרי 42 הימים של השלב הראשון תצומצם מאוד, לפי דברי ביידן.

בהנחה שמה שביידן הציג הוא אכן הצעה ישראלית שאושרה פה אחד בקבינט המלחמה, כפי שנטען בתקשורת הישראלית עכשיו, הרי העובדה שהיא זהה למעשה להצעה שחמאס קיבל לפני חודש מעלה חשד כבד  שהאמירות של נתניהו ושל "גורמים בכירים" כאילו הצעת חמאס היתה "רחוקה מאוד" מהדרישות של ישראל, וכאילו דובר בהצעה "קיצונית" ו"בלתי מתקבלת על הדעת" – היו פשוט שקר.

הזהות בין ההצעות גם מציגה באור עלוב למדי את כל הפרשנים בתקשורת הישראלית – והם היו הרוב – שאימצו את הגרסה של נתניהו ומקורביו והסבירו לצופיהם ולקוראיהם מדוע אי אפשר לקבל את ההצעה של חמאס וחייבים לפעול ברפיח. "תוכנית הפעולה המעודכנת של צה"ל (ברפיח) הופעלה מיד אחרי שהגיעה תשובת הארגון (חמאס) בעניין עסקת חטופים, שממנה היה ברור שלא מדובר במתווה ריאלי שישראל יכולה להסכים לו", כתב רון בן ישי ב-ynet, ימים ספורים לאחר שישראל נפנפנה את ההסכמה של חמאס לעסקה, והסביר שהפעולה ברפיח נועדה "להפעיל מנוף לחץ" על חמאס לשחרר חטופים.

היום, כשאנחנו יודעים שהמתווה שחמאס הציע זהה לזה שישראל הסכימה לו, הדברים שכתב בן ישי, ואיתו פרשנים מדיניים וצבאיים אחרים, נשמעים מנותקים מהמציאות במקרה הטוב, או מוליכי שולל במכוון במקרה הרע. אם גם נכונה הידיעה שעד לנאום ביידן ביום שישי נאסר בישראל לפרסם את תוכן ההצעה הישראלית, כפי שטענה דפנה ליאל בערוץ 12, עולה השאלה האם הגורם שאסר על פרסום הידיעה (הצנזורה הצבאית? מי עוד יכול לאסור פרסום ידיעות בישראל?) עוסק בהגנה על ביטחון המדינה, או בהגנה על שלמות הממשלה.

חברה במצב נפשי דו-קוטבי

אבל מעבר ליצירת מסך עשן ואש, שבחסותו הצליחו נתניהו והצבא להמשיך את המלחמה ולמכור לחלקים בציבור שברי אשליות על ניצחון קרוב ועל שחרור חטופים, שכמובן לא קרה, השקר הבוטה לגבי הפערים הלא קיימים בין הצעת חמאס להצעה הישראלית מבטא את המצב הנפשי של החברה היהודית בישראל. אם נאמץ לשון של בריאות הנפש, אפשר לקרוא לו מצב דו-קוטבי.

מצד אחד, ראש המל"ל, צחי הנגבי, מסביר שהמלחמה תימשך עוד שבעה חודשים לפחות, ואומר למשפחות החטופים ש"הממשלה הזו לא תשלים את החזרת כל החטופים". מצד שני הוא עצמו יודע שהקבינט הסכים ל"סיום מתמיד של פעולות האיבה" ושחרור החטופים, החיים והמתים, בשלושה שלבים.

מצד אחד, הרמטכ"ל הרצי הלוי מגיע לרפיח (ומתיישב על כורסה בבית פלסטיני פרטי, אבל זה כבר עניין אחר), ומצהיר ש"לפרק את חמאס לחלוטין זו משימה לאומית של מדינת ישראל", בעוד הצבא משווק את ביתור הרצועה ומניעת חזרת הפלסטינים לעזה כאחד ההישגים הגדולים של המלחמה. מצד שני, כך מדוּוח, הצבא עצמו תומך במתווה שאושר בממשלה, שאמור להשאיר את חמאס עומד על רגליו, לפרק את מסדרון נצרים ולאפשר לכל תושבי העיר עזה לחזור לעירם (לא לבתיהם, הבתים לא קיימים) תוך פחות מחודש וחצי.

מצד אחד, בני גנץ, הדובר הלא-רשמי של הצבא בקבינט המלחמה, אומר שהמלחמה בעזה "תימשך עוד המון שנים". מצד שני הוא מגיב לנאום ביידן באמירה ש"אנחנו מחויבים להמשיך לקדם את המתווה" שאמור לסיים את המלחמה תוך ימים ספורים.

מצד אחד, סקר של מכון Pew האמריקאי מצא שרק 4% מהיהודים בישראל סבורים שישראל הלכה רחוק מדי במלחמה בעזה, כלומר היהודים בישראל אדישים לחלוטין למחיר האנושי שהמלחמה גבתה מהעזתים ולאופן שבו המתקפה הישראלית בעזה נתפסת בעולם. מצד שני, סקר בערוץ 11 משלשום (ראשון) מראה ש-40% מהציבור תומך במתווה שהציג ביידן בנאום שלו, ושיעור זהה סבור שהעסקה תביא לסיום המלחמה, בעוד 27% בלבד מתנגדים למתווה ו-34% סבורים שישראל תחזור למלחמה אחרי העסקה. 42% לא מאמינים שישראל תכריע את חמאס, בעוד ש-32% בלבד מאמינים שכן. "הניצחון המוחלט" מעולם לא נראה רחוק יותר.

שמונה חודשים אחרי תחילת המלחמה, הציבור היהודי בישראל מבולבל לחלוטין. אפילו המוסכמה שה"ציבור הלך ימינה" יושבת על חולות נודדים. בעוד שרים בממשלה נוקטים לשון ג'נוסיידית גלויה, חיילים מעלים בגאווה פוסטים של השמדה והרס בעזה, ואגודת הסטודנטים הארצית (!) מציעה חוק לפיטורי מרצים סוררים שאפילו הסנטור מקארתי היה דוחה כקיצונית מדי, בסקרים, מפלגות הימין המובהק, גם אם נכליל בהן את ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן, מקבלות 63 מנדטים לעומת 71 בכנסת הנוכחית, ובסקרים של מכון אקורד, 48% מהציבור סבורים שדחוף לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לעומת 17% שחושבים שהעניין אינו דחוף, ו-53% תומכים בהסכמה למדינה פלסטינית בתמורה לנורמליזציה עם מדינות ערב, מול 47% מתנגדים.

בתוך הבלבול הזה, הנאום של ביידן הוא נקודת התייחסות יציבה. בין אם הם תומכים בביידן או לא, רוב הישראלים עדיין רואים בעמדה של נשיא אמריקאי לא רק אלמנט שחובה להתייחס אליו, אלא גם מקור ללגיטימציה. בוודאי שזה תקף לגבי המרכז הישראלי, שלפי הסקרים משתרע היום ממצביעי הליכוד עד שולי מרצ, כולל ש"ס, שראשיה – אריה דרעי, אבל במיוחד משה ארבל – מביעים עמדות שלא עולות בקנה אחד עם הטירוף המשיחי-פשיסטי של בן גביר-סמוטריץ'.

על הרקע הזה, מובן יותר מדוע ההפגנות הקוראות לבחירות מיד ולעסקה מיד הגיעו לשיא במוצאי השבת האחרונה. על הרקע הזה צריך לקרוא את המכתב ששלחו עשרות חיילים מילואים (אמנם רובם עדיין בעילום שם), שבו הודיעו שיסרבו לשרת בעזה כל עוד אין הסכם להחזרת החטופים, ואת המכתב ששלחו מאות הורים לחיילים הקורא לממשלה "לעצור את שפיכת הדם היומיומית של בנינו הלוחמים".

נתניהו מנסה בינתיים להמשיך לעבות את מסך העשן, להמשיך לבלבל. בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת הוא אמר אתמול (שני) כי העסקה עם חמאס "לא תעצור את הלחימה בעזה", אלא רק תביא ל"הפסקת אש זמנית", שאחריה ישראל תוכל לחדש את הלחימה. נתניהו גם הוסיף ש"חלק מהפרטים" שהציג ביידן אינם מדויקים, אולם דובר הבית הלבן הגיב שהנשיא "תיאר את ההצעה הישראלית במדויק".

הדיבורים של נתניהו על חידוש הלחימה נראים גם הם חלק ממסך עשן. אם השלב הראשון יתממש, ומי שנותר חי מהנשים ומהמבוגרים יחזור לישראל, נתניהו יתקשה מאוד לחדש את הלחימה בידיעה שבכך הוא גוזר גזר דין מוות על החיילים הגברים שעדיין בשבי. המטרה של הדיבורים האלה היא לנסות להוריד את הלחץ מכיוון בן גביר וסמוטריץ' מצד אחד, ולדחוף את חמאס לדחות את ההצעה של ביידן מצד שני.

את מחיר תרגילי ההטעיה האלה של נתניהו והממשלה משלמים בדם: 27 חיילים נהרגו בעזה ב-25 הימים שבין ההצעה של חמאס לנאום של ביידן. כ-1,500 פלסטינים נהרגו בתקופה הזו, כולל 45 שנשרפו למוות במחנה האוהלים שאליו ברחו מאימת המתקפה הישראלית ברפיח.

אבל מול הנאום של ביידן, שחשף את ערוותו של נתניהו (ובעצם של הקבינט ושל התקשורת הישראלית), ייתכן שיהיה קשה להמשיך לתחזק את מסך העשן הזה. הידיעה שנמסרה אתמול בדבר ארבעה חטופים ישראלים שנהרגו בשבי בחמאס, ייתכן שמאש ישראלית בעת הפעולה בח'אן יונס, שומטת את הקרקע מתחת לגרסה הרשמית והמופרכת כאילו רק לחץ צבאי ישחרר את החטופים, ומצמצמת עוד יותר את מרחב התמרון של מפלגת המשך המלחמה, שנתניהו עמד בראשה.

אלוף בן כותב ב"הארץ" שהשילוב של הלחץ האמריקאי, ההתנגדות של סמורטיץ' ובן גביר לכל עסקה והדיון בבג"ץ על חוק הגיוס, ידחפו את נתניהו להכריז על בחירות חדשות. לזה, כמובן, אפשר להוסיף את הזעם על מותם של החטופים בעזה. וכך, בתוך עננה של בלבול, גם המלחמה עשויה להסתיים לה, והחטופים החיים יחזרו הביתה, והמתים יובאו לקבורה.