מארגן צעדת השיבה בעזה כותב לסרבן המצפון: "הענקת תקווה"

סרבן המצפון הלל גרמי כתב שקיבל השראה ממארגן צעדת השיבה בגבול עזה. את ראש השנה הוא בילה בכלא. עכשיו כותב לו אחמד אבו רתימה: "הבה ניאבק למען חיים יחד של פלסטינים וישראלים על יסוד האזרחות והשוויון"

מאת:
השאירו תגובה
א א א

תודה הלל.

הענקת לנו תקווה. הרי כוחן של העמדות המוסריות לא נמדד בעד כמה שהן מייצגות את דעת הרוב אלא בייחודן האישי. לאורך ההיסטוריה משקלם של בעלי העמדות המוסריות היה גדול והשראתם רבה, גם כאשר עמדו לבדם אל מול הזרם השליט. שכן כאשר האדם נוקט עמדה מוסרית, הוא מממש את מהותו האנושית ומתפייס עם השליחות שלמענה נבראנו על הכוכב הזה, גם אם המחיר הוא קרבן כלשהו ברווחתו ובשלוותו האישית.

ידידי הלל,

קראתי את המכתב שלך ושמעתי את דבריך שהקלטת ביוטיוב, וקמה תקווה בלבי שיש כאן יסוד ליצירת מציאות צודקת ואנושית יותר בגבולות שבין נהר הירדן והים התיכון, מציאות שהלגיטימיות שלה לא מתבססת על מספר האנשים המאמינים באפשרות מימושה עכשיו. הלגיטימיות שלה מתבססת על כך שזהו הפתרון הכי רווחי והקרוב ביותר לעקרונות הזכות והצדק, מתבסס על כבוד האדם ולא על מחיקתו. הפתרון הכרוך בסיום העוול ההיסטורי שנעשה לעם הפלסטיני ובאותו הזמן מכבד את החששות של הדורות החדשים בחברה הישראלית שנולדו ומצאו את עצמם בתוך מציאות סבוכה ובתוך פיסת ארץ מסוכסכת, חשוכת ביטחון ושלום.

הרי הפלסטינים אינם יכולים להשליך את הישראלים לים והישראלים אין באפשרותם למחוק את המציאות שנמצאים כאן יותר מעשרה מיליון פלסטינים הממשיכים לחלום על היום שבו ישיגו את חירותם ויחזרו לבתיהם שגורשו מהם בכפייה ב-1948. אין מולנו אלא שתי אפשרויות ואין להן שלישית: או שנחפש אחרי נוסחה מוסכמת על יסוד חיים משותפים על פי זכויות האדם והשוויון או שנמשיך במצב חסר-היציבות עוד שבעים שנה.

הסיוט של ישראל הוא מאה אלף מפגינים לא חמושים שעומדים מול הגבול שקוראים לחופש. צעדת השיבה הראשונה בעזה, 30 במרץ 2018 (צילום: מוחמד זאנון / אקטיבסטילס)

צעדת השיבה הראשונה בעזה, 30 במרץ 2018 (צילום: מוחמד זאנון / אקטיבסטילס)

ידידי הלל,

גדלתי ברצועת עזה שסבי היגר אליה אחרי שגורש בכפייה מעירו המקורית, רמלה. אני מקנא בך שאתה יכול לבקר בה בקלות בשעה שאני אינני יכול לחצות את מחסום בית חאנון אפילו פעם אחת בחיי.

מגיל רך נפתחו עיניי למראות של חיילים ישראלים היורים ירי חי על שכני ועל קרובי משפחתי, ועוצרים אותם והורסים את בתיהם ומטילים עוצר שכלא אותנו ימים ארוכים, ולפעמים אפילו חודשיים, בבתינו. אחרי שהתבגרתי, קצב האלימות התגבר, ואת הבתים כבר לא הרסו בדחפורים אלא בפצצות שהוטלו ממטוסי אף 16, ומספר ההרוגים עלה לאלפים אחרי שנספר במאות, ובמקום ג'יפים הסתובבו טנקים.

ב-2005 הצבא הישראלי נפרס מחדש סביב רצועת עזה והטיל מצור נוקשה וסגר את המעברים ושלל מהפלסטינים את חופש התנועה ביבשה, בים ובאוויר. במהלך השנים האלה הוא ניהל שלוש מלחמות שנפלו בהם יותר משלושת אלפים וחמש מאות קרבנות פלסטינים.

ידידי הלל,

בבית הספר למדתי את החוק של אייזק ניוטון האומר שלכל פעולה יש פעולת נגד השווה לה בעוצמתה והפוכה לה בכיוון תנועתה. המציאות אומרת שמזה שבעים שנה, מתנהלים נגד העם הפלסטיני גירוש, כיבוש, התנחלויות, הרג ומצור. האם אפשר לצפות שאחרי כל זה, ממשלת ישראל תקצור ביטחון ויציבות?

נכון, העם הפלסטיני הוא הצד החלש צבאית ומדינית, אבל אם יישאר במצבו זה, חסר התקווה, המנוגד לצדק ולזכויות האדם, אין ספק שהתוצאה תהיה תגובת-נגד דומה, שתחזק את מצב חוסר-היציבות ואת שלילת יכולתה של ישראל לחיות כמו כל מדינה נורמלית, המקדישה את משאביה ליצירה מדעית ולפריחה כלכלית.

הסרבן הלל גרמי (מימין) ומארגן צעדת השיבה בעזה אחמד אבו רתימה. (התמונות באדיבות "מסרבות", ומתוך עמוד הפייסבוק של המצולם)

הסרבן הלל גרמי (מימין) ומארגן צעדת השיבה בעזה אחמד אבו רתימה. (התמונות באדיבות "מסרבות", ומתוך עמוד הפייסבוק של המצולם)

ידידי הלל,

אנחנו חיים היום בשנת 2018 והתודעה האנושית כבר אינו מסוגלת להבין מילים כמו דיכוי גזעי וכיבוש והשפלתו של עם אחד בידי עם שני. הרי העולם היום הולך לקראת יותר פתיחות ויותר שילוב בקשריו התרבותיים והכלכליים, והגדרות המפרידות בין עמים ותרבויות קורסות. קיומה של מדינה המקימה גדרות בטון גבוהות הכולאות מאחוריהן קבוצות אתניות אחרות נראית כמחזה מנוכר שאינו הולם את רוח הזמן.

אני חושב שהפתרון קרוב ואפשרי והוא אינו זקוק אלא ליוזמה אמיצה ולייסודה של השקפה חדשה להתמודדות אחרי שהפתרונות המסורתיים נכשלו בהשגת פשרה צודקת. הבה ניאבק יחד למען זכויות האדם ולמען מדינה דמוקרטית לכל אזרחיה ולמען חיים יחד של פלסטינים וישראלים על יסוד האזרחות והשוויון ולא על יסוד ההפרדה הגזענית.

אני מבין שהפתרון הזה נתקל במכשולים רבים, אבל הוא פתרון שראוי שכל בני החורין יתאגדו למענו. ראוי שנקדיש את שנותינו הספורות לקירוב הגשמתו. הוא לא רק הפתרון הכי אנושי וצודק אלא הכי מציאותי, שכן איש מבין הפלסטינים והישראלים אינו יכול למחוק את קיומו של האחר, והרי למדתי מהקוראן שכל המחשבות המיטיבות עם כל בני האדם נשארות על פני האדמה ואילו הקצף מתפזר ונעלם.

אחמד אבו רתימה הוא מתאם "צעדת השיבה הגדולה", תושב עזה. תורגם מערבית על ידי מירון רפופורט.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

אל מידאן בסכנת סגירה. השחקן יוסף אבו ורדה מתוך ההצגה ״אבן ראבעה״ אותה כתב סלמאן נאטור ושהועלתה על בימת התיאטרון (צילום: סהיר עביד)

"האבסורד הוא שהכל התחיל כי רצינו להנגיש הצגות גם בעברית"

בסוף החודש ידון בג"ץ בעתירה שהגיש תיאטרון אל מידאן נגד משרד התרבות שמונע ממנו תקציבים. "אל מידאן לא מחפש לשים אצבע בעין של הציבור הישראלי. דרישתנו היא פשוטה - חופש ביטוי מלא במסגרת החוק", אומר יו"ר הוועד המנהל של התיאטרון

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf