פריצת דרך אזורית מחייבת התקדמות בערוץ הפלסטיני

על רקע הוואקום המדיני, נתניהו מבקש להציג את "הרעיון האזורי" החותר להפוך את סדר הדברים – שיפור ביחסי ישראל-ערב תחילה, והתקדמות עם הפלסטינים בהמשך. ההיסטוריה, כמו גם הצהרות מפורשות של מנהיגי העולם הערבי, מלמדות שזה לא יעבוד

א א א

כותב אורח: נמרוד גורן

אל הוואקום המדיני שמאפיין את ראשית כהונתו של הנשיא טראמפ, הצליח ראש הממשלה נתניהו להכניס את הרעיון האזורי, אותו הוא מקדם מעל בימות מקומיות ובינלאומיות שונות מאז 2014. נתניהו מצהיר שניתן לקדם פריצת דרך אזורית עם מדינות ערב השכנות, גם ללא התקדמות בתהליך השלום עם הפלסטינים. בקיץ 2016, למשל, הוא טען "תמיד נהגנו לומר שברגע שנפרוץ ביחסי השלום עם הפלסטינים, נוכל להגיע ליחסי שלום עם העולם הערבי כולו […] אבל יותר ויותר אני חושב שהתהליך יכול לנוע גם בכיוון הפוך".

שרים בממשלה הלכו בעקבותיו, ופיזרו הצהרות מלאות תקווה לגבי התפתחויות אזוריות שאוטוטו מבשילות. בקיץ 2016 הצהיר סגן השר לשיתוף פעולה אזורי דאז, איוב קרא, שבתוך שבועות או חודשים "תשמעו עוד בשורות מכמה מדינות באזור". שמונה חודשים חלפו, ללא פריצות דרך משמעותיות, אך האופטימיות נותרה. ב-19 בפברואר אמר השר ישראל כץ שהקשר בין ישראל למדינות המפרץ "יכול להשתדרג והולך להשתדרג מאוד". חברי הממשלה מספרים תדיר לציבור הישראלי שהיחסים העכשוויים בין ישראל לעולם הערבי הם חסרי תקדים וטובים מאי-פעם. עם זאת, הם בדרך כלל מסרבים לפרט ולתת דוגמאות, בטענה שיש הכרח במעטה חשאיות סביב יחסים אלו.

> רוצים לשנות את המצב בגדה? תפסיקו לדבר על כיבוש

ההיסטוריה מלמדת שהתקדמות בנושא הפלסטיני הייתה תנאי לכל פריצת דרך משמעותית בין ישראל לעולם הערבי. ראש הממשלה נתניהו והנשיא עבאס לוחצים ידיים במעון רוה"מ בירושלים בנוכחות מזכירת המדינה האמריקנית, הילרי קלינטון. ספטמבר 2010. (State Department photo/ Public Domain)

ההיסטוריה מלמדת שהתקדמות בנושא הפלסטיני הייתה תנאי לכל פריצת דרך משמעותית בין ישראל לעולם הערבי. ראש הממשלה נתניהו והנשיא עבאס לוחצים ידיים במעון רוה"מ בירושלים בנוכחות מזכירת המדינה האמריקנית, הילרי קלינטון. ספטמבר 2010. (State Department photo/ Public Domain)

כשמתנהל מו"מ, מדינות ערב נרתמות

האם בדבריהם הם מתארים את המציאות האזורית נאמנה, או שמא מציאות אזורית מדומה? ההיסטוריה מלמדת שהתקדמות בנושא הפלסטיני הייתה תנאי לכל פריצת דרך משמעותית בין ישראל לעולם הערבי. הסכם השלום עם מצרים לא היה נחתם אלמלא הושגה הסכמה ישראלית-מצרית על תכנית אוטונומיה לפלסטינים, הגם שתכנית זו שימשה עלה תאנה עבור המצרים ותו לא. הסכם השלום עם ירדן נחתם רק לאחר הסכמי אוסלו. יוזמת השלום הערבית, אשר אנו מציינים כעת 15 שנים מאז פורסמה לראשונה, מציגה עובדה זו שחור על גבי לבן. היוזמה מציעה לישראל יחסים נורמליים עם כל העולם הערבי, אך תנאי לכך הוא השגת הסכם שלום ישראלי-פלסטיני.

בכל עת בה נוהל משא ומתן ישראלי-פלסטיני, מדינות ערב היו מוכנות להירתם למשימה, גם אם לא היה במעורבותן די על מנת לחולל שינוי של ממש. מנהיגים ערביים השתתפו בוועידת מדריד בשנת 1991, ניסו לסייע לוועידות שלום ישראליות-פלסטיניות במהלך שנות ה-90' ובוועידת קמפ דיוויד בשנת 2000, ונכחו בוועידת אנאפוליס בשנת 2007. כל זה התרחש בהקשר של תהליך שלום. כשהייתה התקדמות בתהליך זה, בייחוד בשנות ה-90' המוקדמות, שיתוף הפעולה האזורי הפך גלוי והניב פירות מוחשיים – נפתחו נציגויות דיפלומטיות, התכנסו ועידות עסקים אזוריות, והתקיימו ביקורים רמי-דרג.

הרעיון האזורי שמקדם נתניהו קורא תיגר על מציאות זו, ומנסה להפוך את סדר הדברים – שיפור ביחסי ישראל-ערב תחילה, והתקדמות עם הפלסטינים בהמשך. נכון הדבר שישראל נהנית כיום מיחסים טובים יותר עם חלק ממדינות ערב. ישנו תיאום ביטחוני גדול יותר, ישנה נראות רבה יותר ליחסים, וישנם ערוצי דיאלוג ושיתוף פעולה חדשים. אלו הן התפתחויות חיוביות, הנובעות מהשינויים שידע האזור בשנים האחרונות ומהיווצרותם של אינטרסים משותפים. הן מדגישות את קיומה של הזדמנות אזורית היסטורית עבור ישראל לעצב מחדש את יחסיה במזרח התיכון.

לכמה מדינות באזור יש כיום מוטיבציה להגביר עוד יותר את שיתוף הפעולה עם ישראל, ולכלול בו גם נושאים אזרחיים ולא רק ביטחוניים. ואולם, מעבר מדפוס יחסים ישראלי-ערבי שרובו מאחורי הקלעים ומתמקד בסוגיות ביטחון, ליחסים גלויים ונורמליים יותר, לא קרה בשנים האחרונות ולא צפוי לקרות ללא התקדמות בערוץ הפלסטיני. דעת הקהל במדינות ערב מתנגדת לכך ומנהיגי ערב אינם מוכנים לכך.

> הסיפור של אום אל-חיראן: שבע נקודות שחשוב לזכור

הסכם השלום נחתם רק לאחר הסכמי אוסלו. חוסיין מלך ירדן מדליק לראש הממשלה יצחק רבין סיגריה במעונו המלכותי בעקבה, לאחר חתימת חוזה השלום במסוף הערבה שליד אילת, 26 באוקטובר 1994 (יעקב סער, לע"מ)

הסכם השלום נחתם רק לאחר הסכמי אוסלו. חוסיין מלך ירדן מדליק לראש הממשלה יצחק רבין סיגריה במעונו המלכותי בעקבה, לאחר חתימת חוזה השלום במסוף הערבה שליד אילת, 26 באוקטובר 1994 (יעקב סער, לע"מ)

"שנתניהו לא יפיץ מידע שקרי"

מנהיגי מדינות ערב מדגישים זאת בשיחות סגורות ובהצהרות פומביות כאחד. הם רואים בכך גישה שסותרת את יוזמת השלום הערבית, לה הם מחויבים. הבכיר הסעודי לשעבר, הנסיך טורקי אל-פייצל, ביקש בספטמבר 2015 "לומר למר נתניהו לא להפיץ מידע שקרי. כל עוד פלסטין נתונה תחת כיבוש ישראלי, לא יהיה שיתוף פעולה בין ערב הסעודית או מדינות סוניות וישראל". בנאומיהם בפני העצרת הכללית של האו"ם ב-2016, הדגישו נשיא מצרים א-סיסי ועבדאללה מלך ירדן שפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא תנאי לפריצת דרך אזורית. הצהרות דומות נשמעו בהזדמנויות נוספות.

ג'ון קרי ניסה לשכנע מנהיגים ערבים לנקוט צעדי נורמליזציה לפני שתושג פריצת דרך ישראלית-פלסטינית, ונענה בסירוב. הוא שיתף בתובנות שלו מכך בנאום שנשא בדצמבר 2016, מעט לפני סיום תפקידו כמזכיר המדינה. קרי קבע בנאומו ש"מדינות ערב הבהירו שהן לא יעשו שלום עם ישראל ללא פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הנאמנות שלהן והפוליטיקה שלהן לא מאפשרת זאת". הוא הוסיף שמנהיגים ערבים רבים עמם הוא בא בדברים "הפגינו נכונות לסייע למשא ומתן ישראלי-פלסטיני רציני ולבצע מהלכים בדרך לכינון יחסים נורמליים, כולל פגישות פומביות, בהנחה שתהייה התקדמות משמעותית בדרך לפתרון שתי מדינות".

מהלכיו הצפויים של טראמפ לחיזוק יחסי ארה"ב עם מצרים וסעודיה, יוכלו אולי להניב תיאום ביטחוני גדול עוד יותר בינן לבין ישראל. ואולם, על מנת לממש את ההזדמנות ההיסטורית שמונחת לפתחנו ולכונן לעידן חדש ביחסי ישראל-ערב יש צורך בהתקדמות לקראת פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. זה מה שהעולם הערבי דורש בתמורה. זהו גם אינטרס ישראלי, ויש לקדמו אפילו אם הוא אינו עומד בראש מעייניו של טראמפ. אם ממשלת ישראל תתמיד במדיניות הסרבנית שלה ביחס לתהליך השלום, קרוב לוודאי שההזדמנות האזורית תוחמץ.

ההתקדמות שחלה בתקופה האחרונה ביחסי ישראל עם האזור היא סימן מבשר לבאות, ולא סוף פסוק. היא מעידה על הפוטנציאל האזורי העצום שקיים עבור ישראל. זהו מקור של תקווה לישראלים הרבים שמתקשים אפילו לדמיין עתיד של שלום. זהו סימן שישראל יכולה באמת ובתמים ליהנות מהשייכות האזורית, שאותה היא צריכה ושכה מגיעה לה.

הציבור בישראל אינו צריך להסתפק ביחסים אזוריים חשאיים ברובם, שעיקרם תיאום ביטחוני, ושאינם זוכים ללגיטימיות ציבורית בעולם הערבי. יום השנה ה-15 לפרסום יוזמת השלום הערבית, אשר חל במרץ 2017, הוא הזדמנות להיזכר עד כמה שיתוף פעולה אזורי קשור לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, ועד כמה התקדמות בתהליך השלום יכולה לחולל מהפכה של ממש במעמדה האזורי של ישראל. הדרך לשייכות אזורית עוברת דרך רמאללה. אין קיצורי דרך.

 ד"ר נמרוד גורן הוא ראש מיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ומרצה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. המאמר התפרסם בגרסה אנגלית בג'רוזלם פוסט ב-21 בפברואר 2017

> להפיל את החומות בדרך למדינה דמוקרטית אחת

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

המפגינים התמקמו על גבעה כמה מאות מטרים מהגדול. מהצד הפלסטיני ראו את ההפגנה (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

מפגינים ישראלים מול עזה: מזדהים עם צעדת השיבה

"אנחנו פה משני צידי הגדר ששנינו לא רוצים", אמרו המפגינים הישראלים, על רקע עננות עשן הצמיגים מעזה וריח הגז המדמיע. "מקווים לראות אותכם כל יום שישי", אמר להם אחד המפגינים מעזה דרך הטלפון

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf