שטח ההפקר: מדוע הרשויות לא מגינות על נשים בדואיות בנגב?

אותן רשויות שיודעות לאתר כל מבנה בכפר בלתי מוכר כשהן רוצות להרוס, מגלות אזלת יד מבישה כשמדובר בהגנה על חייהן של הנשים בנגב. נראה שכל עוד רצח נשים אינו מהווה איום ביטחוני, "כבוד המשפחה" ימשיך להוות תירוץ לגיטימי להפקרתן על ידי החוק

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: סראב אבורביעה

מאז הקמתה יצרה המדינה כפרים ערבים-בדואים בנגב המהווים גטאות של עוני, הזנחה והפקרות. שטח הפקר, שבתוכו מתחוללות זוועות כנגד החוליה החלשה ביותר בחברה – נשים וילדים. אלה אזורים מופקרים, שבהם קטינים נוהגים במכוניות ללא רישיון, נשים נרצחות באישון הלילה בעוד רוצחיהן נותרים עלומים, גברים נישאים עם יותר מאישה אחת להפתעתן של בנות הזוג הראשונות, והרווחה או כל גוף אחר אינם מתערבים בתופעות של אלימות במשפחה.

כך נוצר מרחב שבו חיות נשים, נערות וילדים בפחד יומיומי מפרימת הנורמות המעוותות שנרקמו סביבן לאורך שנים רבות. נשים אלו חיות בחשש מאובדן בתיהן נאלצות לחשוש מאי הגנה על חייהן פעמיים ולשלם מחיר כפול: מחיר ידה האלימה של הפטריארכליות המשפחתית, המתחזקת במחוזות אלו מהיעדר פיקוח, ומחיר זרוע השלטון, שאינה מרחמת, ומטילה עליהן אימים בצל היעדר התנאים המינימליים לחיים בכבוד.

בעשר השנים האחרונות נרצחו 75 נשים ערביות בישראל מצפונה ועד לדרומה. לאחרונה נמצאה גופתה של אישה, אם לשני ילדים מהנגב. למרות שנפתחה חקירה, שלטונות החוק עד כה לא פרסמו את תוצאותיה. דמה של המתה כבר התקרר וטרם נמצא האחראי למותה.

> איך אפשר לצום 50 ימים למען הסכם שלום ולהישאר לא פוליטיות?

הפגנה נגד רצח נשים, צומת שוקת (סמאח סלאימה)

הפגנה נגד רצח נשים, צומת שוקת (סמאח סלאימה)

קורבנותיו של השחקן ביל קוסבי כיכבו במשך שבועות ללא הפסקה בתקשורת וברשתות החברתיות. האם חייהן של קורבנות אלו בהן עסוקה התקשורת הישראלית והעולמית חשובות יותר מהקרבנות הערביות בישראל? לא רק שנשים ערביות הנרצחות מופקרות על ידי שלטונות החוק אלא גם על ידי התקשורת הישראלית ובכך מצטרפת התקשורת לקשר השתיקה הברוטאלי שאינו מכיר בחייהן או במותן של נשים ערביות.

גם בחייהן, הנשים הערביות בנגב חיות בצל התנאים הקשים ביותר במדינה. מימדי העוני קשים מנשוא: יותר מ-80 אחוזים מהמשפחות החיות בנגב סובלות מעוני, ממגורים בצפיפות גבוהה, מאבטלה במימדים עצומים. על פי דוחות של החברה האזרחית בנגב, יותר מ-75 אחוז מהנשים בכפרים הבלתי מוכרים מעל גיל 35 הן אנאלפביתיות. בתוך מציאות קשה זו , קשים שבעתיים חייהן של נשים שגרות בכפרים הלא מוכרים בנגב.

כ-90 אלף בני ובנות אדם חיים בכפרים הבלתי מוכרים, בהיעדר התנאים הבסיסים ביותר כגון מים זורמים, חשמל, כבישים סלולים, מקומות תעסוקה או שירותי בריאות נאותים. תנאים אלה מכבידים על החברה הבדואית בכללותה, אבל על הנשים והילדים יותר מכל.

> האבא חילץ חייל מעיסאוויה, הבן נעצר והוכה על ידי שוטרים

נשות הכפר הבדואי הלא מוכר אל עראקיב בוכות במהלך הריסת כפרם ע״י הרשויות הישראליות.12 ביוני, 2014. הכפר אל עראקיב נהרס מאז יולי 2010 מעל 70 פעמים. חלק מהתושבים נשארים במקום, למרות ההריסות התכופות. (אקטיבסטילס)

נשות הכפר הבדואי הלא מוכר אל עראקיב בוכות במהלך הריסת כפרם ע״י הרשויות הישראליות.12 ביוני, 2014. הכפר אל עראקיב נהרס מאז יולי 2010 מעל 70 פעמים. חלק מהתושבים נשארים במקום, למרות ההריסות התכופות. (אקטיבסטילס)

הריסות הבתים, הצפיפות הנוראית וההתעלמות של שירותי הרווחה, החינוך והבריאות מקשייהן וממצוקתן של הנשים הבדואיות בכפרים אלה הופכת אותן לשקופות פעמיים – הן בעיני החוק והן בעיני החברה הפטריארכלית. ההפקרה המדינית והחוקית פותחת פתח לפטריארכליות, שיכולה לבצע ככל העולה על רוחה. הנשים הערביות, במיוחד בנגב, נתונות לרמות גבוהות של אלימות. דו"ח שפרסמה עמותת איתך-מעכי מראה כי למעלה מ-80 אחוזים מהנשים הערביות בנגב נתונות למעשי אלימות מקרב בני המשפחה.

מדוע מערכות החוק אינן מתערבות? שמא מדובר שוב באינטרסים פוליטיים ובצביעותו של השלטון? כי זרועות החוק דווקא כן נוכחות במקומות האלה, וכאשר נבנה בית בכפר "לא מוכר" הן יודעות כיצד לאתר את הבית על תושביו. במקרים בהם יש צורך להרוס בתים, שלטענת המדינה נבנו בניגוד לחוק, לזרועות השלטון אין שום בעיה "להתערב" באופן ברוטאלי ולזעזע את חייהם של תושבי הבית ובעיקר של תושבותיו.

אבל כשמדובר ברצח נשים אוזלת ידה של המשטרה פשוט מבישה את השלטון ה"דמוקרטי" אותו היא אמורה לשרת, וחושפת אסטרטגיות קולוניאליות ידועות בהיסטוריה של התייחסות לנשים ולמיעוטים. נראה שכל עוד רצח נשים אינו מהווה איום ביטחוני או פוליטי על המדינה, נשים תמשכנה להירצח בקהילותיהן ו"כבוד המשפחה" ימשיך להוות עוגן לגיטימי להפקרתן על ידי החוק.

אולם לא עוד. נשים מנהיגות ואקטיביסטיות בנות החברה הערבית ארגנו לפני שבועיים שתי עצרות מחאה כנגד התופעה ודרשו את אי שקיפותן של נשים בפני החוק. הן אינן יכולות עוד לשתוק, אינן יכולות להכיל את העוולות, את אי הצדק שנעשה בתוך חברתן בחסותה של זרוע החוק ודורשות את הגנתה.

ד"ר סראב אבורביעה היא מרצה בכירה באוניברסיטת בן גוריון, אקטיביסטית וחוקרת פמיניזם, השכלה ותעסוקה בקרב נשים פלסטיניות בישראל.

> כשזה מגיע למחבלים יהודים, המשטרה והשב"כ מרימים ידיים מראש

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
אוסלו לא היתה טעות, אוסלו היה כישלון, יש הבדל בין השניים. פרופ' סרי נוסייבה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

אוסלו לא היתה טעות, אוסלו היה כישלון, יש הבדל בין השניים. פרופ' סרי נוסייבה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

סרי נוסייבה: טעיתי, אולי הציונות לא מסוגלת לעשות שלום

עשרות שנים היה סרי נוסייבה מעורב בשיחות עם ישראלים. עכשיו הוא עושה חשבון נפש. ערפאת, וגם אני - אומר נוסייבה - האמנו שדו קיום בין הציונות לתנועה הלאומית הפלסטינית אפשרי. אני כבר לא בטוח

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf