שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו

לא רק נישול: גירוש הבדואים תורם למדבור הנגב

מאת |

צילומי אוויר ומסמכים מהתקופה העות'מאנית חושפים מציאות אחרת בנגב: טרסות, סכרים, תעלות מים וחקלאות של התושבים הבדואים. להתחממות וליובש גורמים דווקא יערות קק"ל שניטעו במקום הכפרים ההרוסים

כותב אורח: תום פסח

כשאומרים "מדבר", על מה אתם חושבים? אזור עם מעט משקעים, שכמעט אף אחד לא חי בו, מלבד נוודים? שממה ללא עבר, המחכה רק שיפריחו אותה בעזרת צמחייה ומתיישבים?

ספר חדש של החוקר איל ויצמן מפרק את ההנחות הללו, וחושף איך התפיסות האלה של המדבר משמשות את המדינה כדי לעקור בדואים מבתיהם בנגב. עם שילוב של מחקר פורץ דרך ותמונות מטלטלות הספר, "סף המדבר, קו העימות – יישוב ופינוי כשינוי אקלים בנגב", מצליח במשימה הזאת מעל המשוער.

מקובל להגדיר מדבר כאזור שבו יש פחות מ-200 מ"מ של גשם בשנה. מקובל גם לומר שבאזורים עם כמויות גשם קטנות יותר אין התיישבות קבע, שכן לא ניתן לגדל בהם דבר. מכיוון שכך הפך הנגב לאתר פסולת של תעשיות מזהמות ושל חומרים רדיואקטיביים. חלקים גדולים ממנו משמשים כשטחי אש, ומנצלים אותו למתקני כליאה לאסירים פלסטינים ולמבקשי מקלט אפריקאים. בזמן המלחמה האחרונה בעזה מערכת כיפת ברזל תוכנתה כך שלא תגן על השטחים ה"ריקים" של הנגב.

באמצעות מסמכים עות'מאניים, צילומי אוויר ממלחמת העולם הראשונה ומהתקופה שאחרי השנייה, וכן צילומים עכשויים יותר של ההרס באל-עראקיב (של מיקי קרצמן וסלים אל-עראקיב) מראה ויצמן איך מאז סוף המאה ה-19 משתמשים בדואים בטרסות, סכרים, תעלות, מקווי מים ובארות לצרכי חקלאות באזור. לפני קום המדינה הכירו הפעילים הציונים בבעלות הבדואית על הקרקע וניסו (ולפעמים הצליחו) לקנות מהם אדמות.

> האם משטרת ירושלים ניסתה להפליל צעיר לאחר שהתלונן על אלימות שוטרים?

אדם יושב על הריסות ביתו, ואדי אל-נעם, הנגב (אקטיבסטילס)

אדם יושב על הריסות ביתו, ואדי אל-נעם, הנגב (אקטיבסטילס)

כך שהמדבר לא היה ריק. הוא רוקן מכ-90 אחוז מתושביו הבדואים בין השנים 1948 ו-1953, במה שהמחבר מכנה "הנכבה הבדואית". פעולות המדינה בשנים האלה כללו מעשי טבח, והשמדה של כמויות גדולות של גידולים וצאן.

מיעוט התושבים שנותרו, מי שלא גורשו לירדן או למצרים, רוכזו באזור "הסייג", כאלף קמ"ר גודלו, בין באר שבע לדימונה וערד. אחרי הסרת הממשל הצבאי ב-1966 נעקרו רביםמהתושבים בשנית והועברו לעיירות רחוקות מאדמותיהם. אחרים נותרו בכפרים "לא מוכרים", ללא חשמל, כבישים, מים או בתי ספר. מכיוון שלא זכו להגנה של "כיפת ברזל", נהרג תושב אחד הכפרים הללו מרקטה שנורתה מעזה בקיץ 2014, וארבעה מבני משפחתו נפצעו. "המדינה לא בנתה מקלטים בכפרים אלה", כותב ויצמן. במקום זאת, "היא יעצה לבדואים לשכב על הקרקע כשהם שומעים שרקטה עומדת לנחות, ולסוכך על ראשיהם בידיהם".

למרבה האירוניה, נראה שהנסיונות "להפריח את הנגב" באמצעות עקירת התושבים המקומיים והחלפתם ביערות קק"ל דווקא גורמים לתוצאה ההפוכה – הרחבת המדבור. ויצמן מצטט מחקרים שמצאו שתלי העפר, שנערמו כדי לספק השקיה לעצי קק"ל, מונעים מכמויות מים גדולות מלהגיע לוואדיות בסביבה. התוצאה היא התייבשות של מערכות אקולוגיות שלמות, עלייה במליחות של הקרקע, וירידה בפוריות שלה. העצים סופגים את המים באזור הקרוב להם וגורמים להתחממות-יתר של האדמה מסביב. מדידות טמפרטורות שנתיות מצביעות על השפעה מקומית של שינוי אקלים, נוסף על המגמה העולמית.

שנים של התנגדות

הספר מתעד לא רק את ההיסטוריה של העקירה והמדבור, אלא גם את העוצמה והגיוון של ההתנגדות המקומית: כך למשל אביו של הפעיל הבדואי נורי אל-עקבי סירב כל ימי חייו לרצף את רצפת ביתו בעיירה שאליה נעקר; אל-עקבי עצמו צבר יותר מ-70 כתבי אישום בשל נסיונותיו לחזור לאדמת אל-עראקיב, שממנה גורשה משפחתו ב-1951 בתירוץ שמדובר בהעברה זמנית לשישה חודשים בלבד לצורך אימונים צבאיים; הגיאוגרף אורן יפתחאל אסף ראיות משפטיות המפריכות את טענות המדינה שאדמת הנגב הייתה נטושה (בין היתר הצליח להראות שעדות של נוסע בריטי מהמאה ה-19 על היות האזור ריק נכתבה בשנה חריגה של בצורת); ואיל ויצמן עצמו, שרכן על צילומי אוויר מלפני קום המדינה וחשף פרטים של גנים, סכרים, שדות חרושים ודירים באזור הריק-לכאורה. לצד הטקסט בספר מופיעות תמונות ישנות וחדשות, שמזמינות את הקורא להצטרף למלאכת הבלשות המשפטית.

המהדורה העברית של הספר הושקה בינואר האחרון באל-עראקיב, שנהרס, נבנה מחדש ונהרס שוב כבר כמעט 100 פעמים מאז שהוחלט לנטוע במקומו יער קק"ל. רק בית הקברות נותר מן הכפר המקורי. במהלך ההשקה, שאורגנה על ידי עמותת "זוכרות", הציג ויצמן את ממצאיו בפני עשרות מאנשי הכפר, ולצדם פעילים מרחבי הארץ. האירוע נתן לתושבים המקומיים הזדמנות לתפוש מחדש את אדמתם, מה שהמחיש שוב את הדרך שבה מחקר אקדמי ואמנות יכולים להעצים מאבק מקומי דרמטי.

איל ויצמן: סף המדבר, קו העימות – יישוב ופינוי כשינוי אקלים בנגב. הוצאת בבל ועמותת זוכרות, 2015. השקה נוספת של הספר תתקיים בתל אביב ב-4.4.

תום פסח הוא סוציולוג ופעיל פוליטי, שלומד כיום באוניברסיטת תל אביב. הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+ ותורגם על ידי חגי מטר

> בחירן רוצים יישוב ל"אנשים שדומים לנו" – כלומר בלי בדואים

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

זהו הערוץ הכללי של "שיחה מקומית", מקומם של מאמרי האורחות והאורחים שלנו, של יוזמות קבוצתיות באתר, לייב בלוגינג בארועים מיוחדים, הודעות מערכת ועוד.

נשמח לקבל הצעות לכתבות ומאמרים, תמונות וסרטונים. אפשר לקרוא את מדיניות הפרסום שלנו בעמוד האודות, ולשלוח לנו מיילים לכאן: info@mekomit.co.il

כתבות ומאמרים המתפרסמים בערוץ מייצגים את כותביהם בלבד, ולא את דעות חברות וחברי "שיחה מקומית" או את דעות העורכים.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf