המדדים היהודיים מפספסים את הביקורת האמיתית על הח"כים הערבים

ההרחקה מהפעילות בכנסת, הבעיות הייחודיות של "המגזר", הפעילות האינטינסטיבית מחוץ לוועדות - כל אלה לא מקבלים ביטוי במדדים שבוחנים את פעילות חברי הכנסת ושוב מציבים את הח"כים הערבים בתחתית הסולם. הבעיה היא שגם לפי מדדים רלוונטיים יותר הם לא בהכרח יוצאים כל כך טוב

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בחודשים האחרונים התפרסמו שלושה "מדדים" שונים שאמורים לתת לציבור אינדיקציה מי מחברי הכנסת "עושה את העבודה". בלי להתווכח על מהי העבודה הזאת בדיוק ואיך אנחנו אמורים לפקח עליה, להסתכל ולהשוות בין חברי כנסת זו בדרך כלל מלאכה מסקרנת שמבטיחה חומר עסיסי למחשבה (כמובן לאלו שמאמינים בשיטה הזאת של ממשל ומאחלים לשינוי אמיתי שיצא מהמשכן המכוער בגבעת רם). לכל השאר זהו לכל הפחות חומר משעשע שמחזק את הבחירה לא להגיע לקלפי.

בבחירות האחרונות הצבעתי לרשימה המשותפת, כתבתי בעד הקמתה ותמכתי בה בפומבי. מהרגע הראשון הייתה לי ביקורת על הרכב הרשימה ועל כישורי המועמדים והמועמדות, על העמדות שלהם בנושאים שקשורים לזכויות נשים (במלים אחרות, אני לא סובלת את העובדה שטאלב אבו עראר הפוליגמיסט מייצג אותי), על חבלי הלידה והדרך בה הוקמה ועל הנסיבות בהן נולדה באמצעות הגינקולוג הפוליטי ליברמן ואחוז החסימה שלו. סברתי גם שאחרי שנים רבות, רבות מדי, הגיע זמנם של כמה חברי כנסת לפרוש במעמד הזה, שלא לדבר על מלחמות הייצוג של הדרוזים, הבדואים והנשים ועל הסכם הרוטציה בין חצאי חברי כנסת, שנגס בהערכה שלי לכל המהלך.

יחד עם כל זאת, הידיעה ששום דבר בעולם אינו מושלם ניחמה אותי קצת. אני גם כן חושבת שהרשימה המשותפת היא גוף שמייצג את החברה הערבית ואת שאריות השמאל, שהיא הגוף היחיד שמצליח בינתיים לשרוד את צונאמי הימין הקיצוני, ושנלחם עדיין למען דמוקרטיה אמיתית וזכויות אדם.

בלית ברירה מצאתי את עצמי מפתחת, בנאיביות בלתי נסבלת, ציפיות גבוהות מאוד מחלק מהאנשים המרשימים שנכנסו לכנסת, גברים ונשים בעלי חזון ואידיאולוגיה בריאה, שהתבקשו לעשות את העבודה הכי קשה בכנסת המטורפת והקיצונית ביותר שיכולה להיות.

> במדינת היהודים כבר אין מקום לחנין זועבי ולמחמוד דרוויש

מדדים לא רלוונטיים לבחון את פעילות הח"כים של המשותפת בכנסת (יונתן סינדל/פלאש90)

מדדים לא רלוונטיים לבחון את פעילות הח"כים של המשותפת בכנסת (יונתן סינדל/פלאש90)

איפה הערבים?

בשבוע שעבר נתקלתי בנתוני מחקר של ניתוח התנהגות גולשים שערכה חברת "מיתוג מדיה חברתית". החברה בדקה את פעילות הח"כים והמפלגות שלהם ברשת. הופתעתי לראות שהרשימה המשותפת בכלל לא מופיעה בגרפים הצבעוניים, והמדד הזה נפסל מיד בעיניי כי הוא פסל פוליטיקאים ערבים, מחק אותם מהמשחק לחלוטין.

גם אתר "העין השביעית" מפרסם מדד משותף עם עמותת סיכוי (בה אני עובדת) וקרן ברל כצנלסון בנושא ייצוג של ערבים בתקשורת הישראלית. לאחרונה הם בחנו באיזה הקשר מופיעים הח"כים הערבים בתקשורת בעברית. המדד הזה מאשש את נתוני המחקר של קרן אברהם, שמוכיח שהח"כים הערבים פעילים מבחינה פרלמנטרית בהרבה תחומים שעלולים להפתיע את הישראלי הממוצע, שלא זוכה לראות אותם בדרך כלל בתקשורת בגלל שלא נוטים להזמין אותם להתראיין על נושאים שאינם לאומיים או קשורים לסכסוך הפלסטיני ישראלי.

אני חושבת כי חברי כנסת פלסטינים ואנטי ציונים חייבים מוסרית ולאומית לדבר ולמחות ולצעוק נגד הכיבוש כל הזמן, ואי אפשר ולא צריך לנקות את האג׳נדה של הפוליטיקאים הערבים מהעיסוק בסכסוך. אבל האמת היא שהם עושים את שני התפקידים בו זמנית, ולא מרפים גם מעיסוק בסוגיות חברתיות, מגדריות וכלכליות. הצעות החוק שחלקם יוזמים מגוונות ונוגעות להרבה תחומי חיים.

השתיקה בוועדות

ביום חמישי האחרון פרסמה העיתונאית רוני זינגר מכלכליסט נתונים שאספה הסדנא לידע ציבורי, שבדקה את הנוכחות ואת רמת המעורבות של ח"כים בדיונים בוועדות הכנסת הנוכחית. שם כבר נרשמה אצלי אכזבה מהציונים הנמוכים להם זכו חברי הכנסת של המשותפת, שעל פי הכתבה לא מתייצבים לדיונים חשובים, ואם כבר מתייצבים אז לא תורמים לדיון או משפיעים עליו כמו שניתן היה לצפות.

קחו למשל את יו"ר הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה, שבאופן כללי ממעיט בהשתתפות בוועדות וב-40 אחוזים מהישיבות בהן הוא כן נוכח הוא לא מביע עמדה. עוד במנזר השתקנים על פי הכתבה: חברי הכנסת עבדאללה אבו מערוף, שנוכח אבל לא משוחח, לעומת מספרים צנועים של נוכחות של חברי הכנסת אבו עראר, גנאים, זועבי, זחאלקה ועבד אלחכים חאג׳ יחיא (שכנראה נפלה טעות בתיעוד הפעילות שלו ולמעשה הגיע יותר, ובכל זאת עדיין פעילותו לא מרשימה במיוחד).

כלכליסט, בעזרת אתר "כנסת פתוחה", בחן את הפרוטוקלים של ועדות הכנסת השונות שפורסמו וליקט מהם נתונים על התייצבות הח"כים בוועדות ועל מידת ההשתתפות שלהם באותם דיונים.

כמי שלוקחת חלק בלא מעט דיונים שקשורים לחברה הערבית בעיקר במסגרת עבודתי, הניסיון שלי מלמד דווקא שחברי הכנסת הערבים מתחרים ביניהם על זכות הדיבור. למעשה, אם יש משהו שהם יודעים לעשות זה לדבר, גם כשלפעמים הם מתקשים להפגין בקיאות בנושא הנדון, ובאים לא מוכנים כראוי, הם בהחלט לא שותקים. אז איך היא מצאה שכמה מהם לא מדברים מספיק?

איך זה שאוסמה סעדי, ח״כ חדש בתפקיד, התייצב בכנסת הזו ל-194 דיונים ודיבר ב-155 מהם, ועדיין קיבל ציון נמוך מחנין זועבי, שמספר הדיונים שנכחה בהם הוא 17 ובהם דיברה רק ב-14 (וכמובן עוררה ויכוח הרבה יותר סוער בכישרון רב כאשר דיברה)? אני גם לא מצליחה לדמיין את עאידה תומא סולימן נוכחת בשום מקום ולא אומרת דבר, גם אם זה עצרת שתקנים נגד משהו. בתור מישהי שיושבת בוועדה שלה רוב שעות היום, איך תוכל לקפוץ מדיון לדיון ולרשום נוכחות במקביל? הרי זה כמו לגשת לבגרות בחמש יחידות מתמטיקה ולקבל 85, ואילו תלמיד אחר מקבל 100 בשלוש יחידות וחוגג הצטיינות.

ומה עם חברי כנסת שהיו מורחקים, למשל הח"כים מבל״ד? עצם ההרחקה היא אמירה פוליטית ועמדה מסוימת. אני רוצה להאמין שזו הסיבה היחידה למספרים השערורייתיים של הנוכחות של זחאלקה וזועבי, שרשמו נוכחות בפחות מעשרים ישיבות, ואפילו באסל גטאס, שעבר את השבעים דיונים, עדיין לא מתקרב לציונים של טיבי ודב חנין למשל.

למרות שמדד הנוכחות הזה לא הוגן ולא משקף את מלוא התמונה, שכן ח"כים לא רק יושבים בוועדות אלא מחויבים לשורה ארוכה של פעילויות, אין בזה שום תירוץ או הקלה לחברי כנסת שלא עושים את העבודה המינימלית שלהם. ראש הרשימה ניסה להסביר את הנתון המביך לתקשורת בכך שלו עצמו אין זמן, ושעבדאללה אבו מערוף נבחר להחליף אותו בוועדות, אלא שגם ביצועיו של המחליף לא מרשימים במיוחד. עוד אמר עודה שהוא משקיע זמן בפגישות עם הדרג המקצועי כדי לקדם נושאים חשובים מאוד.

> ההפרד ומשול שמשחקת התקשורת עם היהודים של הרשימה המשותפת 

איך יפעלו אם הורחקו? חברי הכנסת מטעם בל"ד (יונתן סינדל/פלאש90)

איך יפעלו אם הורחקו? חברי הכנסת מטעם בל"ד (יונתן סינדל/פלאש90)

די לתירוצים

בסופו של דבר אחרי שלושה מדדים שונים איבדתי את האמון במספרים וטבלאות, שלא ממש מותאמים לפרלמנטר הערבי כנראה, וגם לחברה הערבית ולאתגרים שעומדים בפניה. הנתונים כן טובים למחשבה ולשאלת שאלות, אבל עדיין חסרים הרבה מרכיבים כדי להגיד מי טוב ומי צריך להשתפר או להשתפר מאוד.

חברי הכנסת הערבים צריכים להבין שאין להם שום הנחה פרלמנטארית או ציבורית כי הם ערבים. לא מספיקה העובדה שהם תקועים בגרון של הימין יותר, או הטיעון האלגנטי שהם חושפים את פניה האמיתיות של הדמוקרטיה הישראלית מול העולם. בשביל זה יש הרבה סטטוסים בפייסבוק, פעילים חברתיים ופרשנים פוליטיים. לא עוזר גם הטיעון שלא משנה מה נעשה, אנחנו בכל מקרה נהיה באופוזיציה לעולם. לא די גם בכך שצועקים במליאה, גם אם אומרים את הדברים הצודקים ביותר. יש במשכן הזה הרבה עבודה שחייבים לעשות, ומי שלא מאמין בזה או לא מצליח לעשות צריך לפנות את המקום, יחד עם הלשכה, הרכב והמשכורת היפה, והפנסיה כמובן.

אני מודעת כמובן לכך שיש הרבה עבודה שלא מקבלת נראות תקשורתית הוגנת ולא יודעים עליה מספיק, כמו למשל הצעות חוק, הצעות דחופות לסדר ושאילתות, הזמנת נתונים ממרכז המחקר והמידע של הכנסת, ועוד. אני יודעת למשל שח״כ כמו יוסף ג'ברין ניצל את מכסת השאילתות שלו וגם את מספר בקשות המחקר מהממ"מ. מבחינתי זאת אינדיקציה חשובה. עוד אני יודעת שהח"כים דואגים לימים מיוחדים וכנסים בכנסת, שדורשים הרבה עבודה והכנה, כמו יום השפה הערבית, יום האישה, יום המאבק בעוני, יום מיוחד על אזורי תעשייה ביישובים הערבים ועוד נושאים שנדונו. עוד פעילות פרלמנטרית היא הקמת שדולות בנושאים שונים וגיוס חברי כנסת רבים לטובת נושאים ספציפיים, ארגון סיורי שטח לוועדות השונות, העלאת נושאים על סדר היום ועוד.

מדד חלופי לפעילות הסמויה מן העין

כפעילה חברתית הוספתי מדד משלי, מדד "מהירות התגובה ושתוף הפעולה". מבחינתי ח״כ חייב להיות קשוב לציבור בוחריו, ולצרכים שהשטח מעלה. לכן אם מזמינים חברי כנסת לעצרת מחאה למשל, אני בודקת מי בא ומי לא, מי עונה ומי לא. זאת בנוסף לבקשות ומקרים ספיציפים שצריכים מעקב וטיפול: אני מצפה מהעוזרים הפרלמנטריים לדאוג, להיות בקשר ולעקוב אחרי הדברים, וזו העבודה הקשה באמת – לא רק לספק נאומים לוהטים במהלך הפגנה מתוקשרת.

כך למשל ההיענות של ח"כ אוסמה סעדי לקיים פגישה עם נשים חסרות מעמד היא דבר מוערך מאוד, למרות שהנשים שדיבר איתן הן לא בוחרות פוטנציאליות. באותו נושא עאידה תומא סולימאן יזמה דיון בתוך המשכן. שני כלים חשובים להעלות נושא אחד.

עוד אני רוצה לציין את ההובלה של איימן עודה וקידום התכנית הכלכלית לחברה הערבית יחד עם רבים אחרים, ואת הטיפול בנושא העסקת עובדים סוציאליים ערבים, המאבק הבינלאומי למען אל עראקיב ואום אל חיראן שכולם משתתפים בו. איך מודדים את הדברים האלה במדדי חברי הכנסת?

הקשב והמעורבות של באסל גטאס במקרים ספציפיים בנושא אלימות נגד נשים במקומות שהתבקש לעזור ראויים לציון טוב מאוד, וגם זה לא נבדק במדדים. המחויבות של ח״כ ג׳ברין לנושא החינוך וסוגיות בנושא נראות לעין, ההישגים של אחמד טיבי בוועדת הכלכלה, בהשגת תקציבים למגרשי ספורט, חקיקה, והפעילות הפרלמנטרית שלו בתחומי הבריאות מרשימים אפילו את היריבים הפוליטיים שלו. עאידה תומא עושה מבחינתי פלאים בוועדה שהיא עומדת בראשותה, גם אם לא יוצא לה לדבר בוועדות אחרות כמו שהיא רוצה.

> הרשימה המשותפת חייבת ללמוד לשחק במגרש של הגדולים

ומה עם הפעילות מחוץ לוועדות? חברי הכנסת טיבי וסעדי (דוברות הרשימה המשותפת)

ומה עם הפעילות מחוץ לוועדות? חברי הכנסת טיבי וסעדי (דוברות הרשימה המשותפת)

מדדים יהודיים לח"כים ערבים

אחד ההסברים שמצאתי לדחק שהחכים הערבים נמצאים בו הוא ההתעסקות המוצדקת והרבה בשטח, כמו ועדת המעקב, עיסוק ברשויות המקומיות, אירועים חריגים וימים לאומיים שפשוט לא נמצאים על האג'נדה של דב חנין או ח"כ יהודי אחר. אז למה בכלל למדוד את הפעילות שלהם במדדים "יהודיים", אם המשימות שלהם הרבה יותר רחבות מעיסוק בספר החוקים של ישראל?

בסוף הסקתי שאין מדד יותר טוב ממדד הבוחר. אותו אדם פשוט ששלח את הח״כים לגבעת רם עם פתק קטן צריך ללמוד להיות יותר מעורב ולהעיז לבקש דין וחשבון, למצוא מנגנון מעניש ומבייש מול מי שמגיע לו, ולצערי עוד לא פיתחנו את תרבות הבקרה והבקרות הציבורית בתוך החברה הערבית לצורך הזה. עוד לא למדנו לעמוד מול נבחרי הציבור שמקבלים משכורת מכספי המיסים שלנו כדי לשרת אותנו ולבקש שירות נאות.

לסיכום, למרות הרושם שחברי הכנסת מהרשימה המשותפת עושים עבודה טובה בתחומים חברתיים וכלכליים מחוץ ובתוך הכנסת, עדיין יש להם הרבה יכולת לא מנוצלת ואפשרויות פרלמנטריות שלא נעשה בהן שימוש כראוי. מצד שני הם לא מקבלים יחס הוגן מהתקשורת הישראלית, שמקבעת אותם כדוברי הרשות הפלסטינית ומתעלמת משאר הפעילות שלהם.

על כתפיהם של הח"כים מוטלת האחריות לטפח את הקשר עם ציבור הבוחרים כחלק מהתפקיד. חייבים למצוא תחליף למנהג הזה שכל אחד מתבצר במפלגתו (בל״ד, חד"ש, תע״ל והתנועה האסלאמית), ושכל אחד נלחם כמו זאב בודד עד יום הבחירות; רוב המצביעים שלהם בבחירות האחרונות נתנו צ'אנס לרשימה כגוף חדש ומאוחד בזירה הפוליטית בישראל, ועליה להתנהג ככזו. בסופו של יום לכו תדעו מתי תיפול הכנסת הזאת, וכולכם תצטרכו לעמוד על במה אחת ולהסביר לנו למה כדאי לבחור ברשימה המשותפת שוב, כאשר ההישג המשמעותי שלה שהיא עוד "קיימת". זו תהיה משימה קשה מאוד, תאמינו לי.

> "המגזר" ציפה לגזר וקיבל גזרות

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
למה לא פרסמת ביוגרפיה? (צילומים: סטפן רוהל/קרן היינריך בל, תומר נויברג/פלאש90, אקטיבסטילס)

למה לא פרסמת ביוגרפיה? (צילומים: סטפן רוהל/קרן היינריך בל, תומר נויברג/פלאש90, אקטיבסטילס)

ההיסטוריה הסודית של המאבק הפמיניסטי נגד הכיבוש

למה נשים לא כותבות ביוגרפיה? איך זה להיות "אויבת העם"? האם לאמהות יש תפקיד במאבק? בעקבות "נאילה והאינתיפאדה", יולי נובק יצאה לדבר עם זהבה גלאון, עו"ד לאה צמל והעיתונאית ענת סרגוסטי, מהנשים שעומדות עשרות שנים בחזית המאבק בכיבוש

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf